בחרו בחיים

כבר מהחודש הראשון החליטו בני משפחת שלו להתמודד קצת אחרת עם נפילתו של בנם ניסן, טייס מסוקים, במלחמת לבנון השנייה. את הכעס והתסכול הם החליפו בהומור שחור ותהליך ממושך של בנייה מחדש. מתוך המפגש המרגש שלהם עם דיקלה נולד השיר "קורא לי חייאתי", כשלבחירה במילה חייאתי יש משמעות מיוחדת וכפולה עבור המשפחה

"יחד עם המקום של ניסן חשוב לי המסר האוניברסלי", מבקש שגיא שלו מהזמרת והיוצרת דיקלה, כשהם נפגשים לראשונה. "חשוב לי שזה ידבר אלינו אבל אם תצליחי לשלב גם ערבית, מבחינתי זה יכול להיות מקסים".

 

שבועות ספורים לאחר מכן הוא יושב באולפן עם אחיו יותם ואביו עמוס, מאזינים יחדיו ל"קורא לי חייאתי", ובפזמון אפשר לראות חיוך קטן מתגנב אל שפתיו. "מעבר לזיכרון ולחיבור, ניסן נהרג במלחמה ומה שחשוב זה מה עושים הלאה כדי למנוע עוד מלחמות, לחסוך מאחרים קושי ואובדן. הערבית מתחברת למקום הזה של הגן הדו־לשוני שהקמנו, כדי לגדל את הבת שלי ואת הילדים שלנו אחרת, מתוך תקווה שהדבר הזה יביא לחיבור ויפחית מלחמות".

 

דיקלה – קורא לי חייאתי    (צילום: ירון שרון חגי דקל עריכה ואפטר: שגב גינזבורג)

דיקלה – קורא לי חייאתי    (צילום: ירון שרון חגי דקל עריכה ואפטר: שגב גינזבורג)

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

 

משפחה מיוחדת, שלו. קיבוצניקים שורשיים ממקימי קיבוץ עברון, כשבימים אלה הדור השלישי, הילדים של שגיא, עובר באותו בית ילדים שבו עברו האבות וגם הסבא והסבתא. ויש לה עוד ייחוד, למשפחת שלו: הדרך החריגה שבה בחרו להמשיך אחרי שניסן הבכור, טייס מסוקים, נהרג במלחמת לבנון השנייה. בהחלטה מושכלת הם בחרו להמשיך לחיות.

 

הצחוק שלפני הלוויה

 

ניסן שלו ז"ל
ניסן שלו ז"ל

 

בשבת הנוראה שבה נהרג ניסן אף אחד מבני משפחתו לא חשש. הוא אמור היה להיות בחופשה בביתו, והמלחמה הרי אמורה להסתיים למחרת. אבל ממשלת ישראל רצתה עוד הישג, וניסן הוקפץ למילואים כטייס מסוק כדי להוביל ללבנון קבוצה של חיילים שיצאו למבצע אחרון.

 

זה הסתיים ביממה הקשה ביותר במלחמה, עם יותר משלושים הרוגים ובהם ניסן. טיל של חיזבאללה פגע במסוק שאותו הטיס עם דניאל גומז ז"ל. יחד איתם נהרגו קרן טנדלר, סמי בן־נעים ורון משיח ז"ל. מאז ניסן שוכן בבית העלמין של קיבוץ עברון. שם מתחילה הפגישה של דיקלה עם בני משפחת שלו, בין מטעי אבוקדו והדרים לבין שדה בצל ירוק.

 

ניסן נולד וגדל בקיבוץ עברון, בן בכור לעמוס ולרחל, אח לאסנת, שגיא, יותם וחמוטל. למד בתיכון האזורי, יצא לשנת שירות במסגרת תנועת הנוער בשכונה קשה בחיפה, עבר קורס טיס ושובץ כטייס מסוקים. כשהשתחרר עבר לאזור המרכז כדי ללמוד באוניברסיטה ועבד ביחידה האווירית של המשטרה. ואז התחילה מלחמת לבנון השנייה.

 

"לא ידענו מתי מגייסים אותו", מספר עמוס על היום ששינה את חייהם. "השבת ההיא הייתה רגילה, כי ידענו שהוא בחופש. אנחנו נמצאים ליד נהריה, אז חטפנו כאן כל יום הפגזות קשות ונפלו בקיבוץ טילים. בערב, כששמענו את הידיעה שנפל מסוק של הצבא, לא חששנו. רק בהמשך התחלנו לדאוג, כשניסינו להתקשר לניסן כדי להבין מה קרה. בעבר היו תאונות, וניסן תמיד היה מצלצל אלינו".

 

מימין: חמוטל שלו־גלבוע, יותם, עמוס, דיקלה, שגיא ורחל שלו | צילום: אלעד גרשגורן
מימין: חמוטל שלו־גלבוע, יותם, עמוס, דיקלה, שגיא ורחל שלו | צילום: אלעד גרשגורן

 

חמוטל ושגיא היו בקיבוץ, היא בבית ההורים והוא בביתו. רגע לפני שהלך לישון הוא ראה את הידיעה ולליבו התגנב חשש: "די מהר הגעתי להורים והתקשרתי לניסן, שלא ענה".

 

יותם, בעצמו טייס בחיל האוויר, התקשר לחברים מהיחידה ואז פשוט לקח את הרכב ונסע לטייסת. "עדיין הייתי במחשבה שאני רואה אותו", נזכר יותם. "אבל בא מולי מפקד הבסיס ומיד אמר שניסן היה במסוק שנפל. אני אדם אופטימי, אז שאלתי 'ו...', ומפקד הבסיס הודיע לי שהוא נהרג. הדבר הבא שאני זוכר זה שהייתה שם תעלה בצד, שבתוכה נשכבתי. אחר כך לקחתי עוד נשימה והתקשרתי לשגיא. להורים לא היו לי הכוחות להודיע".

 

שגיא היה זה שהודיע להוריו. "לפחות נמנעה מאיתנו הפגישה המפורסמת עם הנציגים של קצין העיר", אומר עמוס לדיקלה. "בערך בשלוש בלילה הם הגיעו ואני ביקשתי שיישארו בחוץ, והוצאתי להם שתייה. שעה אחר כך התחילו להגיע חברים".

 

היום האחרון למלחמה, רגע לפני כניסת הפסקת האש לתוקף. בית משפחת שלו מלא באנשים, והאזור מופגז בכל הטילים שנותרו לחיזבאללה. "תמונה מוזרה", משחזר עמוס. "יש לנו חדר ביטחון קטן, ולאנשים לא היה איפה להסתתר".

 

על הגישה המיוחדת של המשפחה ניתן ללמוד גם מההחלטה על הלווייתו של ניסן. "היה ברור לנו שאנחנו לא רוצים קבורה צבאית", מספרת חמוטל. "זה לא משהו מקובל. יושבים איתנו נציגי הצבא, ומתחילים לומר שאם זו לא קבורה צבאית 'אנחנו לא חופרים את הבור ולא מביאים את המים' ודברים כאלה" .

 

עמוס: "מבחינתנו הדבר הכי קשה זה שהם הודיעו שיביאו את הארון עד לפתח הקיבוץ, 'ומשם זה התפקיד שלכם. אנחנו לא מביאים לבית קברות'".

 

חמוטל: "מה אפשר לעשות מול דבר כזה? אז התחלנו לצחוק. צחקנו והם מיד שאלו אם אנחנו רוצים עוד דברים. שגיא הציע שהקומנדקר עם הארון יזרוק סוכריות על הקהל, ושאולי ירימו מטוס עם כרזה. בשנה הראשונה ההומור היה הסיפור".

 

זו הייתה החלטה מודעת, להיצמד לחיים ולא לשקוע בשכול. "החיים החדשים", קוראת לזה חמוטל.

 

הקלה עם הגשם הראשון

 

את יום השנה הראשון אירגנה חמוטל, והוא מגדיר היטב את ניסן כפי שרואים אותו הוריו ואחיו: אירוע מרגש, אבל גם מלא הומור, שבסיומו היא חילקה לכל אחד מבני המשפחה "תעודות הצטיינות" על סיום שנת אבל. על החתום: יורם שכולי.

 

"הוא אהב את החיים", מספר יותם לדיקלה, כמו מכוון אותה לכתיבת השיר. "הוא הספיק בחייו הקצרים לחיות כמו שהרבה אנשים לא מספיקים לעולם. הוא אהב מוזיקה, סקי, לגלוש עם שגיא, לשחות, לטוס, לטייל, לצלול. הוא אהב אנשים, אהב מסיבות".

 

דיקלה: "איפה זה באמת חילחל או עדיין מחלחל. מתי בעונות השנה? האם יש שעה מסוימת? איפה המקום הזה שבו ניסן, אתם קוראים לו ומבינים שהוא לא עונה? בלי ציניות, בלי הומור".

 

שגיא: "קודם כל, הוא עונה. לי באופן אישי זה קורה כשאני גולש רוח כמו שהיינו עושים. אני עדיין מזמין אותו, ואנחנו גולשים ביחד. אני ממש מרגיש אותו פיזית. וזה יכול לקרות בטיולים, ועכשיו סביב הגן שהקמנו".

 

הגן הזה, שעליו מדבר שגיא, הוא חלק משמעותי מהסיפור: גן דו־לשוני בעברון, שנועד לילדי הקיבוץ ולילדי הכפר השכן מזרעה. "זה היה תהליך של שלוש שנים", הוא מספר. "ניסן מת במלחמה, וחלק מהעניין זו המחשבה איך לייצר תקווה, להפחית את הפחדים. הגן זו דרך לעשות משהו שיאפשר לנו לחיות בשפיות בארץ הזאת".

 

דיקלה מתקשה להסתיר את התרשמותה. "לקחתם את הכעס למקום הפוך", היא אומרת ומקשה: "לא היה כעס על המדינה? על חיזבאללה? על ראש הממשלה?"

 

יותם: "הכעס אצל רובנו היה על המדינה. אנחנו כולנו אנשים רציונלים, חיים במזרח התיכון, אבל בסוף משקיעים פה יותר מדי במלחמה, ופחות מדי בחינוך. בזמנו כעסתי מאוד על אהוד אולמרט ועל דן חלוץ. לקח לי המון זמן להשתחרר מזה, אחרי שנפגשנו עם אולמרט ועמיר פרץ".

 

דיקלה: "מה הטענה?"

 

יותם: "הסיום של המבצע. היה ידוע לכולם שזה נגמר, וביום האחרון נהרגו 35 חיילים. בשיחה עם אולמרט הוא הסתכל לי בעיניים והאמנתי לו שהוא חשב שהוא עושה משהו נכון. היום אני כבר לא מרגיש כעס. החיים מתנהלים אחרת, לוח השנה שלי השתנה. ממארס עד אוגוסט זו התקופה הכואבת. זה עוד לפני יום הזיכרון, ביומולדת של ניסן ב־14 באפריל, ואז יום הזיכרון ואחר כך ה־12 באוגוסט, היום שבו הוא נהרג. עם הגשם הראשון אני מרגיש הקלה".

 

דיקלה מתעניינת שוב בגן, שואלת האם הוא חלק מההנצחה. "לא באופן רשמי", משיב שגיא, "אבל כרעיון, זה מה שמוביל אותי. ברגע שאנחנו מכירים זה מוריד פחדים".

 

עמוס: "ממש לפני חודש שגיא ואני נפגשנו עם נשיא המדינה רובי ריבלין, שנתן לנו מכתב עם הקדשה אישית לפתיחת הגן. מבחינתי זה היה מאוד מעודד, שאדם כזה שנמצא בראש הפירמידה מזדהה עם אותם עקרונות ששגיא דיבר עליהם. של החובה של כל אחד מאיתנו לראות את כל מי שחי פה כאדם שווה, וכאדם שצריך לדעת ללמוד לחיות איתו בשלום. אני מקווה שנמשיך להתפתח מכאן לבית ספר. הנכדה שלנו, הבת של שגיא, לומדת בגן ומתחילה לדבר עברית וערבית. במקרה שלה, האמא אוסטרית אז היא לומדת גם גרמנית. אגב, אם כבר מדברים על נכדים — הראשונה נולדה חודש לפני שניסן נהרג, ומאז יש לנו כבר 11 ועוד אחד בדרך. יש לזה חלק משמעותי ביכולת להתגבר".

 

לפני שהיא חוזרת לביתה, לנסות ליצור שיר שידייק את התחושות מהמפגש, דיקלה מבקשת לתאם ציפיות עם כל אחד מבני המשפחה. יותם מבקש שיר שייגע בניסן אבל יהיה אוניברסלי, ידבר על החיים. חמוטל מצטרפת. "בן הזוג שלי הוא אח שכול וככה נפגשנו, ויש לנו שני ילדים. הכרנו בעקבות המוות של האחים שלנו, וזו אהבה גדולה. זו אולי מתנה, אחת מני רבות, שניסן השאיר".

 

ושגיא מבקש, אם אפשר, להכניס איזו מילה בערבית. "זה מהמם שאתה מציע", משיבה דיקלה, ומבטיחה לנסות.

 

להפוך לחלק מניסן

 

שעת צהריים מוקדמת באולפן של דיקלה, שאליו היא מגיעה עם אוריאל ויינברגר, שותפהּ להלחנת והפקת השיר. הלחץ ניכר עליה, והיא מספרת לעמוס, יותם ושגיא שהגיעו שהשיר נכתב כמעט בן־רגע. "יש שירים שנוחתים עליך", היא מספרת ומתחילה להשמיע. עמוס דומע כבר אחרי כמה תווים, שגיא מחייך־דומע בפזמון.

 

"זה מדהים שהצלחתם לגעת בתהליך של העצב והאובדן עם התקווה והאהבה", אומר שגיא. "הרגשתי את העצב ואת האהבה, ההיסגרות וההיפתחות. לי זו חוויה".

 

עמוס: "עליי רואים. התרגשתי איך שהתחיל השיר, עוד לפני ששמעתי את המילים. רק במנגינה שמעתי את ניסן", קולו נסדק והוא עוצר לרגע. "ניסן הביא לי הרבה פעמים שירים שלא הכרתי, וכל שיר הפך לחלק ממנו. אותי זה מאוד מרגש".

 

דיקלה: "זה לגמרי השיר של ניסן. זו פעם ראשונה שאני כותבת שיר על מישהו שרק שמעתי עליו. ניסיתי לחבר את כל החלקים שבי, המתגעגעים, כדי ליצור את זה. מעניין אותי לדעת אם הוא היה שומע את השיר איך היה מרגיש. מקווה שתתנחמו כמה שאפשר".

 

ועמוס מסכם: "השיר הזה, בעצם, משלים את סיפור החיים של ניסן".

 

דיקלה | קורא לי חייאתי

 

הנה ענן והנה מטוס

ועוד גל מתקרב אין מנוס

הנה סוסים דוהרים בין הרים נמוכים

הנה עוד יום ועברו כבר יומיים

זוגות אוהבים בין ערביים

חלון פתוח לרווחה

ואפילו השמש ברחה

והנה אתה מביט כמו גדול

כמה אושר כביכול

היית לפני שנייה ואינך

ואינני מבינה

 

איך שהיית קורא לי: חייאתי חייאתי

את החיים שלי, חייאתי חייאתי

את החיים שלי

 

הנה שמחה ושוב נדלק הלב

והשריפה שזה מתקרב

הנה עוד סיפור, עוד לילה שבור

אופניים בערב כיפור

והנה אתה מביט כמו גדול

כמה אושר כביכול

היית לפני שנייה ואינך

ואינני מבינה

איך היית קורא לי: חייאתי חייאתי

את החיים שלי, חייאתי חייאתי

את החיים שלי

 

איך שהיית קורא לי: ״חייאתי, חייאתי

את החיים שלי״

 

 

(מילים: דיקלה; לחן: דיקלה, אוריאל ויינברגר; הפקה מוזיקלית: אוריאל ויינברגר, דיקלה, יפתח שחף)

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים