שני 16 בספטמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: אבי רוקח
    24 שעות • 05.05.2019
    בחדרי הלב
    המדים, הנעליים המאובקות, מברשת השיניים, התמונות מהבסיס, המיטה והמצעים נותרו כל השנים כמצבה אילמת. פגשנו ארבעה הורים שכולים שהשאירו את החדר של הילדים שנפלו, בדיוק כפי שהיה ביום שבו עזבו את הבית בפעם האחרונה. "רק בחדר שלהם אנחנו מרגישים אותם חיים", הם אומרים
    מתן צורי, ליאור אוחנה, אילנה קוריאל

    "החדר של אודי הוא כמו מקדש"

    רק 13 שנים אחרי נפילת בנה העזה שושנה באסל לפתוח את תיקו ולמצוא בו את שעון היד שלו. "כשאני נוגעת בשעון, אני מרגישה שאני אוחזת בידו של אודי"

     

    סמ"ר יהודה אודי באסל ז"ל
    סמ"ר יהודה אודי באסל ז"ל

    13 שנים מאז נפל בנה אודי שאלה את עצמה אימו שושנה באסל לאן נעלם שעון היד שלו. עד שבשבוע שעבר, במסגרת הפרויקט המיוחד של "ידיעות אחרונות", החליטה לאזור אומץ ולפתוח את תיקו האישי. בין החפצים הישנים אותר גם שעון היד אותו ענד ביום מותו. "כל השנים שאלתי את עצמי לאן נעלם השעון", אומרת שושנה בהתרגשות, "אבל לא עלה בדעתי שהוא בתיק האישי. אני מחזיקה עכשיו את השעון ורועדת מהתרגשות, כאילו אני אוחזת בידו של אודי שלי".

    את חדרו של סמ"ר יהודה אודי באסל ז"ל, לוחם גולני שנהרג מירי כוחותינו במהלך מבצע אלוני הבשן בעזה ב־6 ביולי 2006, החליטו הוריו לשמר כפי שהיה ביום שבו יצא בפעם האחרונה מביתו במושב ינון. החדר סגור רוב הזמן, ומעת לעת נכנסת שושנה לנקות אבק עם החברים שבאים לבקר. הקירות מכוסים תמונות שלו לצד דגלי חטיבת גולני וצה"ל. בארון הגדול ובמגירות מסתתרים הזיכרונות ממנו — החל ממברשת השיניים, דרך השמפו שקנה ועד הנעליים הצבאיות. אפילו חבילות הגרעינים שקנה לחבר'ה מהפלוגה ושכח לקחת איתו עדיין מוחזקות באחת המגירות.

    "החדר שלו הוא כמו מקדש מבחינתי", אומרת שושנה. "אמנם מקדש זו הגדרה גדולה מדי, אבל רק שם אני מרגישה אותו חי. כל חפץ שאודי נגע בו נשמר אצלנו. טביעות האצבע שלו על הארון עדיין נמצאות. אני לא מנקה אותו כדי לא למחוק אותן. הריח שלו עדיין כאן, על המיטה, על המצעים. כשאני נוגעת בחפצים שלו אני מרגישה שאני נוגעת בו. במשך שנים פחדתי להיכנס לחדר, אבל עם השנים הרגשתי יותר בטוחה להיכנס, בעיקר עם הילדים שלי והנכדים. העיקר להמשיך לספר על אודי כמה שיותר, שידעו מי היה. אודי היה מלא חיים ומוקף חברים. כולם היו באים אלינו הביתה. אבל מאז מותו, הבית שקט ועצוב".

    מתן צורי

     

     

    "כל רגע נדמה לנו ששלומי ייכנס"

    העובדה ששום חפץ לא הוזז בדירתו של רס"ן שלומי כהן ז"ל, גורמת להוריו להרגיש שהוא עדיין חי

     

    "כל עוד אנחנו חיים, נעשה הכל בשביל להנציח את שלומי, גם אם זה יגרום לנו להיות עצובים לנצח". את המילים הכואבות האלו אומרת עליזה כהן, בת 68, אימו של רב־סרן שלומי כהן ז"ל, מפקד פלוגת נחשון שנפל במבצע "חומת מגן". כבר 17 שנה שהיא שומרת על דירת בנה בדיוק כפי שעזב אותה לפני שיצא למבצע. 17 שנה שהזמן עצר מבחינתה מלכת.

    אל השיחה מצטרף גם אביו של שלומי, שמעון בן ה־72. הם גרים ברחובות, קילומטרים ספורים מהדירה שבה גר בנם לפני שנהרג. הזמן נוקף והדירה הפכה לאתר הנצחה, שבו מבקרים כל שבוע חברים של שלומי שלחמו לצידו, טירונים ששמעו עליו ממפקדיהם, ואפילו סטודנטים שבוחרים לכתוב עליו עבודות גמר.

    שלומי היה בן 26 כשהחליט לוותר על חופשת השחרור כדי להשתתף במבצע חומת מגן ממנו לא שב. הוא נפל בזמן פעילות לאיתור מבוקשים בקלקיליה, "מבצע שהוא לא היה צריך להשתתף בו", אומר שמעון בכאב גדול. "היו לו כבר כרטיסי טיסה לתאילנד, ואז בדיוק התחיל המבצע ושלומי פשוט סירב לעזוב. הוא לא רצה להפקיר את החיילים שלו".

    שלומי נהרג בפריצה לבניין שבו הסתתרו שני מחבלים, שאחד מהם ירה לעברו ופגע בבטנו. כשנורה, עוד הספיק לדווח בקשר. בדיוק באותם רגעים הרגישה עליזה אימו שמשהו אינו בסדר עם בנה והתקשרה לשאול לשלומו. "הייתה לי הרגשה לא טובה והחלטתי להתקשר לנהג של שלומי", היא אומרת, מתקשה לעצור את הדמעות. "שמעתי שמדווחים בקשר 'קודקוד נפל'. באותו רגע לא קישרתי את המילים לסיטואציה, אבל כשהודיעו לי ששלומי נהרג, הכל התחבר לי. שלומי נהרג בשעה 18:06, בדיוק בשעה שצילצלתי".

    שלומי כהן עבר אל הדירה החדשה, שהפכה אחרי מותו לאתר זיכרון, שבעה חודשים לפני המבצע. "הדבר היחיד ששינינו בדירה זה שהבאנו את המשרד שלו מהבסיס", מספר שמעון. "חבר שלו הביא לנו בשבעה את התמונה האחרונה שלו שצולמה במשרד, וזו הפעם הראשונה שראינו איפה הוא משרת". "הוא בחיים לא סיפר לנו על כל התעודות שלו והגביעים שקיבל, וכשראינו את התמונה — החלטנו להעביר את המשרד לדירה", מוסיפה עליזה.

    "הפכנו את הדירה לאתר מורשת". החדר של שלומי כהן | צילום: יובל חן
    "הפכנו את הדירה לאתר מורשת". החדר של שלומי כהן | צילום: יובל חן

     

    למה החלטתם לשמור על הדירה במקום להקים אתר הנצחה במקום נגיש יותר?

    "כשנכנסנו לדירה בפעם הראשונה, חודש אחרי ששלומי נהרג, הייתה לנו הרגשה שכל רגע הוא שוב צריך להיכנס", מספרת עליזה ופורצת בבכי. "זו ההרגשה שמלווה אותנו כל הזמן. הדירה מוכנה ומסודרת, רק שלומי חסר בה. כל יום אנחנו מרגישים שתכף הוא ייכנס".

    שמעון: "הדירה היא לא סתם דירה. הפכנו אותה לאתר מורשת, והיא פתוחה לכל החיילים מהגדוד ובכלל. מי שמגיע, לומד להכיר את שלומי כאדם, אחרי זה הוא לומד על הקריירה הצבאית שלו כחייל ואז על דמותו כקצין. שלומי אהב את החיים, חלם לחיות פה ולגדל ילדים, וכואב לנו שהוא לא זכה בכך".

     

    רס"ן שלומי כהן ז"ל
    רס"ן שלומי כהן ז"ל

    החזרה לדירה לא מעצימה את הכאב כל פעם מחדש?

    עליזה: "אנחנו כבר 17 שנה הולכים יום־יום לבית העלמין. גם אם אני מתפנה רק באחת בלילה, שמעון ואני שם, לפעמים פעמיים ביום, וכך גם עם הדירה. ההנצחה שלו דרך שימור הדירה גורמת לנו להרגיש ששלומי עדיין פה איתנו".

    ליאור אוחנה

     

     

    "עשר שנים לא נכנסתי לחדר של אייל"

    ליד שולחן הכתיבה של סמ"ר אייל כהן ז"ל תלויים המכנסיים שלו, כשבכיס עדיין שטר ישן של חמישים שקל שקיבל מסבתו 

     

    ספר תהילים ליד ספרי זיכרון ודגל מילאן. משה ונעמי כהן בחדר של בנם אייל | צילום: חיים הורנשטיין
    ספר תהילים ליד ספרי זיכרון ודגל מילאן. משה ונעמי כהן בחדר של בנם אייל | צילום: חיים הורנשטיין

    התאריך המקולל, 27 בנובמבר 1998, מלווה כבר עשרים שנה את משה ונעמי כהן. בנם, סמ"ר אייל ז"ל, אז בן 20, נשלח עם הטנק עליו פיקד למשימת חילוץ קשה ומורכבת של רכב צה"ל עם לוחמי נח"ל שעלה על מטען בדרום לבנון. אבל אז קרה הנורא מכל. מטען שהוסתר על עץ סמוך הופעל בשלט־רחוק וגרם לפיצוץ עז. שני מפקדי הטנק, שהיו חשופים בצריח, נפגעו אנושות מהדף ומרסיסים. אייל נפצע בצווארו ומאוחר יותר מת מפצעיו.

    מאז, כל יום הוא היום שבו עזב את הבית לצבא. בחדר השינה שלו בביתו בבאר־שבע כמעט דבר לא השתנה. אימו נעמי, 70, ואביו משה, 75, לא הזיזו אפילו כיסא. רק המחשב השתדרג עם השנים. "ביום שאייל נפל שמעתי את הכלב נובח, ופתאום שמעתי נקישה בדלת", מספרת נעמי. "קפצתי מהמיטה, והגיעו אנשים מהפיקוד. לא שמתי לב לדרגות שלהם. הם שאלו 'אתם ההורים?', ואמרו 'הוא נהרג בלבנון'. מאז, במשך עשר שנים לא נכנסתי לחדר. המנקה הייתה נכנסת, אבל אני לא".

     

    הספרים עדיין מונחים כפי שהיו אז. "אנציקלופדיה להתנהגות האדם", "אהבה בפרדסים" של גלילה רון פדר־עמית ולידם ספר תהילים. הספר "כל מקום ואתר", שקיבל מהצבא, דחוס יחד עם ספרים עכשוויים שההורים הוסיפו, כמו "שיח שכול". על הקירות מתנוססות תמונות שלו במדים. מיטת הנוער כבר קרה, וליד שולחן הכתיבה תלויים המכנסיים האחרונים שלבש כאזרח. בתוך הכיס חמישים שקלים בשטר ישן שנתנה לו סבתו. רק אחרי 15 שנה העזה נעמי לגעת בהם, הסתכלה בכיסים ומצאה את השטר.

    בארון הבגדים החפצים של אייל. "אני לא מסוגלת לגעת בהם ולסדר אותם", היא אומרת. בין החפצים ג'ויסטיק, מצלמה ישנה של פוג'י, שמי יודע — אולי יש בה תמונות שצילם. "לא רציתי שיילך לקורס קצינים בגלל לבנון", אומרת נעמי.

     

    סמ"ר אייל כהן ז"ל
    סמ"ר אייל כהן ז"ל

    הזמן עבר, ונעמי כבר סבתא לנכדים, אבל הכאב לא מניח. השנים הן רק מספר עבורה. "אייל רצה ללכת לקורס", היא אומרת נחרצות. "אבא שלו היה בעד. אמרתי לו 'בשביל מה לך עוד שנה בלבנון?', אבל זה לא עזר". היא מובילה אותי אל החדר ואומרת, "היו לו פעם ערימות ספרים. עם הזמן הורדתי קצת. הוא אהב לקרוא הכל, מכדורגל ועד מחשבים ופוליטיקה".

    בבית נמצאים גם אלבומי תמונות ישנים. אחד מהם עם הכתבה שבה סוקרה הלווייתו של אייל. אביו אמר אז שאין לנו מה לחפש בלבנון. "הנכדים שואלים הרבה שאלות עליו", מספרת נעמי. "הם ישר הולכים לחדר שלו כשהם מגיעים. יושבים שם, מפטפטים, שמים שירים במחשב. זה החדר הכי פופולרי".

    אילנה קוריאל

     

     

    "החדר של כוכי יישאר כפי שעזבה אותו עד יום מותנו"

    כבר 18 שנה, מדי שבוע, מדליקה טטיאנה פולונסקי נר נשמה בחדר של בתה, כוכי ז"ל, ומתבוננת בחפצים שהותירה

    "אני רק מסדרת את הבגדים, לא יותר". טטיאנה פולונסקי בחדר של בתה כוכי | צילום: גדי קבלו
    "אני רק מסדרת את הבגדים, לא יותר". טטיאנה פולונסקי בחדר של בתה כוכי | צילום: גדי קבלו

    כבר 18 שנה, שבוע אחר שבוע, נכנסת טטיאנה פולונסקי לחדר של בתה, כוכי ז"ל, ומדליקה בו נר נשמה. לאחר שהיא מדליקה את הנר היא יושבת במרכז והחדר ומביטה סביבה — על החפצים הקטנים שהותירה הבת, המכתבים, הברכות, התיקים והנעליים. הכל נשאר כפי שהיה.

     

    סמל כוכי פולנסקי ז"ל
    סמל כוכי פולנסקי ז"ל

    כוכי, בת 19 במותה, נהרגה בפברואר 2001 בפיגוע דריסה בצומת אזור. כשצעדה עם חבריה לכיוון תחנת ההסעה, שם הייתה אמורה להמתין לרכב שיביא אותה לבסיס, דרס אותם למוות מחבל עם האוטובוס שבו נהג. שבעה חיילים ואזרחית נהרגו אף הם. היא הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי באשקלון ולאחר מותה הועלתה לדרגת סמל. היא הותירה אחריה הורים, טטיאנה ואליהו, ושני אחים — אלכס ואלון.

    "זה היה החדר של כוכי כבר מגיל 11", מספרת טטיאנה. "היא לא הייתה מוכנה לחלוק אותו עם איש ונורא שמרה על הפרטיות שלה. חוץ מחברים ומדי פעם אני — אף אחד לא נכנס לשם. כוכי אהבה לכתוב, לצייר ולפסל. לא נגעתי בחדר מאז מותה. בהתחלה עשינו לה פינת הנצחה בסלון, אבל עם השנים זה הפך נורא כבד, לכן העברנו הכל לחדר שלה. יש שם תמונות שלה, חפצים אישיים, מדים, ובעצם כל מה שהיה שייך לה. על שולחן הכתיבה שלה, המקום שבו הייתה יושבת, כותבת ומציירת המון, הכנו פינה קטנה לזכרה. אני לא מסוגלת לעשות שום שינוי בחדר. אני נכנסת אליו המון, מסדרת את כל הבגדים, המעילים והתיקים, אבל הכל שם, כמו שהיה ביום מותה. החדר הזה יישאר כפי שהוא כל עוד אנחנו בבית הזה. אין לי כוונה לשנות אותו"

    מתן צורי

     

     


    פרסום ראשון: 05.05.19 , 19:54