אחיות לקרב

כשמשלחת לובשי המדים התדפקה לפני כחודש על דלת דירתה של אסנה הברמן, אחותו של זכריה באומל, היא הבינה מיד שזה לא עוד ביקור שגרתי. "בדרך כלל מגיע נציג אחד מאכ"א, לכל היותר שניים", היא מספרת, "ביום ההוא עמדו בפתח שמונה גברים. חלקם עמדו מולי וחלקם עוד עמדו במדרגות. הופתעתי מכך שאני לא מכירה אותם, איש מהם לא נמנה עם הקבוצה הקבועה שמלווה את המשפחה שלנו כבר 37 שנה. אחד מהם שאל, 'אפשר להיכנס?' אבל לא שמעתי בקולו שאלה, המשפט הזה צילצל כמו עובדה. 'אנחנו נכנסים'. לא ידעתי מה הם באו לבשר לי, רק הרגשתי שמשהו גדול עומד לקרות וזזתי הצידה, כדי לפנות להם גישה לסלון".

זכריה באומל

עד שכולם התמקמו בסלון הקטן, העמוס בספרי קודש, חיפשה הברמן את הסלולרי שלה. לפני כשנתיים נפתחה בו קבוצת ווטסאפ הנקראת "נעדרי סולטן יעקב" והמיועדת רק לשלושה זוגות עיניים – אחיותיהם של זכריה באומל, צבי פלדמן ויהודה כץ, לוחמי קרב סולטן יעקב שלא שבו לביתם.

תוך זמן קצר היא תגלה כי משלחות של נציגי הצבא יצאו גם לבתי משפחותיהם של פלדמן וכץ. רק אחת מהן, זו שהתדפקה על דלתה, הביאה בשורה: גופתו של אחיה זכריה הושבה הביתה במבצע חשאי, 37 שנים לאחר אותו קרב.

הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

מאוחר יותר יתברר להברמן כי נציגי אכ"א המוכרים, אלו שליוו לאורך השנים את המשפחה, נשלחו לבתיהן של שתי האחיות האחרות. "בעיניי זה מעיד על רגישות רבה", היא אומרת בראיון ראשון מאז שאחיה הצעיר נטמן באדמת ישראל. "אמנם זה לא היה פשוט עבורי לקבל את הבשורה מפי אנשים זרים, אבל אלה שטיפלו במשפחתי נשלחו לחברות שלי, שמצבן קשה יותר משלי. הן עדיין חיות בין ייאוש לתקווה".

צבי פלדמן

עכשיו תפרשי מקבוצת הווטסאפ?

"מה פתאום", היא מתרעמת. "להפך. עכשיו אני כאן על מנת לחזקן. אני מקווה שהן יצליחו להתאחד עם יקיריהן בדרך זו או אחרת ולהגיע אל המנוחה והנחלה".

אצל בגין

שלוש נשים חכמות, בעלות ניסיון, מסיבות לשולחן הארוך. שלושתן בכיסוי ראש. פרחיה הימן, אחותו של יהודה כץ, אומרת, "אנחנו אחיות לנשק". ענת כהן, אחותו של צבי פלדמן, אומרת, "אנחנו אחיות בדם". הקשר בין שתיהן ארוך טווח. הן הכירו במפגש הראשון של משפחות הנעדרים אצל משה נתיב, מי שהיה אז ראש אכ"א, החליפו טלפונים וכתובות וביקרו זו בביתה של זו. לפני כשנתיים, במסגרת משלחת שיצאה לאושוויץ, הן התוודעו לאסנה ובשובן ארצה פתחו קבוצת ווטסאפ משותפת. כל הודעה שמועברת בה מקפיצה אותן, למרות שבמקרים רבים הן סתם מתקשקשות בענייני חג שמח ומה נשמע. היא מסמלת עבורן את הקרב שלא נגמר, את התקווה שמסרבת לדעוך ואת השותפות לגורל.

יהודה כץ

ב־11 ביוני 1982, במהלך מלחמת לבנון הראשונה, נערך קרב סולטן יעקב. כוח צה"לי, שלחם על צומת דרכים מדרום לכפר סולטן יעקב שבבקאע, פרץ קדימה, וכשגילה שהוא מכותר בתוך מתחם סורי, נאלץ לסגת וחולץ בקושי רב, תוך שהוא סופג אבדות ונפגעים רבים. בבתיהן של שלוש משפחות מחוג הזמן קפא.

"באותם ימים חזרתי משליחות בארגנטינה, הייתי בהיריון עם בני השני והתחלתי עבודה חדשה במשרד נסיעות", מספרת אחותו הגדולה של יהודה כץ, פרחיה הימן (בת 67, גרושה, אם לארבעה וסבתא לשמונה, ירושלמית, מתורגמנית במקצועה). "הקרב התנהל בין יום חמישי לשישי. ביום ראשון בבוקר הלכתי לעבודה והודעתי שאני מתפטרת. זה היה לא הגיוני, אין לי מושג מה דחף אותי לעשות את זה. הרגשתי שאני חייבת להתפנות מכל העיסוקים. יומיים לאחר מכן, בשלישי בבוקר, כששכבתי במיטה, צמודה לרדיו, דפקו בדלת והודיעו לי שיהודה נעדר. טסתי למטה, ניסיתי לעצור טרמפ כדי להגיע להוריי, שמשלחת מקבילה ביקרה בביתם. לא עיכלתי. פחדתי שיודיעו לי שאחי נפצע או נהרג, אבל מה זה נעדר? לא ידעתי מה ההבדל בין נעדרי מקל"ן, נעדרים שמקום קבורתם לא נודע, לבין נעדרים שלא ידוע מה עלה בגורלם. כל השאלות שלי נענו ב'אין פרטים, אין מידע'. עד עצם היום הזה לא יודעים לומר לי דבר. מבחינתי יהודה אחי עדיין בחיים. הוא יצא מהבית חי והוא בחזקת חי כל עוד לא הוכח אחרת. היום הוא בן 60".

מה גורם לך להאמין בכך?

"אתן לך דוגמה מתחום אחר. אנשים יושבים בבית החולים ליד מיטתו של בן משפחתם והרופאים אומרים ששעותיו ספורות. האם הרופאים סוגרים את הבאסטה והולכים הביתה? השעות האלה, שבין חיים למוות, התארכו בשבילנו ל־37 שנה. יכול להיות שהמערכת צודקת והוא נפל חלל בקרב, אבל יכול להיות שלא. זו נקודת האחיזה שלי, שמתחזקת שוב לאור מציאת הגופה של באומל. צה"ל סבר שיש אפשרות שזו תהיה הגופה של יהודה.

מלחמת לבנון הראשונה, טנקים חוזרים מהקרב בסולטן יעקב

"אני, האדם הפשוט מהרחוב, שניצב מול מערכת משומנת ומקצועית, נאחזת בהיגיון הפשוט האומר, שאין קשר בין יהודה לבין מחנה ירמוך (שבו לפי הפרסומים נמצאה גופתו של באומל – ס.ש). את הטנק של יהודה הסורים גררו. מפקד הטנק שלו, זוהר ליפשיץ, נקבר בדמשק והוחזר לישראל על ידי הסורים. אם יהודה היה חלילה באותו המצב, אילו היה חלל, הוא היה עושה מסלול זהה לזה של מפקד הטנק".

"בשלום הגליל הייתי חיילת", מספרת אחותו הקטנה של צבי פלדמן – ענת כהן (בת 56, תל־אביבית, אם לשלושה וסבתא לשניים, שמנהלת סוכנות ביטוח עם בעלה). "זה היה הרבה לפני שעשיתי תשובה. שירתי בדרום כפקידת לשכה. התחלתי לגייס את החבר'ה. הקוד היה 'שלג ירד על ארזי הלבנון'. הסתובבתי עם מועקה. בלילה שקדם להודעה על היעדרותו חלמתי על צביקה יושב על הטנק. קמתי מוקדם נורא ובחמש לפנות בוקר כבר פתחתי את הלשכה. כמה דקות לאחר מכן הגיע הסמג"ד. בלשכה שירתה מתנדבת עיוורת שהפעילה את המרכזייה הטלפונית. כשהבחנתי שהנורות של המרכזייה מהבהבות עניתי לטלפון ושמעתי את הבוסית של אמא שלי שואלת במבטא פולני: 'שלום, אפשר לדבר עם המפקד של ענת?' צרחתי ורצתי החוצה. הסמג"ד לקח את השפורפרת. היא סיפרה שבשש וחצי בבוקר הגיעו מקצין העיר להוריי. הסמג"ד אמר לי: 'ענת, הוא נעדר, הוא לא נהרג'. הסיעו אותי הביתה. הדרך מבאר־שבע לתל־אביב פשוט לא נגמרה. נכנסתי וראיתי את אבא שלי, ניצול השואה, אוחז בפורטרט עצמי שצביקה צייר ומקרב אותו ללב. הנחתי את הראש על אמא והרגשתי שאני רוצה לחזור ולהיות עובר בתוך גופה. לא ידעתי מה זה נעדר".

המלחמה ההיא מצאה את אסנה הברמן (בת 60, מורה לאנגלית בגימנסיה העברית בירושלים, נשואה לדניאל, עורך בג'רוזלם פוסט ומתרגם של ספרי קודש, אם לחמישה וסבתא ל"כן ירבו") בבית החולים שערי צדק. "אחרי שקיבלתי תעודת הוראה הרגשתי שאני עוד לא מוכנה ללמד, אז השתלבתי בבית ספר לאחיות ובפרוץ המלחמה שובצתי בחדר המיון וראיתי רק חאקי־חאקי־חאקי. זכריה, אחי הקטן, בן 22, היה אז בישיבת ההסדר הר עציון, זה היה השבוע האחרון ללימודיו. כשהתחיל הגיוס שלחו אוטובוס לישיבה, כל השכבה עלתה ונסעו צפונה. כשהגיע לגבול הצפון זכריה שלח גלויה: 'אבא, אמא, אני בסדר, אבל כנראה לא אחזור בקרוב הביתה'. הייתי בבית הוריי אחרי משמרת ערב, אמא הייתה במטבח, אבא ישב בסלון ואיכשהו קלטתי את הדפיקה בדלת. היא הייתה רגילה, לא חזקה ולא חלשה. פתחתי וראיתי שלושה אנשים, שניים במדים ואחד בלי. זה היה הפסיכולוג אחי יותם שאותו זיהיתי מהתקשורת".

ענת: "אחי יותם הגיע גם אלינו".

אסנה: "הם שאלו אם ההורים בבית, אמרתי, 'כן'. הם שאלו אם אפשר להיכנס ולא אמרתי, 'כן', פשוט זזתי לצד ונתתי להם לעבור למרות שמה שרציתי באמת היה לסגור את הדלת. ההורים ראו אותם וזה היה רגע של שבר גדול. כבר למחרת ישבנו אצל ראש הממשלה מנחם בגין במשרד".

פרחיה: "באמת? אנחנו הגענו לבגין רק אחרי שבועיים־שלושה. הסתגרנו בבית. חיכינו שמישהו יגיד משהו".

ענת: "אמרו לי, 'את לא חייבת להישאר בצבא', אבל סירבתי להשתחרר. ידעתי שצביקה היה רוצה שאשלים שירות צבאי מלא. לפגישה עם בגין הגעתי על מדים והוא נורא התרגש. ישבנו בלשכה שלו בירושלים. אני זוכרת שהוא הסיר את משקפיו וכשדיבר אלינו זלגו דמעות על לחייו".

אסנה פולטת אנחה. "בגין אמר שהממשלה תעשה כל שביכולתה. כל ראשי הממשלות הבטיחו שהם יהפכו כל אבן ולא ינוחו ולא ישקטו. זה כבר הפך לסיסמה שבמשך השנים שמענו אין ספור פעמים. כמה שלא סבלתי לשמוע אותה".

לוויית זכריה באומל לפני כחודש. אסנה: "עכשיו יש מציאות חדשה. מעכשיו אנחנו משפחה שכולה" | צילום: רפי קוץ

במשך יותר משלושה עשורים באמת הרגשתן שהמדינה לא מותירה אף אבן במקומה?

פרחיה: "ממשלה וצבא הם גופים שמורכבים מאנשים. יש טובים ומוכשרים יותר – ויש טובים ומוכשרים פחות. היו תקופות שבהן הרגשנו שהאנשים בהחלט עושים כמיטב יכולתם, ובתקופות אחרות הרגשנו שהאנשים משקיעים מאמצים בבניית קריירה על הגב שלנו.

"כשרצו להכריז על נעדרי סולטן יעקב כעל חללים שמקום קבורתם לא נודע, אמא שלי קיבלה אירוע מוחי. היא הרגישה נבגדת מהסכין שנעצו לה בגב. עתרנו נגד כדי לחשוף על מה ולמה התקבלה ההחלטה. באחד הפרוטוקולים התברר שמטרת החקירה היא לשנות את מעמדם של נעדרי סולטן יעקב. לא, חלילה, לגלות את האמת, אלא לשנות את הסטטוס. זכינו במשפט, אבל כתוצאה ממנו אמא גמרה את חייה בגסיסה איטית וקשה".

ענת: "במשך כל השנים אמי אמרה, 'לא מעניינות אותי מצגות, אני רוצה את הבן שלי באשר הוא'. מהטנק של אחי צביקה הוא האחרון שנותר: חזי שי ואריאל ליברמן, שגם היו בחזקת נעדרים, חזרו בחיים, וזכריה באומל, שלצערי כבר לא בחיים, אבל ברוך השם שהוא חזר. אין שמחה גדולה יותר מהתרת ספקות. זה לא שאנחנו לא רוצים מידע, גם אנחנו רוצים לקבל מידע ולהתיר את הספקות, אבל אנחנו לא מוכנים לשמוע סיפורים. בשנים האחרונות איבדתי אמון במערכת, הצבאית והממשלתית. חזרתי מפגישות ואמרתי בכעס רב, אפילו בצורה בוטה: 'אתם משקרים ומטייחים'. עכשיו, אחרי שזכריה הוחזר, זה פתח תקווה ענקי עבור יהודה ועבור אחי".

אסנה: "בעשר השנים הראשונות היו תקוות גדולות שימצאו את זכריה בחיים. עלתה אפשרות שהוא מוחזק בכלא כלשהו בסוריה, הוריי קיבלו את המידע הזה בדרך לא דרך. כעבור עשר שנים התחיל לרדת לי האסימון. אמרתי לעצמי שאילו הסורים היו מחזיקים את זכריה באיזשהו מקום הם ודאי היו משתמשים בו כקלף מיקוח לכל מיני דברים והתקוות שבלב שלי החלו לדעוך. היה בי מאבק סוער בין הרציונל לרגש כי לא הייתי מסוגלת לסגור את הדלת כל עוד אין הוכחות. גרף התקווה ירד, אבל היא מעולם לא נמוגה לגמרי, תמיד נותרה בי תקוונת".

מציאות לא שלמה

סביב השולחן הארוך משתררת דממה כשאחותו של באומל לוקחת אוויר ומשחזרת את היממה הדרמטית, לפני כחודש. יממה ששמה קץ לתקוות אבל גם התירה ספקות. פרחיה וענת מרותקות לכל פרט מסיפורה.

"יום קודם לכן צילצל אליי אחד מאנשי אכ"א שהיה איתי בקשר לאורך השנים", משחזרת אסנה, "הוא אמר: 'מחר אני בירושלים, חשבתי לקפוץ אלייך, מה המערכת שלך מחר?' עניתי שרק בשתיים וחצי אגיע הביתה. ואכן, דקות ספורות אחרי שהגעתי הביתה שמעתי צעדים במדרגות. פתחתי את הדלת וראיתי מדים־מדים־מדים. הם נכנסו לדירה, די השתלטו עליה, קבעו עובדות בשטח".

מה הם אמרו לך?

"המבשר, שהיה מילואימניק, דיבר בלשון עניינית: 'מצאנו את הגופה של זכריה, הבאנו אותה ארצה, עשינו בדיקות די־אן־איי וזיהינו אותו'. התגובה הראשונית שלי הייתה: 'אני לא מאמינה לכם, אני בן אדם רציונלי, תנו לי עוד מידע'. חיילים נוספים הצטרפו לשיחה ואמרו, 'אין זמן, את נכנסת עכשיו ללו"ז שלנו, אנחנו צריכים שתעמדי לרשות המערכת המדינית ותשתפי פעולה'. הינהנתי, אבל כשהם ביקשו שאתלווה אליהם לביתה של אמא סירבתי. אמרתי: 'כבר הגיעו אליי כל מיני סיפורים, אני לא זזה עד שאקבל עוד מידע".

פרחיה וענת נועצות בה עיניים מופתעות. איך היה לך אומץ לענות להם ככה? הן שואלות. "תקשיבו", היא משיבה להן, "אני מספרת לכן הכל כדי שלא תעברו את מה שאני עברתי. אחרי כל כך הרבה שנים של חיים בחוסר ודאות הפכתי לאדם חזק, למדתי לעמוד על שלי, ידעתי שאף אחד כבר לא יסובב אותי. הם הבינו שהם חייבים לתת עוד פרטים, וסיפרו שהוציאו את שרידי הגופה ממקום מסוים, בסיוע מדינה זרה והטיסו אותה ארצה. שאלתי, 'לאבו כביר?' התשובה הייתה חיובית. הם גם אמרו שהשוו את בדיקת הדי־אן־איי של העצמות עם הדי־אן־איי שלי ושל הוריי. דרשתי עוד מידע. רק אחרי עשר דקות השתכנעתי ויצאנו. אני גרה במושבה הגרמנית על גבול קטמון ואמי, מרים באומל, בת ה־86, שתאריך ימים, גרה בקטמון על גבול המושבה הגרמנית. עשר דקות הליכה".

שאלת אותם על האחים שלנו? פרחיה וענת מבקשות לדעת. "בוודאי", אסנה משיבה, "שאלתי, 'מה לגבי החברות היקרות שלי?' רק כשהם אמרו: 'עדיין אין חדש' האמנתי שהם לא משקרים. אם ממשלת ישראל הייתה רוצה לומר משהו לא ישר, היא לא הייתה אומרת, 'יש לנו רק אחד', היא הייתה אומרת, 'יש לנו את שלושתם'. יש כלל: המודה במקצת מאמינים לו".

איך את, כאדם רציונלי, מסבירה את זה?

"המציאות שלנו אף פעם לא שלמה. היא לא יכולה להיות פרפקט. האם הילדים שלנו תמיד יוצאים מה שרצינו שהם יהיו? לא, הם יוצאים קצת כמו שהם רוצים, וקצת כמו שאנחנו רוצים וקצת כמו שמערכת החינוך רוצה. בין הכוונה והמחשבה לבין המציאות יש שסע, עמק. אני חיה על קו השבר. זה לגמרי מובן לי שהמציאות לא שלמה, ולכן, כשאני מקבלת בשורה לא שלמה היא נראית לי יותר נורמלית מבשורה מושלמת".

אחר כך היא מחייכת ומוסיפה: "אל תשכחו שאני מורה. חלק מתפקיד המורה הוא לזהות מתי התלמיד מדבר אמת ומתי סתם מספר סיפורים. לכן, כשהם אמרו לי שאין חדש לגבי צביקה ויהודה, זה נשמע לי אותנטי והסכמתי ללכת איתם לאמא.

"כשהגענו לביתה הודעתי להם: 'אני עולה ואתם מחכים בחוץ'. חששתי מהפתאומיות. העדפתי להיכנס ולוודא שאמא במצב של מוכנות לקבל את הזולת, שהיא נראית ייצוגית. דפקתי בדלת ואמא לא ענתה. פתחתי את הדלת עם המפתח שיש לי, נכנסתי ונעלתי אותה מאחוריי. הלכתי לחדר השינה שלה וראיתי שהיא כבר התעוררה משנת הצהריים".

מה אמרת לה?

"אמא ואני מדברות בינינו אנגלית. הייתי בת 12 כשעשינו עלייה מניו־יורק. אמרתי: 'אמא, יש למטה מישהו שרוצה לעלות לדבר איתך' והיא הינהנה. הוספתי, 'זה מהצבא, את מוכנה שייכנס?' והיא ענתה, 'יס'. נתתי לה יד והובלתי אותה למראה הארוכה במסדרון. ביקשתי, 'תסתכלי על עצמך, את רוצה לקבל את האורח ככה?' אמא התבוננה בעצמה ואמרה, 'אני בסדר'. הושבתי אותה על הספה ואמרתי, 'בעצם, זה לא אדם אחד, זה יותר'. דאגתי לאמא. כשהיא אמרה, 'שייכנסו', פתחתי את הדלת. אמרתי, 'תיכנסו, אצל אמא יש יותר מקום מאשר אצלי'. שמונת לובשי המדים הקיפו את הסלון, הקיפו את אמא. הם הסתכלו עליי, הנעתי את הראש מימין לשמאל בתקיפות. הצבעתי על המפקד ואמרתי לו: 'אתה תגיד, אתם לא תטילו עליי את המשימה הזו'. לא רציתי שבזיכרון של אמא תיצרב העובדה שאני הייתי זו שאמרה לה. המפקד פנה אל אמא בשילוב של אנגלית ועברית, אמר את מה שהיה לו לומר. אמא נדהמה אבל לא חקרה. היא רק שאלה מה עומד לקרות ונענתה ב'אנחנו רוצים לתכנן את ההלוויה'. אחרי דקה הוא הוסיף, 'היינו רוצים שמישהו מהמשפחה יתלווה אלינו ללשכת ראש הממשלה כדי לקבל את ההודעה הרשמית'. השעה הייתה ארבע ורבע, והם אמרו שהידיעה תצא לתקשורת בחמש ועשר דקות. אחד מהם ביקש שאתחיל להודיע לבני משפחתי כדי שלא ישמעו על כך בחדשות.

"בינתיים הגיע הרב הצבאי הראשי, אייל קרים. זיהוי חללים הוא עניין מאוד מורכב. צריך קריטריונים שההלכה היהודית מכירה בהם. הוא הכניס אותי לעובי הקורה בפרטים שאני מעדיפה לשמור לעצמי מפני שהם מאוד עדינים. אחרי שאמר: 'אני פסקתי שזה הגוף של זכריה באומל', אמרתי לעצמי, 'הרב פסק – תקבלי את זה'. הרב הסביר שההלכה לא מחייבת לשבת שבעה במשך שבעה ימים מפני שהנשמה כבר נפרדה מהקבר וזה לא עושה טוב למת. הוא פסק שעליי לנהוג לקולא – לשבת חצי שעה בנעלי גומי. אחרי שחזרתי מבית ראש הממשלה ישבתי בקרוקס במשך חצי שעה".

ענת: "לא חשבת לבצע בדיקת די־אן־איי פרטית?"

אסנה: "חשבתי, עלו לי כל מיני רעיונות, אבל לא יכולתי לעשות כלום בגלל הלו"ז הצפוף – ראש הממשלה טס לרוסיה וממנה ארצה, בדיוק למועד הלוויה. ראש הממשלה הזמין אותי להצטרף למפגש עם פוטין וסירבתי. כשראיתי את התמונה של זכריה, בחור ישיבה מירושלים, ברוסיה, כשהחיילים הרוסים מצדיעים לו, הרגשתי שפוטין חיפש להציג לעמו דוגמה של אחדות לאומית".

"כשהייתי אצל אמא ראש הממשלה צילצל, אבל אמא לא הייתה במצב של שיחה, אז אני לקחתי את הסלולרי. הוא תיאר מה נעשה, על חלקו של פוטין, על המבצע שלא ידעתי מי השתתף בו. אמרתי לו שאני מאוד מעריכה את מאמציו להחזיר את אחי הביתה. אחד הדברים שספגתי בלילות הארוכים שהעברתי בחברת אבי עליו השלום הוא הכרת הטוב. כשאתה נמצא במצב של בין אור לחושך קל מאוד לאבד את האור ולראות רק את החושך. אבי האמין שדווקא מתוך החושך הכי גדול רואים את האור. בכל העולם אין מדינה שהייתה מקדישה כל כך הרבה לאיתור נעדרים גם אחרי 37 שנה".

זה היה ערב הבחירות. לא חלפה בראשך המחשבה שאולי משתמשים בך לרווח פוליטי?

"לא!" היא מתרעמת. "כבר לפני שנה וחצי נודע לנו שפועלים בסוריה. התזמון, ערב הבחירות, בוצע על ידי אלוקי ישראל שגויס לצבא נתניהו".

למה בעצם גזרת על עצמך שתיקה אחרי שאחיך הובא לקבורה?

"אני לא אשת ציבור, נדחפתי לכך בעל כורחי בשלוש השנים האחרונות, כשראיתי שאמא כבר לא מסוגלת לשאת בנטל לבדה. ביסודי אני אדם די מופנם, לפעמים אפילו קשה לי להיכנס לכיתה. העדפתי להפנות את האנרגיות שלי למשפחה".

מה חשבת כששמעת על שני האסירים הסורים שישראל שיחררה לאחר השבת גופת אחיך?

"שחרור האסירים נעשה בדרג המדיני, באחריות האנשים שנבחרו לכך. זה לא הסיפור שלי. אני רק מודה לממשלת ישראל על המאמצים שעשתה למען המשפחה שלנו ומחזקת את ידיה לעשייה בהמשך, למען יהודה וצביקה, האחים שלכן", היא פונה לפרחיה ולענת.

העובדה שאחיך נמצא והובא לקבורה מקילה עליך?

"סוג של. עכשיו יש מציאות חדשה. מעכשיו אנחנו משפחה שכולה".

עץ האלון העתיק

ביציאה מביתה של אסנה בירושלים, פרחיה מזכירה, כבדרך אגב, שהיא ממשיכה לפגישה עם הרמטכ"ל. "אני תמיד נפגשת עם רמטכ"ל חדש", פרחיה תוסיף אחר כך, "בעקבות הלוויה של באומל רציתי להתעדכן. אני יודעת שבצה"ל הייתה אכזבה גדולה על כך שנמצא רק נעדר אחד. הרמטכ"ל הסכים עם חלק מהביקורת שהשמעתי, התרשמתי מאוד מאישיותו".

איך היעדרות אחיך השפיעה על מהלך חייך?

"האירוע שינה באופן משמעותי ביותר לא רק את חיי שלי, אלא את החיים של כל בני המשפחה, ובשורה התחתונה זה שינוי לטובה. התעצמנו והתחזקנו. עשינו דברים שבשגרה אולי לא היינו מגיעים לעשות כמו התבוננות פנימית על מה הם החיים, מה אנחנו רוצים מעצמנו, מה אנחנו מסוגלים, מה המשמעות של להושיט יד איש לרעהו בעת צרה. אלה מעגלים של הרבה עומק והרבה טוב. אין לי ספק שהאירוע קשור להתחרדות שלי. הבשורה על היעדרות אחי זרקה אותי לחלל, וכשאין במה להיאחז התחלתי לשאוב כוחות מאמירת פרק תהילים יומי, ואחר כך מלימוד בתחומים שיהודה היה קשור אליהם. התקרבתי לחסידות ברסלב שבה השמחה פורצת והייאוש נדחק הצידה. כיף לחיות ככה. אני מקווה שיהודה יזכה ליהנות מזה".

את מדמיינת את היום שבו יהודה יחזור הביתה?

"בוודאי. היום הזה רקום אצלי לפרטי פרטים. יהודה יחזור הביתה חי, בן כמה שלא יהיה".

תזהי אותו?

"ללא צל של ספק. המשפט הראשון שאומר לו יהיה: 'איך לא הודעת לי כל כך הרבה שנים שאתה בחיים? מגיע לך עונש! אני אחותך הגדולה, איך שכחת אותי?' אחר כך אעביר אותו לטיפול החברים. הם יישאו אותו על הכתפיים וירקדו איתו ואני אתבונן בהם מהצד. וכל כך אשמח".

את מרגישה שמתייחסים ברצינות לאפשרות שאחיך בחיים?

"אני מנהלת ויכוחים, ופה ושם מצליחה לסדוק סדק בעמדה של המערכת. המציאות מוכיחה שהנחות העבודה, לפחות כלפי יהודה, לא מתממשות. הידיעות שיהודה נתפס חי מקבלות לאט־לאט יותר נפח ותשומת לב. בעבר חשבו שהן מדומיינות ולא אמיתיות. כיום מוכנים לשקול אותן יותר ברצינות. אבל יש פער ביני לבין המערכת. כשאני אומרת שאני לא מתייאשת, זה אומר שאני לא מתייאשת מלמצוא את יהודה חי. כשהקצינים אומרים שהם לא מתייאשים הם מתכוונים לכך שהם לא מתייאשים מלמצוא את מקום קבורתו".

איך הגבת כשהודיעו לך שבאומל נמצא?

"ברגשות מעורבים. השתתפות עמוקה בצער של אסנה ומשפחתה, כאב עצום על חייל צה"ל נוסף שנפל חלל, ומצד שני שמחה על התרת הספק. כשראש אכ"א הודיע לי בדחילו וברחימו שזכריה נמצא – ולא יהודה, אחי – זה כאב לו מאוד ואילו אני הייתי מאושרת. אמרתי: תודה לאל, יש לי עוד יום להתפלל, יש לי עוד יום לחכות לשובו בחיים".

ואם, חלילה וחס, יתברר שטעית ושגם אחיך נפל?

"הבחירה באפשרות שהוא חי, עם כל הסבל שכרוך בה, נתנה לי גם הרבה כוח ותקווה. זו בחירה שתמיד נחשבה לרוח צה"ל, לרוח היהדות ולטבע האנושי. לא רק התוצאה חשובה, גם הדרך, והדרך שלנו היא לא לוותר ולא להפקיר אף אדם".

גם ענת מדמיינת את אחיה צביקה חוזר הביתה. "אני רוצה לדמיין אותו חוזר כמו שהוא, כמו בשיר 'לנצח אחי'. אנחנו התבגרנו עם השנים ואילו הוא, אחי הבכור, נשאר צעיר. נורא קשה לי לדמיין משהו אחר ואני לא מפסיקה לקוות. אחרי שהודיעו לנו שהוא נעדר סידרתי את הספרייה שלו ומתוך אחד הספרים נשר דף עם שיר שהוא כתב. נבואה שמגשימה את עצמה".

בפברואר 75' כתב צביקה פלדמן: "אני פה, כן, זה אני/ האחרון, בין האחרונים/ כבר חלף זמן רב מאז/ הרבה יותר מקצת שנים/ לא נפלתי לבד/ בוודאי שלא/ רק חבל שכל כך הרבה/ ודווקא כל הטובים".

איך היעדרותו השפיעה על חייך?

"היא שינתה את החיים של כל בני המשפחה. גם ילדיי ונכדיי חיים בצל היעדרותו. בימים הראשונים של שלום הגליל נפל בנה הקצין של דודה של חברה מאוד טובה שלי. כשבאתי לנחם אותה היא אמרה לי: 'תדעי שאני מאוד מקנאה באמא שלך, כי לי כבר אין תקווה ולאמא שלך עדיין יש'. כעבור כמה שנים היא אמרה לי: 'ענת, אני מבקשת לקחת את כל המילים שלי בחזרה. לי יש מקום, יש לי קבר ומצבה, יש לי יום זיכרון, לאמא שלך ולכם אין כלום, אתם חיים בין ייאוש לתקווה'. התיאור שלה היה נכון ומדויק. כאלה הם חיינו. היה הרבה יותר קל לדעת מה עלה בגורלו, ואם הגורל היה מר היינו מקבלים אותו, מפני שאת הגורל אי־אפשר לשנות".

תמונה אחת, ברורה, מלווה את ענת. "בילדותי, צביקה הסביר לי מה עומד מאחורי השיר על עץ האלון העתיק (השיר שכתב אירוין לוין, המרמז לחזרת שבויי מלחמת וייטנאם – ס.ש). בחור שיצא למלחמה ביקש מאהובתו לתלות סרט צהוב סביב עץ האלון העתיק, סימן לכך שהיא מחכה לו, ובשובו הביתה גילה שהיא קשרה סביב העץ מאה סרטים צהובים. בשכונה שאנחנו גרים בה, קריית שלום, יש שדרה של עצים עתיקים. כבר 37 שנה אני חולמת שצביקה חוזר הביתה וכל העצים מתמלאים בסרטים צהובים. הוא ודאי יגיד, 'וואו, כמה חיכיתם לי כל השנים האלה'. זה מה שאני חולמת".

גרונה נחנק. "אני נורא רצה שאחי צביקה יחזור, אבל אני לא יודעת איך הוא יחזור. אני באמת כבר לא יודעת מה יותר טוב בשבילו. נורא קשה לי להגיד את המילים האלה, אבל זו האמת". •