"בחלומות ישי מגיע אלינו שמח"
"החיוך הנצחי" הם קראו לו. ילד, נער, חייל, שהגיע לכאן עם משפחתו ממקסיקו אחרי שעבר שם גיור. וכאן, ישי רוסלס התגייס, הפך לקצין ונהרג בתאונת אימונים בצאלים. עמיר בניון פגש את בני משפחתו, שלמרות האסון לא מפסיקים לרגע להאמין, ומתוך המפגש נולד השיר "מחר"
זמן רב הצליחה רבקה רוסלס לבלום את הדמעות. עמיר בניון נתן את הגרון והנשמה, והיא לא בכתה. הוא שר על עצב, על אובדן, על הצלילה לתחתית הבור. הוא שר על יום ועוד יום שבכולם לא קר ולא חם. הוא שר על צער אינסופי, ורבקה לא בכתה.
רק לקראת הפזמון, כשקולו של בניון החל לטפס מעלה־מעלה, אל העתיד, אל המחר — היא נשברה. "נתחיל הכל מהתחלה", הסתלסל בניון לתוך קרשנדו שכולו חיים. "בוא נרוץ לעולם, לעולמי עד, בוא נתחיל עוד סוף אחד. עוד התחלה קטנה אחת, מחר". הדמעות פרצו, ורבקה טמנה את ראשה עמוק בחיקו של אביה, אהרון. זמן רב עוד תתייפח שם. רק עיניו של אהרון נותרו יבשות. איש חזק, אהרון, כזה שבוכה לבד, בחדר הנעול. חזק כמו בנו, אחיה של רבקה. חזק כמו ישי.
מים חיים
חודשיים קודם הם נפגשו בשמורת הטבע עין פרת (ואדי קלט), למרגלות ירושלים. הוואדי הזה היה לחצרו האחורית של הנביא ירמיהו, תושב ענתות הסמוכה. לכאן הגיע כדי לשוחח עם אלוהים, לפה ירד כדי להירגע. לא סתם ביקשו בני משפחת רוסלס להיפגש עם בניון דווקא כאן. כמו הנביא ירמיהו, גם סרן ישי רוסלס ז"ל — ישי שלהם — נהג לבוא לכאן הרבה, בדרך כלל עם אחיו מיכאל, לרוב בימי שישי, כשחזרו מהצבא. הם היו טובלים במים ואז הולכים לשחק כדורגל, מספיקים לשוב לבית בכוכב יעקב רגע לפני כניסת השבת. "הנחל הזה עשה לישי טוב", אומר אהרון. "ישי קידש לנו את המקום הזה".
הפגישה נערכה בשיא החורף, אבל המדבר קיבל אותם בסבר פנים יפות. מזג האוויר נאה ופלגי המים זורמים בעוצמה. אהרון ורבקה רוסלס הגיעו לכאן כדי לנסות להסביר לעמיר בניון מי היה ישי, והוא מצידו הבטיח להפיק מהפגישה הזו שיר. משפחת רוסלס לא נוהגת להפריז בדיבור, אבל דווקא בשקט שלהם צפה ועלתה דמותו של ישי.
בניון, מצידו, היה נבוך. "ככה הוא תמיד", אומר הסוכן שלו. במבוכה הזו של בניון יש תעופות של רגישות, של כבוד לבן שיחו. אינטליגנציה רגשית שקיימת גם במוזיקה שלו. הוא הקשיב קשב רב, ניסה ללמוד את ישי, להפיח בו חיים מתוך הסיפורים.
דבר אינו סטנדרטי בסיפור חייו של ישי, וגם לא במותו. הוא נולד במקסיקו ביוני 1992, אח קטן לרבקה. סבו, פנחס, נשבה בקסמי היהדות והחליט להתגייר ולעלות לישראל. "את השם ישי נתנו לו כבר במקסיקו", צוחק אביו. "כשאנשים שם שמעו אותו, הם חשבו שמדובר בטעות".
ב־2001, כשישי היה בן 8, עלתה המשפחה ארצה. כאן נולדו אחיו — מיכאל, שיראל ובתאל. "לעלות לארץ לא היה קל", מודה אהרון, "אבל בסוף זכינו באפשרות להפוך ליהודים וישראלים". הם עברו תהליך גיור במרכז הקליטה בכוכב יעקב שבמועצה האזורית מטה בנימין, ומנהלים עד היום אורח חיים חרדי.
ישי למד בישיבה, ובחופשות עבד בניקיון, לסייע בפרנסת המשפחה. היו לו ידיים טובות והוא ידע לתקן הכל, מרכב שהתקלקל ועד לפתיחת סתימות. "בבית הוא היה זה שתמיד מנסה לפייס, להרגיע", מספרת רבקה. "ישי היה רודף שלום". למרות זאת שאף להיות חייל קרבי. פעם אחת, כשהיה עוד נער, מצא אפוד צבאי, מילא אותו באבנים ורץ בהרים מסביב ליישוב.
ב־2011 התגייס לחטיבת כפיר ושירת כלוחם. עם סיום שלב האימון המתקדם העניק לו מפקד הבסיס תעודת הצטיינות. אחיו הצעיר, מיכאל, ילך בעקבותיו ויתגייס גם הוא לקרבי. כשם שהיה ילד שקט ומופנם, כך נשאר גם בבגרותו. למרות זאת היה חברותי מאוד. בגלל דיבורו הרך, מפקדיו לא האמינו שיוכל להפוך למפקד, אבל ישי חשב אחרת. כשרצה משהו, עשה הכל להשיגו, דווקא בנעימות ובעדינות. הוא יצא לקורס קצינים וסיים אותו בהצלחה. בהמשך התקדם לדרגת סגן ולתפקיד מפקד מחלקה.
"מרוב שישי היה צנוע, הוא התבייש להגיד שהוא קצין. הרב שלו גילה שקיבל דרגות רק שנה אחרי שסיים קורס קצינים", מספרת רבקה לבניון. "בכל שבת שנייה הוא היה מגיע הביתה, וכבר ביום חמישי עושה קניות לשבת. היה לו אופי מיוחד, תמיד עם חיוך, אף פעם לא עצבני". בשל כך, כינויו בבית היה "החיוך הנצחי".
בינואר 2016 ירד ישי לאימון בצאלים. באותו זמן נערך בשטח אש סמוך תרגיל הצגת תכלית, לרגל סיום קורס מפקדי פלוגות וגדודים. במהלך התרגיל נורתה פצצת מרגמה בשוגג לעבר הכוח של ישי, שכלל לא היה קשור לתרגיל. אחד הרסיסים פגע בפלג גופו העליון וגרם למותו. חייל נוסף נפצע בתקרית, שכונתה מאוחר יותר "אסון צאלים ג'". בתמונה האחרונה שלו מצאלים נראה ישי מחייך ומאושר, כהרגלו, כמה דקות לפני שהפגז הקטלני נחת לידו. בן 23 היה בנפלו.
האב אהרון היה באותה שעה במכבסה המשפחתית בגבעת זאב. "הבן השני, מיכאל, היה בלחץ, כי שמע שהייתה תאונה בצאלים", מספר אהרון. "הוא התקשר לחברים מהצבא, אבל אף אחד לא ידע מה קורה. פתאום הגיע למכבסה חייל, שאל כמה עולה לכבס בגד כזה וכזה, ויצא. יצאתי אחריו וראיתי אמבולנס חונה בחוץ, והבנתי שקרה משהו. אמרו לי 'ישי נפטר'. לא ידעתי מה זה 'נפטר'. רק שם למדתי את המילה הזאת".
האחות רבקה הייתה בדיוק במקסיקו, לראשונה מאז עלתה המשפחה ארצה 15 שנים קודם. "היה קשה לי להאמין כי דיברתי איתו לילה לפני בטלפון", סיפרה. "זה גם היה תרגיל, לא מלחמה. כשהוא היה ב'צוק איתן' היה ממש לחץ בבית, אבל דווקא בתרגיל? עד היום קצת קשה לי להאמין, כי גם לא נפרדתי ממנו. עד היום אני מחכה שידפוק בדלת. הוא מגיע הרבה בחלומות".
אהרון: "בחלומות הוא מגיע אלינו שמח".
בניון: "הוא שימח אותך בחייו, וממשיך לשמח אחרי החיים".
ישי הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. משפחתו פנתה לציבור בבקשה לבוא ולהשתתף בהלווייתו בשל מיעוט קרובי משפחתם בישראל. יותר מאלף איש נענו לבקשה ובאו ללוויה שנערכה באחת לפנות בוקר.
הכל זה מלמעלה
בניון מבקש להבין כיצד מתמודדת משפחת רוסלס עם הגורל המתעתע של בנה. "אמונה", משיב לו אהרון. "אני אומר כל הזמן — כואב לנו? כן. אבל אם הקדוש ברוך רצה ככה, הוא לקח אותו. ישי חזר הביתה, אנחנו עדיין נמצאים פה, ובעזרת השם ניפגש עוד הפעם בתחיית המתים. בחיים שלו הוא היה שמח, והוא יצא מהעולם הזה שמח. היה לנו בן מיוחד, קסום, במשך 23 שנים. אנחנו לא מתלוננים, אנחנו ממשיכים".
בניון: "גם אדם שלא שכל את בנו יראה אותך ויקבל פרופורציה, כוח, יבין מה זו אמונה. אתה מחזק הרבה אנשים, זה בטוח".
רבקה: "האמונה חיזקה אותנו, נתנה לנו להבין שזה מלמעלה".
בניון: "איך אפשר למנוע את השאלה למה?".
רבקה: "כי אין תשובה. ראינו את זה הרבה אצל ישי. הוא היה אדם מאוד חזק בבית, תמיד התייעצו איתו. אחרי שהלך, פתאום הדברים בבית הסתדרו. אז אתה רואה את הטוב בדברים האלה. החיבור המשפחתי נותן כוח. כשאחד נופל, האחרים מחזיקים אותו".
"השתאיתי מגודל האמונה של המשפחה", יאמר בניון מאוחר יותר. "של האבא במיוחד. אני חושב שבעברית קוראים לזה צדיק — איש פשוט שמקבל הכל באהבה. הבת שלו סיפרה שאף פעם לא כעס. אני מאחל זאת לכולם".
שעה ארוכה ימשיכו אהרון, רבקה ובניון לשוחח מתחת לעץ. ידברו על לימודים, על ילדים, על דמעות. על החיים. לפני שהם נפרדים מבקשים בני המשפחה מבניון שהשיר על ישי לא יביע עצב או מחסור. "העולם לא נגמר", מסביר האב ומצביע על הנחל שישי אהב לטבול בו. "המים לא עומדים במקום".
בשבועות שלאחר המפגש יסתובב בניון עם ישי רוסלס בראש, עד שתבוא ההשראה בבום. כמו פצצת מרגמה, כמו דפיקה בדלת. ואז הם נפגשו שוב, בסטודיו של בניון. על פניו של בניון ניכר הלחץ. הוא חושש לאכזב אותם. "מפחיד אותי שהשיר לא אישי מספיק", הוא אומר לי. בניון מספר לי שבסיום הפגישה עם משפחת רוסלס, בוואדי קלט, מילה אחת הידהדה בראשו — תקווה. והוא ניסה לבטא אותה בשיר. בניון, אהרון ורבקה נדחסים לחדר ההקלטות הצפוף, להאזין לשיר. לא ברור מי יותר נרגש — בניון או בני המשפחה. לבסוף בניון מתחיל לזמר. זה אולי לא שיר אישי, אבל ישי נדחק איתם לתוך החדר הקטן, בחיוכו הנצחי, בבקשה שלו לשדר שהכל בסדר, שאפשר להמשיך, גם בלעדיו. לפני שאנחנו נפרדים אני שואל את בניון כיצד יקרא לשיר החדש שלו. הוא עונה לי: "מחר".
מחר / עמיר בניון
מחר, משהו נגמר, משהו נשבר.
מחר, עוד יום עבר,
לא חם לא קר ואפילו לא מאוחר.
מחר,
מחר, משהו מיותר, משהו מבוגר.
מחר, עוד יום עבר,
לא חם ולא קר ואף פעם לא מאוחר.
הרי מחר,
נתחיל הכל מהתחלה עם או בלי זאת לא השאלה.
נקבור הכל מהתחלה
ואז פתאום תצוץ רק שאלה קטנה אחת,
זה כמו אחד ועוד אחד.
אז בוא נרוץ ותן לי יד,
לעולם לעולמי עד.
בוא נתחיל עוד סוף אחד,
עוד התחלה קטנה אחת מחר.
מחר, מישהו נשכח מישהו נזכר.
מחר, עוד יום עבר,
גם חם גם קר ובכל זאת לא מאוחר.
הרי מחר,
נתחיל הכל מהתחלה עם או בלי זאת לא השאלה.
נקבור הכל מהתחלה.
ואז פתאום תצוץ רק שאלה קטנה אחת,
זה כמו אחד ועוד אחד.
אז בוא נרוץ תן לי יד,
לעולם לעולמי עד.
בוא נתחיל עוד סוף אחד,
עוד התחלה קטנה אחת מחר.
לפנייה לכתב/ת 
