ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    הר השטן. ההריסות מהמלחמה הפכו לפנינת טבע
    מסלול • 02.05.2019
    משפנדאו להר השטן
    שכונה ציורית עם מצודה ימי ביניימית, נמל התעופה של היטלר, מאפייה משובחת שתקרא לכם מרחוק ועוד כמה המלצות קצת פחות מוכרות למי שמטייל בברלין • וגם: לרוץ את חצי המרתון של העיר עם דגל ישראל
    תהל בלומנפלד

    שפנדאו: רחובות צבעוניים

     

    בעיר כמו ברלין, הגוון השולט בבניינים הוא בעיקר אפרפר, והעיר מתאפיינת בלא מעט בנייני רכבת או קופסה בסגנון נזירי, בעיקר בחלקה המזרחי. על הרקע הזה, תענוג לגלות שכונה כמו שפנדאו (Spandau), שנמצאת בשוליה המערביים של העיר. השכונה, שבעבר נחשבה לעיר עצמאית ורק בשנות ה־20 של המאה הקודמת הפכה לשכונה של ברלין, התפרסמה אחרי מלחמת העולם השנייה כמקום שבו נכלאו פושעים נאצים שנדונו לתקופות מאסר במשפטי נירנברג. היום עברה המורכב של השכונה לא נראה לעין, ועבור התייר מדובר ברובע ציורי, עם מדרחובים נעימים, שוק מרכזי שאפשר להצטייד בו באוכל משובח, ובניינים בשלל גוונים שצובעים את הטיול בכתום, צהוב, ירוק וכחול.

     

    בשפנדאו נמצאים כמה מהמבנים העתיקים בברלין, בהם כנסיות, כשגולת הכותרת היא מצודת שפנדאו (Zitadelle Spandau) שנבנתה בימי הביניים ונחשבת לאחד המבנים העתיקים בעיר. המצודה מזמנת למבקריה טיול נינוח בין ביצורים וצריחים, דרך תצוגות כלי נשק, כשברקע מראה מרהיב של סוללות מים שתוחמות את המצודה מכל עבריה.

     

    איך מגיעים: הדרך הטובה ביותר לחוות את הטיול בשכונה היא לרדת בתחנת הרכבת Berlin-Spandau, ומשם לצאת לטיול רגלי דרך הרחובות הציוריים ושכיות החמדה של השכונה, עד למצודה. אם אתם ממש לא יכולים בלי קניות, סמוך לתחנת הרכבת נמצא קניון Spandau Arcaden הסימפטי.

     

    ארמון שרלוטנבורג. כיף לרוץ לידו
    ארמון שרלוטנבורג. כיף לרוץ לידו

     

     

    טמפלהוף: בגלל ההיסטוריה

     

    בברלין שני שדות תעופה בינלאומיים – טגל ושונפלד, אז למה צריך שדה נוסף? כי שדה התעופה טמפלהוף (Flughafen Tempelhof) היה אחד הפרויקטים השאפתניים של הרייך השלישי ושל מי שעמד בראשו. הוא כבר לא משמש כיום לנחיתות ולהמראות, ובכל זאת כדאי לנסוע אליו במיוחד, מרחק תחנות ספורות ברכבת ממרכז העיר.

     

    טיול בברלין הוא תמיד חוויה טעונה, והביקור במתחם שדה התעופה לשעבר טמפלהוף רק מחדד את העניין. המבנה המקיף את מה שהיה פעם מסלולי נחיתה והמראה — מפלצת בטון ענקית שכמעט קשה להכיל את גודלה — משמש תזכורת לשגעון הגדלות של אדולף היטלר. הוא נבנה בשנות ה־30‬ והפך לגדול ביותר באירופה, ועד היום נחשב לאחד הגדולים בעולם. המבנים עדיין עומדים על תילם, אבל מסלולי המטוסים הפכו לפארק ענק המכוסה דשא ופתוח לקהל. אפשר להיכנס גם אל המבנים ששימשו את הטרמינל – השלטים המקוריים השתמרו במקום.

     

    איך מגיעים: בקו u6 עד לתחנת Platz der Luftbrücke. ביציאה לא תתקשו לפספס את המבנה העצום.

     

    שכונת שפנדאו. רובע ציורי ששווה להכיר
    שכונת שפנדאו. רובע ציורי ששווה להכיר

     

     

    Teufelsberg (טפלסברג): הרחק מהמולת העיר

     

    אין הרבה נקודות תצפית טבעיות בעיר שטוחה כמו ברלין, וכדי לחזות בעיר מלמעלה צריך לעלות למגדל הטלוויזיה שבאלכסנדר פלאץ לתצפית מסודרת. מי שבכל זאת רוצה לראות את העיר ממרומי גבעה, יכול לסור להר השטן (Teufelsberg), פנינת טבע הרחק מההמולה האורבנית.

     

    זה לא ממש הר, יותר גבעה שמתנשאת לגובה של קצת יותר ממאה מטר, אבל הסיפור מאחוריה מרתק. המקום הוא בעצם הריסות שנותרו ממערב ברלין אחרי מלחמת העולם השנייה, שנאספו והפכו להר מעשה ידי אדם. בזמן המלחמה הקרה, החליטו בצבא ארצות־הברית לנצל את הגבעה ולהקים עליה אנטנות שנועדו לצותת לשיחות שנערכו בין ברית־המועצות למזרח־גרמניה. לימים המתקנים הללו ננטשו, וכיום נותרו בהר, כסימן ההיכר שלו, שרידי האנטנות וכיפות מכ"ם אמריקאיות. כמיטב המסורת הברלינאית, גם האתר הזה כוסה כמעט לחלוטין בציורי גרפיטי.

     

    הטיול בהר השטן הוא בעיקר טיול נינוח בשבילים לבנים, בתוך יער עבות שבקרקעיתו פריחה נאה. המקומיים נוהגים לתור אותו באופניים, וגם לפקוד את קיר הטיפוס שהוקם בטבורו. הגבעה ממנה אפשר לצפות בקו הרקיע של ברלין אינה מיוערת, ותספק לכם רקע לשלל צילומים יפים כשהראות טובה.

     

    לרוץ עם דגל ישראל בלב ברלין
    לרוץ עם דגל ישראל בלב ברלין

     

     

    איך מגיעים: נוסעים בקו S5 לתחנת Heerstrasse. ביציאה מתחנת הרכבת פונים לרחוב Teufelseestrasse. הולכים במשך כמה דקות ברחוב שקט עם בתים נמוכים עד שרואים מימין מגרש חנייה חולי. מיד אחריו נמצא שביל המוליך לתוך היער.

     

    Bernauer Straße (ברנאור שטראסה): חומה ערלת לב

     

    מקובל לחוות את חומת ברלין, או מה שנשאר ממנה, באתר המכונה גלריית איסט סייד (East Side Gallery) – שרידי החומה בחלקה המזרחי של העיר, שעם השנים הפכו לתצוגת אמנות עם ציורים נהדרים. דרך קצת יותר מחוספסת וממשית לתפוס את הטירוף, שבמסגרתו הוקמה חומה שחצתה עיר לשניים, תמצאו ברחוב ברנאואר (Bernauer Straße). לאורך תוואי הרחוב, במקום שבו שכנה החומה עד לפני לא הרבה זמן, הוקמו עמודי מתכת גבוהים, שממחישים בצורה ברורה את חוויית החיים בעיר שחולקה לה. סמוך לעמודים, שמפלחים את קו הרחוב בצורה שרירותית, כמעט ערלת לב, תמצאו עשרות צילומים שמתעדים את החיים בימי החומה, ולצידם הסברים באנגלית על חיי היומיום. הצילומים נמצאים על גבי השלטים שבמקום וגם על קירות הבניינים הסמוכים. האווירה קודרת ומכשפת, וכדאי להקליל את הטיול עם סיום בפארק מאואר (Mauerpark) הנהדר. בימים שמשיים מתכנסים כאן הברלינאים וחושפים טפח על הדשא, ובימי ראשון מתקיים סמוך לפארק שוק פשפשים. בעונה פורחים שם עצי דובדבן.

     

    איך מגיעים: נוסעים בקו u8 לתחנת Bernauer Straße ומשם מתחילים את הטיול הרגלי.

     

    שרידי החומה בברנאור שטראסה
    שרידי החומה בברנאור שטראסה

     

     

    קפה Du Bonheur (דו בונר): פטיסרי ויין

     

    יש בתי קפה אייקוניים כמוEinstein בשדרות אונטר דן לינדן, בו תמצאו את השטרודל הנודע והשניצל הווינאי הנודע לא פחות – וכמוהם תועפות של תיירים. ויש גם מקומות ליודעי דבר, שצריך להגיע אליהם במיוחד. כזה הוא הפטיסרי והקפה Du Bonheur, פנינה של ממש בלב אזור אפרורי.

     

    נשען על מיטב מסורת הקונדיטוריה הצרפתית, הוויטרינה במקום מתפקעת משלל דברי מאפה ועוגות, מפאי תפוחים דרך קרמשניט ועד פונדנט שוקולד. עוגיות המקרון תופסות חלק נכבד מהתצוגה בשלל צבעי הקש. מאפי השמרים אולי פחות חתיכיים, אבל לא פחות שווים. באגף המלוחים יש קישים קטנים וכריכונים חמודים. במקום מספר קטן למדי של שולחנות, שבהם ניתן לשבת ולאכול את התוצרת בליווי כוס קפה (טוב!), ועדיף הרבה יותר – כוס יין מתוך המבחר הגדול שיש למקום להציע. כן, בברלין מקובל לשתות יין לצד מאפה.

     

    כתובת: Brunnenstraße 39, נוסעים בקו u8 לתחנת Bernauer Straße, פתוח כל יום חוץ משני בשעות 19:00-09:00.

     

    מסעדת Nithan Thai: חוויה אסתטית

     

    אם השם ניטן תאי נשמע לכם מוכר, הרי שזה לא מקרה. זוהי שמה של המסעדה התל־אביבית של השף שחף שבתאי, שלפני שנתיים עשתה עלייה לבירה הגרמנית. ממוקמת בלב אזור המיטה, ניטן תאי הברלינאית מזכירה מאוד את האחות הבכורה התל־אביבית, עם מנות אסיאתיות מוקפדות עד מאוד. התפריטים לא לגמרי זהים, אבל בשני המקומות, למשל, תוכלו למצוא את סלט הפפאיה הירוקה והמנגו המענג, עם אגוזי קשיו שלמים ורוטב חד־פעמי.

     

    ניטן תאי הברלינאית היא קודם כל חוויה אסתטית. בעיצוב המקום הושקע הון, והדבר ניכר היטב, מקירות העץ המגולפים דרך ארון היינות המרשים ועד הכלים הנאים. אחר כך מגיעה גם החוויה הקולינרית, עם מנות שמייצגות נאמנה אזורים נרחבים באסיה, במגוון שיטות הכנה, מאידוי ועד טיגון. הקינוחים, לעומת זאת, הרבה יותר מערביים באופיים, ולסיום הארוחה הנהדרת תוכלו לבחור בין פונדנט שוקולד לבין קרואסון חמאה ובתוכו בננה. המחירים לא נמוכים בהשוואה לנהוג בברלין, אבל בארץ ארוחה שכזו תעלה לכם כמעט פי שניים.

     

    איך מגיעים: Chausseestraße 5, נוסעים בקו u6 לתחנת Oranienburger Tor, פתוח כל יום מ17:00- עד חצות, פרט ליום שני.

     

    מאפיית Zeit für Brot (צייט פור ברוט): היכל ריחני

     

    למרות שהשלט המסמל את המאפייה קטן, כמעט בלתי נראה, אין סיכוי שתפספסו אותה. ריחות מאפי השמרים תוקפים את מערכת החושים כבר ממרחק כמה בלוקים. חבל, פשוט חבל לא להיכנס להיכל הפחמימות הריחני הזה.

     

    המומחיות של Zeit für Brot היא מאפי שמרים. הם נאפים בפסים ארוכים, והמוכרות הנחמדות במדים הלבנים חותכות לכל לקוח פיסה מכובדת בסכין חדה. הגודל נקבע לפי העין, אבל תסמכו על העין שלהן. הן לא מפספסות במילימטר. הטעמים קלאסיים למדי, ונעים דרך קינמון, מייפל ואגוזים, פרג וגבינה ועד לגולת הכותרת – שוקולד. כלומר, מאפה שמרים מנוקד במטבעות שוקולד שלא איבדו באפייה את צורתם המקורית, ונשמרו כגוש חמים על הבצק. אם עדיין יש לכם מקום אחרי השמרים – שהם בבחינת חובה – יש גם עוגות נוספות בקולקציה. שימו לב לבראוניז יפי המראה.

     

    במקום יש שולחנות לישיבה, אבל מעבר לכביש יש גינת שעשועים נחמדה עם ספסלים שעליהם נעים לשבת ולבחון את התוצרת.

     

    איך מגיעים: Alte Schönhauser Str. 4, נוסעים בקו u2 לתחנת Rosa-Luxemburg-Platz, פתוח בימים שני־שישי בשעות 20:00-07:00, שבת 20:00-08:00, ראשון 18:00-08:00.

     

    לעבור את ברלין בריצה

    יש הרבה דרכים לחוות את ברלין, ואחת המקוריות שבהן היא חצי מרתון ברלין, המתקיים מדי שנה בסביבות חודש אפריל – 21 קילומטר של ריצה דרך אתרים אייקוניים בעיר וגם דרך שכונות ורחובות ידועים פחות, שמספקים הזדמנות להתוודע אל חיי היומיום של בירת גרמניה.

     

    עבור ישראלים, ריצה על אדמת גרמניה היא לא סתם ריצה. הפעולה הכל כך שגרתית עבורי נטענה מיד במשמעויות אחרות. מילים גדולות כמו תקומה ופטריוטיות התחילו לרוץ בראש. מחשבה שהנה אנחנו כאן, למרות הכל, נציגי מדינת ישראל במרוץ הגרמני. מהרגע שבו נרשמנו אני וחבריי לקבוצת "רצי אם המושבות" למרוץ בברלין, ידעתי שאת קו הסיום אחצה עם דגל ישראל. שזה יהיה הניצחון הפרטי שלי בחשבון הארוך שיש לעם היהודי עם גרמניה. וכך, ארזתי במזוודה לצד בגדי הריצה גם דגל, כזה שתולים על המרפסת ביום העצמאות.

     

    בבוקר המרוץ, לצד עשרות אלפי גרמנים ואורחים מכל העולם, זינקנו לדרך. מסלול המרוץ יוצא מהריאה הירוקה של העיר, טירגארטן (Tiergarten), פארק עצום ממדים שאפשר ללכת לאיבוד בתוכו במשך שעות. במסלול הריצה מוקדשות לו פחות מעשר דקות, ואז המסלול פונה לעבר שכונות מערב העיר, כשהוא עובר דרך האוניברסיטה הטכנית של ברלין ושכונת שרלוטנבורג (Charlottenburg) האלגנטית. כאן נגלה לעיני הרצים במלוא הדרו ארמון שרלוטנבורג (Schloss Charlottenburg), שנחשב לגדול בעיר. הארמון, שנבנה במאה ה־18, נהרס בהפצצות במלחמת העולם השנייה ושוחזר לאחר המלחמה.

     

    מכאן ממשיך המסלול לכיוון מתחם התערוכות העצום Messe Berlin‏, ועד מהרה מגיע לרחוב שכל תייר בברלין מכיר היטב – שדרת הקניות Kurfürstendamm. שם, על רקע שלל מותגים ידועים, ממותגי יוקרה כמו דולצ'ה וגבאנה ועד לרשתות העממיות יותר, רצים האלפים בשדרה המרווחת וחולמים על השופינג שאחרי.

     

    אז ממשיך המרוץ דרך מרכז סוני הנודע וכיכר פוטסדאם (Potsdamer Platz) אל עבר צ'קפוינט צ'ארלי (Checkpoint Charlie) – השם שהעניקו בעלות הברית המערביות למעבר הגבול הנודע ביותר בחומת ברלין, בין ברלין המערבית למזרחית, בתקופה המלחמה הקרה. היום משמש המעבר כאתר חובה לתיירים, וסמוך לו הוקם מוזיאון קטן, אבל עבור רצי חצי המרתון הוא בעיקר מסמל את הישורת האחרונה לקראת סוף המרוץ.

     

    הסיום המרגש הוא בשדרה רחבת הידיים Unter den Linden, המסתיימת בכיכר פריז היפה. מצד שמאל בכיכר נמצא מלון אדלון הנודע, שממנו הושיט מייקל ג'קסון את ילדו מעבר לחלון. סמוך למלון נמצא שער ברנדנבורג האייקוני, שמהווה את נקודת הסיום. שם, כמה מאות מטרים לפני הסוף, קשרתי את הדגל שלי סביב הצוואר, כמעין גלימה. במרוצים כאלה, רוב הרצים מאיצים את הסוף, נותנים פוש אחרון עד לקו הסיום. אצלי קרה בדיוק ההפך. נישאים על גלי האנדורפינים שהריצה משחררת במוח, רצנו לאט לאט אל קו הסיום – הדגל, אני וגם כמה דמעות של התרגשות.

     


    פרסום ראשון: 02.05.19 , 19:46