אבאניבי? אבאשלי
אליה כהן יודעת שללכת עם אבא שלה ברחוב, אפילו לשבת איתו בבית הקפה השכונתי, זאת לפעמים משימה בלתי אפשרית. אנשים, צעירים כקשישים, שרים להם את "אבניבי", השיר שהפך את יזהר כהן לכוכב, ודורשים את מנת הסלפי שלהם כאילו לא עברו 40 שנה מאז הזכייה ההיסטורית. "ללכת עם אבא שלי לקניות בסופר לוקח לפחות חצי שעה, למרות שהמרחק מהבית שלנו לשם הוא לא יותר מרבע שעה", היא אומרת. "אנשים עוצרים אותו כל שנייה. ככה גדלתי, למרות שבשבילי הוא היה רק אבא, ולא יזהר כהן הזמר שכולם מכירים. עכשיו, לפני האירוויזיון בארץ, זה בכלל מגפה. כולם רוצים להצטלם איתו, לראיין אותו. אם אני רוצה לדעת איפה הוא — אני פותחת טלוויזיה".
האירוויזיון של 78' מלווה את אליה לא רק בארץ, אלא גם כשהיא בחו"ל. לפני מספר שנים, כשטסה עם אמא שלה לפריז, נסעו השתיים במיוחד ל־Palais des congrès — היכל הקונגרסים הענק, שבו התקיימה התחרות ההיא. "אמא שלי רצתה להראות לי את האולם", היא מספרת. "ומנהל המקום הצטרף אלינו לסיור. עד כדי כך. פתאום, העוזרת האישית של המנהל אמרה לו, 'נשיא יפן הגיע, חייבים ללכת', אבל הוא אמר לה, 'שימתינו קצת, יש לי אורחים חשובים, והכניס אותנו פנימה, וסיפר לי הכל על האירוויזיון. תגיד, זה לא הזוי?"
כאשר אני מודה שכן, זה מחמיא מאוד, אליה שולפת סיפור מקסים נוסף: "לפני כמה שנים נסעתי עם חברה לאמסטרדם, ואבא המליץ לנו לשבת בקפה דה קלוס. כשהוא טס לאירופה, לפני שחטף פחד טיסה, הוא נהג לשבת שם הרבה. פתאום ניגש אלינו המלצר ואמר שאני מוכרת לו. ניסינו לברר מאיפה, ואז הוא שאל, 'תגידי, את לא הבת של יזהר כהן?' חשבתי שהחברה שלי סיפרה לו ושהם מסתלבטים עליי, ונקרעתי מצחוק, אבל התברר שהוא הבן של הבעלים, ושהוא זכר את אבא שלי מהימים ההם. הוא אפילו שר לי את 'אבניבי' וזה היה מקסים".
די ללכלך על קובי מרימי
באירוויזיון הקרוב יתארח יזהר כהן בתוכנית האמנותית, אליה כמובן תתלווה אליו. "אין אישורי כניסה כמעט לאף אחד, אפילו נטע ברזילי סיפרה שלא נותנים להורים שלה לבוא, אבל אני אהיה עם אבא שלי שם מאחורי הקלעים", היא מתגאה. "מאז שהייתי קטנה, אני נוסעת איתו הרבה להופעות, שלא לדבר על כך שאנחנו רואים יחד את כל האירוויזיונים".
מה את חושבת על השיר של קובי מרימי?
"בתור זמר הוא פשוט וואו. אני נורא אוהבת אותו, ויש לו קול מטורף, אבל השיר שלו פשוט לא טוב. אם אתה בא עם שיר לא טוב, לא יעזור כלום, גם אם מדובר בזמר הכי טוב בעולם. למרות זאת, זה פשוט לא יפה איך שכולם יורדים על השיר שלו. אתם בחרתם בו, והוא מייצג את המדינה, אז תהיו מאחוריו באש ובמים ותפסיקו ללכלך. הלוואי שאני אתבדה ושהוא יזכה".
אליה כהן מזכירה מאוד את אבא שלה, במראה החיצוני ובטמפרמנט. הלידה שלה לפני 22 שנים עוררה התעניינות עצומה. "ידיעות אחרונות" אפילו הקדיש לכך עמוד שלם, בו הצהיר האב המאושר שהלידה מרגשת אותו הרבה יותר מהזכייה באירוויזיון. גם העובדה שנולדה לאביה ולאמה, דיאנה צרפתי, בהורות משותפת, זכתה אז להדים נרחבים. "הם הכירו דרך חבר משותף, הפכו להיות חברים מאוד טובים, ואז החליטו שהם רוצים לעשות ילד או ילדה", היא מספרת.
ומה סיפרו לך כשהתבגרת?
"ההורים שלי מעולם לא היו צריכים להסביר לי מה זאת הורות אחרת. זאת המציאות שבה גדלתי, וזה נראה לי הדבר הכי טבעי בעולם. המשפחה שלנו לא נראתה לי שונה משום משפחה אחרת. יש לי אמא ואבא שהם משפחה שנפגשת כל יום. הלוואי שבקרב זוגות נשואים גם הייתה אהבה כזאת".
והתגובות של הסביבה?
"למדתי בבית ספר נורא ליברלי ופתוח, ולא הייתי הילדה היחידה שנולדה וגדלה להורות משותפת, למרות שאז זה היה פחות נפוץ מאשר היום".
כשנולדת, אביך היה כבר בן 46.
"הפער בין הגיל של אבא שלי לבין הוריהם של החברים שלי לכיתה לא הורגש בשום צורה, כי אבא שלי היה יותר פעיל מההורים הצעירים. הוא ילד נצחי ויישאר כזה. הוא היה לוקח אותי כל יום מבית הספר או מהגן, והיינו מסתובבים בכל העיר ומשחקים. כשאנחנו הולכים היום ביחד, אני מתעייפת הרבה לפניו. הוא אבא נהדר ובשלן מטורף. כל החיים גרנו בשתי דירות באותו בניין — באחת אמא ואני, ובשנייה אבא, אבל לפני כמה שנים הוא החליט להשכיר את אחת הדירות לתיירים, ועכשיו כולנו גרים באותה הדירה. לכל אחד מההורים יש חדר משלו. הם מכירים 25 שנה, ולפעמים החיבור הזה, כשמתבגרים, הוא טוב. לכל אחד יש את מעגל החיים שלו, אבל הם גם דואגים אחד לשני".
איזה ילדה היית?
"פונקתי, ככה זה כשאת ילדה יחידה, אבל מצד שני לימדו אותי להעריך כסף. בגיל 14 וחצי כבר יצאתי לעבוד. העבודה הראשונה שלי הייתה בגלידריה ואחר כך עבדתי שש שנים במלצרות. עשיתי מלא כסף, אבל כשרציתי לקנות משהו, אבא שלי תמיד נתן לי כסף, ואמר, 'תחסכי את מה שהרווחת'".
אתם רבים לפעמים?
"לא, רק מתווכחים. אנחנו פשוט משפחה שמדברת בקול רם ואוהבים להגיד את האמת גם אם היא לא נעימה. אצלנו מדברים בפתיחות מלאה על הכל ועושים את זה סביב השולחן. אני לא אתבייש לשתף אותו בפרטים האינטימיים, בטח על בן הזוג שלי (עדן צופיוף, בן למשפחת יהלומנים — י"ב). יש לו משהו אחד שהוא רק שלו, וזה החיים הפרטיים".
החרדות של אבא
בני הדודים שלה, בעיקר הילדים של ורדינה כהן, בחרו בקריירה מוזיקלית, לעומתם, אליה העדיפה ללמוד עיצוב פנים בשנקר. "פעם למדתי דרבוקה ופסנתר, הייתי גם במקהלה של הקונסרבטוריון ואני שרה טוב, אבל זה לא המשיך", היא מספרת. "אני לא בקטע של לשיר על במה. כשזה נגיש לך כל כך כל החיים, אתה אולי מחפש מקום אחר. יכול להיות שראיתי את אמא שלי, אישה חזקה מאוד, קרייריסטית, שמגשימה את החלומות שלה, ורציתי להגשים גם את החלומות שלי".
ומה אבא שלך אמר על זה?
"אבא לא אמר לי מה לעשות. הוא אמר לי רק דבר אחד: 'תעשי מה שאת רוצה, אבל קודם כל תלמדי'. הוא סיפר לי גם על החרדות שלו, ואולי גם זה השפיע על הבחירה שלי. שנה וחצי הוא לא יצא מהבית אחרי האירוויזיון בגלל התמוטטות עצבים. זה איום ונורא, אבל לפחות לא קרה לו מה שקרה לאמנים הגדולים שהיו בדורו — שהתאבדו. אל תשכח שיש לו עדיין חרדות. הוא בחיים לא טס איתי לשום מקום. רק לפני כמה שנים הוא נסע לגליל העליון אחרי 30 שנה שהוא לא נסע לשם. היום יש לו עדיין חרדות, אבל יותר קטנות שפחות מגבילות אותו".
בבית הקפה מתנגן הדיסק הראשון של נורית גלרון, ואליה מרגישה שם ממש בבית. "הזמרים החדשים לא בפלייליסט שלי, רק הוותיקים", היא אומרת נחרצות. "אני אוהבת נורא את מתי כספי, אריק איינשטיין כמובן ואת אביתר בנאי. את אבא אני לא שומעת בפלייליסט שלי. יש גבול. גם הוא לא שומע את עצמו. אף פעם לא שמעתי אותו שם שיר שלו בסטריאו בבית".
מה מפריע לך בזמרי דור הריאליטי?
"בזמרים החדשים אין לנו וואו, חוץ מנטע ברזילי. אני למדתי בבית הספר על המורשת המוזיקלית, על העבר. לזמרים הצעירים אין מקורות השראה, גם לא למזרחיים. מחר כבר לא תזכור על מה כוכבי הריאליטי שרים. אין להם הערכה להיסטוריה, וכזאת גם המוזיקה שלהם — חולפת עם הרוח".
לפנייה לכתב/ת 
