יום הזיכרון הראשון שלנו
הכאב מכה הכי חזק בהוריו של סמל אביתר יוספי ז"ל בזמן החגים והאירועים המשפחתיים • הוריו של סמ"ר אביב לוי ז"ל מרגישים "כמו תינוק שנולד, לומדים ללכת מחדש" • בבית של סמ"ר יובל מור יוסף ז"ל חשים שהעצב הולך ומתגבר עם הזמן • תמר, אלמנתו של הרב אחיעד אטינגר ז"ל, שואבת כוחות מהאהבה והתמיכה שלהם זכתה מכל רחבי הארץ: "הלב הגדול של עם ישראל, עם חזק, עם דואג, עם רגיש" • ארבע משפחות שאיבדו השנה את יקיריהן מתכוננות ליום הזיכרון
מתגעגעים לקולך ולחיבוק שלך
דליה ופנחס יוספי, הוריו של סמל אביתר יוספי ז"ל
בננו היקר והאהוב,
חלפו להם ארבעה חודשים מאז אותו יום מר ונמהר, יום שבו הודיעו לנו אנשי הצבא כי לא תשוב עוד. ומאז, עבורנו כל יום הוא יום הזיכרון. יום בו החזרת את נשמתך הטהורה לבורא עולם.
לאחר הלימודים בישיבה התיכונית החלטת ללכת לישיבת ההסדר כדי להתחזק יותר באמונה ולהגיע לשירות הצבאי עם כוחות נפשיים ורוחניים לצד הכנה גופנית. בחרת לשרת את המדינה כפי שתמיד חפצת, מתוך אמונה שליוותה אותך מאז היותך רך בשנים. כמו כל צעיר בן גילך, היו לך שאיפות ותקווה לעשות שירות משמעותי.
התרומה והנתינה למדינה זרמו בכל רמ"ח אבריך והחלטת שאתה צריך להיות בחוד החנית. שום קושי לא הרתיע אותך מלהתקבל לאחת היחידות המובחרות ביותר של צה"ל. הגעת לשם עם ערכים ואמונה חזקה בצדקת הדרך, שאותם רכשת בבית, בישיבה התיכונית ובישיבת ההסדר.
ועליך נאמר - מלח הארץ.
השירות הצבאי היה כל עולמך. תמיד היית ממוקד מטרה כשצריך להילחם ולהסתער, ואפילו אם זה באיתני הטבע, כמו הקור, הגשם והברד שירדו בלילה של א' שבט תשע"ט, ליל מותך.
ילד יקר ואהוב שלנו, חונכת וגדלת לתת את כולך תמיד. הכרת הטוב ומעשי החסד - למשפחה, לחברים ולכל החפץ בעזרה - היו נר לרגליך. בכל תחום בחייך שבו עסקת שאפת להגיע הכי רחוק שאפשר. דבקות במטרה הייתה ערך עליון, "כי אם עושים אז עושים כמו שצריך".
אם זה בבית הספר היסודי, בישיבה התיכונית, בישיבת ההסדר, בבית הכנסת ובתפילות, שהיו כל עולמך. לא הפסדת אפילו תפילה אחת במניין, "כי איש חיל אתה".
מאז הלכת, בננו האהוב, בכל יום עולים בנו הזיכרונות. החוסר שלך מורגש בכל דבר, בייחוד במפגשים משפחתיים: בברית של אחיינך שנקרא על שמך, אביתר עוז הי"ו; בערב החג שבו הכיסא שלך נשאר ריק; ואפילו את יום הולדתך שהזכרנו בהיעדרך, אך לא חגגנו.
השבוע, בפעם הראשונה, לא תגיע לישיבה התיכונית כדי לשאת תפילה לעילוי נשמת הנופלים, כמנהג הישיבה. הפעם, בצפירה, יהיה לנו שם משלנו. השם שלך. "אביתר רחמים יוספי", בן דליה ופנחס. אנחנו נאמר תפילה לעילוי נשמתך.
אתה חסר לנו. אנחנו כל כך מתגעגעים לראות אותך ולשמוע את קולך. מתגעגעים לשבתות שבהן כולנו ישבנו סביב שולחן השבת ואתה סיפרת על פרשת השבוע ועל החוויות שלך ממהלך השבוע. ובעיקר מתגעגעים לתמונות שהיית שולח דרך קבע בקבוצה המשפחתית.
אנחנו מחכים עד עכשיו שתיכנס מהדלת ביום שישי ונקבל ממך חיבוק עם התיק הגדול והנשק ששוקלים יותר ממך. את סיכת הלוחם וסיכת הסיירת שלך נתנו המפקדים לשירה הקטנה, שמצחצחת אותן ודואגת לשמור עליהן מכל משמר.
אצלנו יש הרבה ימי הזיכרון. כל יום שבו החברים מהצוות שכל כך היית גאה להיות חלק ממנו באים לבקר, לחבק ולהיזכר הוא יום זיכרון. בכל פעם שאתה מופיע בתקשורת זה יום זיכרון. כל עוד אנו בחיים, אתה תחיה בתוכנו וננציח אותך לעד.
אביתר, בננו היקר. עזבת אותנו ברחמים אבל אתה איתנו בעוז. כאנשים מאמינים אנחנו מחכים ליום ההבטחה, כפי שנכתב בספר יחזקאל: "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי". ואז לא נצטרך עוד יום זיכרון לחללי מערכות ישראל.
מי ייתן ותהיה מליץ יושר על המשפחה ועל עם ישראל. תהי נשמתך צרורה בצרור החיים.
סמל אביתר יוספי נהרג ב־ 7 בינואר השנה כשנפל במהלך ניווט לנחל חילזון ונסחף בזרם העז
את השמחה החליפה עצבות, השכול והכאב לא מרפים
פרי ויעקב לוי, הוריו של סמ"ר אביב לוי ז"ל
אביב שלנו,
כשמך כן אתה. הכנסת למשפחתנו את האביב. פריחה, שמחה, אור השמש היית לנו. אח בכור לאוריין, נוי ודן.
כל חייך היית מוקף באהבה, שמחה, משפחה וחברים רבים. היית היהלום בכתר של משפחתנו. האחים שלך העריצו אותך מאד והינך מודל לחיקוי לכולם עד היום. היית רגיש לכל אחד ואחד, היה אכפת לך מכולם וכל בעיה היית מנסה לפתור.
כשהתגייסת לצבא בחרת לשרת ביחידה קרבית והצטרפת לחטיבת "גבעתי". במהלך שירותך חווית חוויות רבות – בדרום, בצפון וביהודה ושומרון, והשתתפת בהמון אירועים ביטחוניים. בזמן שירותך התפתחת לדמות עוד יותר נערצת ומוערכת והערכים שלך הלכו וצמחו איתך ביחד. מפקדיך העריכו אותך מאד וסמכו עליך בפעילויות המבצעיות. היית מפקד יסודי, עקבי ורגיש לחייליו, לצד הסמכותיות של התפקיד. חיילך אהבו אותך מאד וסמכו עליך כמפקדם.
לפני תשעה חודשים קיבלנו את ההודעה המרה ביותר שהורים יכולים לקבל. מאותו רגע, חיינו התהפכו מקצה לקצה. אנחנו עדיין לא מעכלים שאתה לא לצידנו. געגועינו אליך עצומים ואין סופיים. ככל שעובר הזמן אתה חסר לנו יותר. הבית כבר לא מה שהיה, את השמחה החליפה עצבות, המשפחה איבדה את התמימות וכולנו נחשפנו לשכול הגדול.
האחים שלך נורא מתגעגעים לדמותך ומדמיינים אותך בכל פינה ופינה בבית. אני נזכרים כיצד בילינו יחדיו בחוף הים, שיחקנו וגלשנו שעות ארוכות עד שהחשיך. היינו משפחה שלמה, מאושרת ומלוכדת. חסרונך עצום וקשה לנו לדמיין שאי פעם נחזור לחיים שמחים ומאושרים כמו שהיו לנו.
קשה לנו לכתוב עליך בזמן עבר. זהו יום הזיכרון הראשון בלעדיך. אנחנו זוכרים כיצד לקחנו אותך בשנה שעברה לבית העלמין סגולה כדי לפקוד קבר של חלל, וקשה לנו לעכל שחייל אחר יפקוד ביום הזיכרון את קברך באותו מקום.
משפחתנו עוברת תהליך קשה. אנחנו מתחילים לחיות מחדש כמשפחה שכולה. כל מה שהכרנו וידענו השתנה לחלוטין. כמו תינוק שנולד, אנחנו לומדים "ללכת" מחדש, מנסים לנהל חיי משפחה לצד השכול והאבל הנוראיים, שלא מרפים.
אביב, אנחנו מבטיחים לך שננציח אותך בכל דרך אפשרית ושלא תישכח מליבנו לעד. נשמור על המשפחה כמו שאתה היית שומר עליה לו היית פה, וננסה לשמור על הערכים שבהם האמנת.
אוהבים ומתגעגעים אליך עד אין סוף, בן יקר ואהוב שלנו, אמא ואבא.
הזמן לא מרפא כלום
מוטי ואילנית מור יוסף, הוריו של סמ"ר יובל מור יוסף ז"ל
אנחנו מרגישים את יום הזיכרון חודשיים לפני שהוא מתחיל.
כל יום הוא יום זיכרון עבורנו. כל דקה כל שנייה. אי אפשר לשכוח את זה. אנחנו לא יודעים איך נעבור את היום הזה, להגיע לטקס ערב יום הזיכרון ואחר כך לבית העלמין. אף פעם לא הלכנו לטקסים. כמו כל העם רואים את הטקסים רק בשידורים המרכזיים בטלוויזיה ומתחברים.
נעבור את יום הזיכרון הזה בכך שנספר על יוֹבֵל, מי הוא היה. שאנשים ייקחו לעצמם קצת ממה שהוא היה בחיים. זה מה שיעזור לנו לעבור את היום הזה. גם כיום, ללכת לעבודה, מתחיל להכביד עלינו. מרגישים באוויר את יום הזיכרון. כולם מבקשים מאיתנו לספר על יוֹבֵל, על הרגשות שלנו ביום הזה. וזה לא קל לנו. אנחנו עמוסים רגשית ומוצפים.
תמיד אנחנו חושבים מה היה יכול להיות אם... החיים נעצרו מבחינתו ומבחינתנו. היינו רוצים לראות אותו בעל משפחה, מצליח בחיים. הוא רצה להמשיך בתחום הספורט אולי בכדורסל שכה אהב. הוא רצה להמשיך בעשייה, לעזור לאוכלוסיה עם צרכים מיוחדים.
זה היה דבר קרוב מאוד לליבו בגלל שתי אחיותיו המיוחדות מורג וליבת (25 ו- 16 וחצי) שהיה מסור אליהן. הן היו בשבילו כל עולמו. הוא היה קורא להן ספרים, מצחיק אותן, משתעשע איתן ולוקח אותן לטיולים ביחד עם אחותו מיתר שהוא היה לה בר שיח והיא לו. לא התבייש בהן מעולם. והכיר אותן לכל החברים. תמיד נהג לומר: "אנחנו משפחה רגילה".
יוֹבֵל חסר בכל דבר הכי קטן שקורה בבית הזה. חסרים לנו השבתות וסופי השבוע, ללכת איתו לבית הכנסת. לשמוע אותו קורא בתורה, לשמוע את הקול שלו, לשבת איתו לשיחות, החיבוק הגדול והחם שלו. זה מה שהכי חסר לנו. הנוכחות שלו הייתה בכל מקום. בבית, ברחוב, בבית הכנסת. והנוכחות שלו בשבילנו עדיין שם. יש לנו עכשיו מלאך בשמיים בשם יוֹבֵל ממנו אנו מבקשים שישמור ויגן עלינו.
אנחנו לא יודעים איך יהיו ימי הזיכרון הבאים. אנחנו לא יודעים אם היום הזה יעצים את כל מה שעובר עלינו. לתחושתינו ילך ויהיה יותר קשה. אנחנו חושבים שכל יום שעובר הוא קשה יותר מהיום הקודם. הזמן לא מרפא כלום. כל יום שאנחנו לא רואים אותו, לא חשים אותו, קשה יותר. זה חור בלב. כאב אפשר לרפא. אבל את הרגש אי אפשר. אין תרופה לעצב. זה רק הולך ומתגבר מיום ליום.
לבכות, להתגעגע, אבל לא ליפול
תמר אטינגר, אלמנתו של הרב אחיעד אטינגר ז"ל
לפני מספר שבועות נפצע בעלי אחיעד אנושות בעת שניסה לחתור למגע עם מחבל ולמנוע פגיעה באנשים אחרים.
במשך 24 שעות התפללנו ביחד עם כל עם ישראל, למרות שהיה ברור שמפגיעה כזאת לא מחלימים.
ה' אמר לנו "לא", אך לא טרק בפנינו את הדלת. הוא נשאר עימנו כדי לרכך את המכה ושלח לנו את הלב הגדול של עם ישראל.
וכשלב כזה גדול נמצא איתך ולצידך, אפשר לבכות ואפשר להתאבל ואפשר להתגעגע, אבל אי־אפשר ליפול.
וכשלב כזה גדול נמצא איתך ולצידך, אתה מרגיש שאתה חלק מעם.
עם חזק, עם דואג, עם רגיש, עם שיודע להיות כל כך מאוחד.
וכעת, ביום הזיכרון, אנחנו יודעים ומרגישים שחיילי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, ובתוכם בעלי, הם בעצם חלק מסיפור של עם. הם חלק מאיתנו כל הזמן, הם רק סיימו את תפקידם בזה העולם.
ויש חיבור בין שני העולמות: עולם האמת מתערב ומתערבב איתנו כאן, ומיני דברים שהיינו צריכים לעמול עליהם ולהרבות בתפילה פתאום מגיעים אלינו ללא מאמץ. כי יש לנו נציג ליד כיסא הכבוד ויש לנו אבא בשמיים שהוא אבי יתומים ודיין אלמנות, ואנחנו ממש־ממש בניו.
