בגד מאש // מיכל בן־נפתלי - כתר - 176 עמודים

אף שספרה החדש של מיכל בן־נפתלי נקרא 'בגד מאש', על שם הנובלה הראשונה הכלולה בו, כל־כולו נדמה כבוי, חרוך זה מכבר, מתהלך בתחומה של אחרית הימים. בראשיתה של הנובלה הראשונה עומדת המספרת, אנא, לפני מעבר דירה נוסף. היא מבקשת להיפטר מארגזים ישנים עם גזרי עיתונים, ספרים ומסמכים שאספה בצעירותה, אבל אחד מפועלי הניקיון העירוניים מחלץ מהבליל הארכיוני אלבום תמונות יחיד, ומשיב אותו לידיה. האלבום ששרד מעלה באוב את סיפור אהבתן של אנא ושל ליאורה אהרונוב - אישה ערירית, מבוגרת ומתעוורת, בת למשפחה ירושלמית מבוססת, שאנא ובן זוגה שכרו ממנה את דירת ילדותה אי אז בשנות ה־80. בעבר תפסה אנא את מקומה הפיזי של ליאורה, ואילו עכשיו היא תופסת את מקומה הסמלי: ליאורה מתה מזמן ואנא הפכה לאותה אישה מבוגרת ותלושה שחיה בגפה. זהו מין סיפור של חניכה "רעה", המזכיר את ספרה הקודם של בן־נפתלי, 'המורה' - זוכה פרס ספיר ל־2016 - שבו חניכתה לשעבר של המורה אלזה וייס מעיזה לספר את סיפורה של מורתה רק משהפכה לאישה בוגרת ומורה בעצמה.

אך אם בשירה של דליה רביקוביץ, 'הבגד', מטיחה הבת באמה המזהירה אותה מפני בגד האש שתפרו לה כי "אין עליי בגד בכלל, הרי זאת אני הבוערת", הרי שאנא וליאורה הן נשים נמנעות, אפורות חיצונית ופנימית, חיות־מתות. "את כל הזמן קבורה בספרים", קובע שותפה לדירה של אנא, ספק בזלזול ספק באזהרה. האש שלהן מופיעה בעיקר כדימוי - פעם של נשיות שמורה ומהוגנת: "יכולתי לדמיין את דמותו יושבת בבית על כורסה בסמוך לתנור, עטופה בחלוק, נשית, בוהה באש בדממה, מסונוורת מלהבותיה המרגיעות", ופעם של נשיות מסוכנת ופורעת סדר: במסגרת לימודי ההיסטוריה שלה באוניברסיטה העברית, אנא מבקשת לחבר תזה על דמות בדויה, קורבן לציד מכשפות בראשית העת החדשה, ולהלביש לה את אותו בגד מאש שרביקוביץ מנערת מעליה. אבל מתחת לכסות האקדמית - שמזוהה כל כך עם בן־נפתלי - אנא וליאורה מחליפות ביניהן את הבגד הבוער שוב ושוב, במין וריאציה מבהילה של טקס חילופי בגדים בין נערות מתבגרות.

למרות המבנה הקלאוסטרופובי של הסיפור, בן־נפתלי פורמת ותופרת את דמותה של האהובה וכורכת אחריה גם את הקורא. חולשתה של העלילה היא ההידרשות לאותו "גבר" בלתי נמנע, שמבקיע במעט את מעגל המכשפות הסגור ומגנה כמעט באלימות את אהבת הנשים. אם כי עיצובו של יוהאן, בן זוגה של אנא, הוא משני ושטוח למדי, עד כדי אינסטרומנטליות בלבד.

בסיפור הקצר של וירג'יניה וולף, 'בית רדוף', אישה שומעת ממיטתה את לחשושיהן של רוחות הרפאים של דיירי הבית הקודמים, התרות אחר מטמון מסתורי, עד שהוא מתגלה בתוך תוכה. "תמיד חשתי את האשמה הזאת. לכן עסקתי במכשפת רפאים הרואה לתוכי", כותבת אנא בסיכומו הטרגי של 'בגד מאש'. הנובלה השנייה, 'שולי הספר', היא כבר טקס מתמשך של גירוש שדים קיצוני, עד כדי נטישת בית האב וכל זיכרונותיו. הפעם מתאחדות שתי גיבורות הסיפור הן במקום הפיזי והן במקום הסמלי: אישה עוברת לחיות עם אמה הדמנטית באותו חדר בבית אבות סיעודי, ושוקעת אף היא באובדן זיכרון מרצון.

מעט הזיכרונות שהשתמרו אצל הבת מעלים אֵם שהייתה מאז ומעולם נטולת עניין ואמפתיה כלפי הזולת, וגם עכשיו, ברגעי הכרה פתאומיים, היא מפטירה אל גיסתה שבאה לביקור: "שמענו אותך". ואמנם, עם נישולו של אותו גבר מערער ודומיו, האם והבת הולכות ומצטמצמות לכדי נקודה קיומית, לתא מראות ללא מוצא. הפניית הגב הזאת נדמית יותר ויותר נרקיסיסטית, משום שלא נותר בעולמה של הבת דבר פרט להיקסמותה מאמה - והרי האֵם אינה אלא בבואה זקנה־תינוקת.

ב'בית רדוף' מלגלגת וולף על הקורא שנוטה להיסחף אחר יסוד המתח בסיפורי רוחות רפאים, ומשהמסתורין מתפצח, לדעתו, הוא מותח קו תחתון ו"עוצר את העיפרון בשולי הדף". המספרת ב'שולי הספר' מואסת כל כך בעולם החיצון, עד שהיא בוחרת לנדוד הלאה מעבר למילים ולשפה, אל השוליים החלקים של הדף, עד שהיא נאלמת כאִמה ומסתלקת גם מעינו המציצנית של הקורא. באופן אירוני, כוחם העיקרי של הסיפורים ב'בגד מאש' בוקע דווקא מן הלשון היפהפייה, רבת־העוצמה, שמולידה אותם. אין כאן הרבה כותבים עכשוויים שמניחים את המילים כמו מיכל בן־נפתלי - כתיבתה מדויקת ומפתיעה כאחת, ונקודות המבט שלה, המצטופפות בהמוניהן בכל פִסקה ופִסקה, מציעות פרשנויות מרתקות ורב־שכבתיות. כשבוחנים, למשל, את התייחסותה אל זִקנה ואל נשיות - נושאים נפוצים בספרות העברית בעת האחרונה - ניכר יתרונה כמספרת לא־סנטימנטלית, מפתה ומקורית. אם יש מכשפה אחת ראויה לשמה בספר הזה, הרי זו השפה הבוערת של בן־נפתלי. •