{ }
שני 09 בדצמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: ליאור קסון
    זמנים מודרנים  • 04.05.2019
    "הדבר הכי מהותי שאדם יכול לעשות בחייו הוא להביא ילד לעולם"
    לוסי דובינצ'יק מתעקשת שתאונת הנפילה המשונה מהמרפסת מלפני כשנתיים הייתה הדבר הטוב ביותר שקרה לה. עובדה: באשפוז היא פגשה את אהבת חייה, חגי, וארבעה חודשים לאחר השחרור ילדה את בתם, אור. לפני כחודש בא לעולם גם בנם, ניתאי, וכעת נותר רק לחכות לניתוח האחרון לתיקון רגלה. אושר ‑ בכלל לא מה שחשבתם
    סמדר שיר | צילום: ליאור קסון | סטיילינג: לימור ריחנה

    התוכנית המקורית של לוסי דובינצ'יק וחגי פוקס, בן זוגה, הייתה לתקתק שביעייה. "שבעה ילדים", היא מבהירה. "אני רצינית, באמת ראיתי את עצמי כאמא לתשעה ‑ שבעה ילדים משותפים פלוס שתי הבנות הגדולות שכל אחד מאיתנו הביא לזוגיות החדשה". אבל לבסוף ההיגיון ניצח, עם התובנה שעדיף לעצור אחרי שניים ‑ אור, בת שנה, וניתאי, בן חודש.

     

    "לא לעצור לגמרי", היא מדגישה, "אלא לעשות הפסקה. השניים האלה יגדלו כמו תאומים, אני בטוחה שהם יהיו חברים טובים, ובעוד שלוש שנים נחזור להריונות ולחיתולים. עד שניתאי הגיע, היינו בטוחים שנמשיך ללדת ברצף, מפני ששנינו חלמנו על משפחה גדולה ומפני שהדבר הכי מהותי שאדם יכול לעשות בחייו הוא להביא ילד לעולם".

     

     

     

     

    אז מה גרם לך לשנות את דעתך? נשברת מהעומס?

     

    "איזה עומס? יש לנו שתיים גדולות ושני קטנטנים, וזה אושר. חגי ואני הולדנו שניים בשנה ושמונה חודשים. אילו התמודדנו עם לילות לבנים אולי היינו נשברים, אבל שנינו רגועים ולמזלנו, שניהם תינוקות נוחים. כשאור הייתה בת שלושה חודשים היא התחילה לישון לילה שלם, מקסימום היא מתעוררת פעם אחת לבקבוק ומיד נרדמת. אני מקווה שגם ניתאי ילך בדרכה, למרות שעכשיו הוא מתעורר כל שעתיים־שלוש, זכותו, הוא עוד פצפון. אני גם מיניקה אותו וגם נותנת לו בקבוק ומסתדרת, אבל לפחות פעם אחת ביממה מגיע פיק ‑ כששניהם רעבים בדיוק באותה הדקה ואני לא יודעת במי לטפל קודם. הרי יש לי רק זוג ידיים אחד וזה לא פשוט בשבילי לרוץ מכאן לשם".

     

    לוסי והחבורה מגיל חודש ועד 12
    לוסי והחבורה מגיל חודש ועד 12

     

    נפילתה ועלייתה

     

    ריצה היא הפעילות היחידה שעדיין לא חזרה אליה מאז אוגוסט 2017, עת נמצאה על מדרכה ביפו, מתחת לבניין שבו התגוררה. בחמשת הימים הראשונים היא הייתה בתרדמת והיו שחשדו שניסתה לשים קץ לחייה עקב מצוקה כלכלית. אך מכריה נשבעו שהיא לעולם לא תעשה משהו שיפגע באלמה פיטרסון, בתה הבכורה (שבאוגוסט תחגוג בת־מצווה), וגם האופציה של שימוש בסמים הועלתה ונשללה. "אני לא יודעת מה בדיוק קרה", היא אמרה כששבה להכרתה. "ישבתי על שולחן עבודה ענק, הצמוד לחלון פתוח, וארזתי דברים".

     

    החיים שלך נחלקים ל"לפני הנפילה" ו"אחרי התאונה"?

     

    "לא", היא מחייכת, "אם כבר, הם נחלקים ל'לפני שהכרתי את חגי' ו'אחרי שחגי נכנס לחיי'. זה נורא מוזר שעד אז לא הצטלבנו מעולם. הרי אנחנו כמעט באותו הגיל, חגי גדול ממני רק בשלוש שנים, בדיעבד התברר שיש לנו חברים משותפים, אני גרתי בתל־אביב והוא ברמת־גן, אפס מרחק. כשאני מסתכלת לאחור, אל האירוע הקשה, אני בטוחה שהכל קרה כדי שחגי ואני ניפגש. מהרגע שהוא ראה אותי ואני ראיתי אותו היה בינינו חיבור עוצמתי ולכן אני לא חווה את התאונה כטראומה. איך אני יכולה להתייחס כאסון לאירוע שבזכותו קרה לי כל כך הרבה טוב?"

     

    יש אלוהים בשמיים?

     

    "מעולם לא הטלתי בו ספק. ברור שיש. גם לפני הנפילה חוויתי מקרים שבהם ניצלתי בפוקס", היא פורצת בצחוק מתגלגל לשמע משחק המילים ‑ פוקס הוא שמו של בן זוגה, אינסטלטור במקצועו, "הנדימן שיודע לעשות מלא דברים ועובד כמנהל תחזוקה בהמון בניינים".

     

    פוקס הגיע למחלקה הנוירוכירורגית באיכילוב בעקבות תאונה על גלשן, שקנה לבתו לינוי (11). "זה קרה בחוף הצוק. הגל הראשון העיף אותו מהגלשן, הגל השני תקע את הראש שלו בחול והשלישי עיקם לו את הצוואר. הוא היה משותק וחיכה לניתוח, אחרי יומיים התחושות חזרו אליו והניתוח בוטל".

     

    על אף שאינה זוכרת את הרגעים שקדמו לנפילתה, דובינצ'יק מספרת שבארבע השנים האחרונות, מאז גיל 32, חיפשה אהבה וזוגיות טובה. "לא בהכרח להתחתן, נורא רציתי עוד ילד, ולא משנה כמה ניסיתי, זה אף פעם לא היה זה. כשהצטלמתי עם אלמה ל'6 אימהות' היא אמרה, 'אנחנו מחפשות את האבא של הילדים הבאים שלנו', כאילו שהיא ואני ישות אחת שהולידה גם אותה".

     

    את פוקס היא הכירה באיכילוב, בשבוע השני לאשפוזה. "תכלת, חברה טובה באה לבקר אותי והורידה אותי לרחבת הכניסה. הייתי לגמרי במצב מאונך, מרותקת למיטה, לא יכולתי להזיז את הרגליים והיה לי סד חונק סביב הצוואר, אבל הייתי חייבת לנשום אוויר וגם לעשן, בקטנה. חגי קלט אותי ברחבה, ניגש אליי ואמר, 'אני השותף לחדר של גל', בחור שהכרתי בתקופה שעבדתי ביחסי ציבור. אמרתי לו משהו כמו, 'תמסור לגל החלמה מהירה' וחגי ענה, 'גל שלח אותי לשמור עלייך'. התקשקשנו עוד כמה דקות, שנינו לבשנו את מדי בית החולים, עד שתכלת דחפה את המיטה שלי למעלית וממנה למחלקה. חגי אמר, 'אני קופץ לרגע למחלקה שלי, בבניין ממול'. אחרי כמה דקות הוא חזר בבגדים רגילים ועם תיק. התברר שהוא שיחרר את עצמו ופשוט עבר לגור בחדר שלי, באורתופדית".

     

    מה אמרו האחיות והרופאים?

     

    "אני לא יודעת מה הם אמרו, אולי לא היו להם מילים מרוב הלם. בבית חולים שוררת אווירת נכאים, והם נדהמו לראות אותנו מתלוצצים וצוחקים, כשחגי דוחף את המיטה שלי במהירות כאילו שהיא סקייטבורד".

     

    ואז קרה לכם פנצ'ר?

     

    "איזה פנצ'ר? מה פתאום פנצ'ר?" היא מתרעמת. "כבר בלילה הראשון היה ברור ששנינו בקטע של משפחה. לא חשבתי שאכנס להיריון כל כך מהר, אבל לא חשבתי שיש מצב שאני לא אקלט. אפילו לא חיכינו עד שהמחזור שלי יאחר. שאלנו את אחד הרופאים אם אפשר לקחת לי בדיקת דם להיריון והוא הסתכל עלינו כמו על חייזרים והינהן. למחרת, חמישה רופאים נכנסו לחדר, כולם עם פרצופים מאוד רציניים ואחד מהם אמר, 'התשובה של בדיקת הדם חיובית, מה אתם רוצים לעשות עם זה?' ושנינו נקרענו מצחוק. מה זאת אומרת 'לעשות'? עשינו ילד כדי לשמור אותו. האורתופדים ערכו התייעצות עם הגינקולוגים ודנו במשככי הכאבים שאני מקבלת. לא היה לי מושג שעד אז הלעיטו אותי בכמויות. הוחלט להוריד את המינון לכמות מזערית וביומיים הראשונים ממש סבלתי, הגוף שלי נכנס להלם, אבל מהר מאוד הוא התרגל למציאות החדשה. ככה גרנו, בחדר שלי באורתופדית, במשך ארבעה חודשים. אלמה באה לבקר אותי אחרי הלימודים והלכה לישון אצל הוריי. גם לינוי באה לבקר את שנינו. כשהשתחררתי כבר הייתי בחודש החמישי וחזרתי לאיכילוב כדי ללדת".

     

    כשאור הייתה בת חודש הם החליטו לעבוד על ילד שני. "שוב, לא חשבתי שיש מצב שאני לא אקלט, אבל גם לא העליתי בדעתי ששנינו כל כך פוריים ושזה יקרה כל כך מהר. ההיריון עם ניתאי עבר עליי בקלות, בלי בחילות, העליתי רק ארבעה ק"ג. הגעתי לאיכילוב עם פתיחה של שלוש אצבעות והלידה לא התקדמה. ה'חיכיון' היה נוראי, 12 שעות בחדר, במיטה. ברור שמדי פעם ברחתי החוצה בגלל שאני לא מסוגלת להיתקע במקום סגור, וזה לא קשור לתאונה ולתחושה שהחיים קצרים וחייבים למצות אותם. אמא שלי עברה את התהליך הזה, מאז שנפלתי והחלמתי היא עברה מהפך וכל חודש היא טסה לארץ אחרת. אני, לעומתה, תמיד התנהלתי בקצב טורנדו, עשיתי רק מה שבא לי ואף פעם לא היה לי אמצע: או שלא עשיתי משהו, או שעשיתי אותו עד הסוף".

     

    מהריון להריון את יורדת במשקל?

     

    "לא, כבר שנים אני במשקל קבוע. 1.57 מ', 46 ק"ג. בכל הריון העליתי רק 4 ק"ג ואהבתי את זה מאוד, במיוחד את החזה הקצת יותר מלא. בעבר הלכתי לדיאטנית וקיבלתי תפריט לדיאטת השמנה, מלא טחינה ופחמימות, אבל לא העליתי אפילו גרם. אני אוכלת מה שבא לי", היא קורעת שקית סוכר ומערה את הגרגרים לגרונה, "אוהבת לבשל, מחפשת סיבות לארוחות גדולות וזהו".

     

    ולמה בעצם לא התחתנתם?

     

    "בגלל שבהיריון עם אור עברנו דירה ולא היה לנו ראש וכוח להפיק אירוע. בהיריון עם ניתאי שוב עברנו, לדירה יותר גדולה, ובקושי הכנתי את רשימת המוזמנים לברית. למשפחה של חגי חשוב שנתחתן, בגלל שיש לה רקע מסורתי, ולמען האמת גם אני הייתי רוצה להתחתן. זה מטופש לאללה, אבל בא לי להחזיק את חתיכת הנייר הזו ולקרוא לו 'בעלי'. אולי נתחתן ב־17 באוגוסט, במלאת שנתיים להיכרות שלנו ואולי נעשה את זה מתישהו בעתיד, כשנטוס לחו"ל. יהיה מה שיהיה".

     

    לא להשתגע

     

    עכשיו הם גרים במרכז רמת־גן, בדירה של אמו, קומה שלישית בלי מעלית. בחדר המדרגות חונות שלוש עגלות ‑ עגלת תאומים ושתי עגלות בודדות. "אלמה לא נפרדה מבית הספר הקודם שלה, היא מגיעה וחוזרת באופניים ואני סומכת עליה, היא עצמאית ואחראית וכבר גדולה. כשהייתי בגילה המצאתי לאמא שלי כל מיני סיפורים על טיסות מטעם בית הספר, ומשדה התעופה צילצלתי אליה והודעתי לה שאחזור בעוד חמישה ימים. כך טסתי ללונדון ופריז מהכסף שהרווחתי בפרסומות ובקמפיינים מאז גיל תשע. זה היה הרבה לפני 'קלרה הקדושה', שיצא למסכים כשהייתי בת 13 ובזכותו התחילו להטיס אותי לפסטיבלים בינלאומיים".

     

    לא מדגדג לך לחזור לעבודה?

     

    "לתיאטרון ‑ לא. כנראה שהגעתי לרוויה אחרי 12 שנה מאוד אינטנסיביות בגשר. אבל לא יצאתי לחופשת לידה. כשניתאי היה בן שבועיים וחצי חזרתי להופיע בערב שירי לאונרד כהן, שאותו אני מריצה כבר יותר משנה. לא הצטלמתי בשנתיים האחרונות כי הייתי בהריונות, אבל כשניתאי יהיה בן חצי שנה אני אחזור במלוא המרץ. אני מתגעגעת למצלמה, אבל הסוכן שלי, רפי עגיב, עוד לא שולח אותי לאודישנים מפני שמה יקרה אם אתקבל? ההצלחות הכי גדולות הן של שחקנים שכתבו לעצמם, כמו ליאור רז ('פאודה') ובת־חן סבג ('מטומטמת') וגם אני כותבת סדרה עם חברה, על אנשים שכלפי חוץ נראים בסדר, אבל כל אחד מהם מתמודד עם סוג של מחלת נפש. זה עוד ייקח זמן. וחוץ מזה אני מלמדת תיאטרון ומשחק מול מצלמה בקבוצות קטנות של ילדים. אלמה לומדת בחוג שלי בתל־אביב, בגינת שינקין, לינוי לומדת בחוג שלי במבשרת ציון, וקבוצות נוספות פועלות בגבעתיים ובאשדוד".

     

    כשהייתה בתרדמת היא עברה ניתוח ארוך ומסובך להחלפת חוליה, אחר כך הייתה צמודה למקל הליכה ובחודש הבא תעבור ניתוח בכף הרגל השמאלית, ליישור האצבעות, בתקווה להשתחרר מהנעליים האורתופדיות. "הן דווקא נוחות מאוד", היא מודה, "אבל אני אישה, בא לי להחליף".

     

    smadarshirs@gmail.com

     

    הפקה: מיטל ברונר, שיער: cuts _you_up (ריינס 1, ת"א), איפור: אדם משעלי, סולו (במוצרי MAC), גבות: מאסטר לירון כהן, הרמת ריסים: לימור אמסלם (ל"יומילאשס")

     

    לוסי: שמלה, Zadig And Voltaire (ה' באייר 48, ת"א); תכשיטים: פדני אלמה: חולצה, תמנון; מכנסיים, קסטרו אור וניתאי: קסטרו

     


    פרסום ראשון: 04.05.19 , 22:50
    ידיעות אחרונות