ממשיכים בתנועה

בכל יום ויום, ולו לזמן קצר, חוזרים שמעון ורונית אילן אל התופת ולהבות האש, לרגעים ששינו את חייהם. כמה דקות לפני שהמאייר עמרי כהן מגיע לביתם כדי לשמוע את הסיפור סוחבים ילדי משפחת אילן ארגז לסלון. "היינו משפחה מאושרת", מספרת לו רונית בקול חנוק כשהוא נכנס. "שלושה ילדים, לידור הבכור (11), נוי האמצעית (8) ואוריה הקטנה (שנה וחודשיים). עבדנו קשה והגענו לטופ מבחינה משפחתית וכלכלית. גרנו בפנטהאוז, היו לנו חיים מפוארים. הכל התנהל על מי מנוחות, עד השבת הארורה ההיא שחילקה את החיים שלנו לשניים".

מארס האיום

היו אלה ימים מהקשים והעקובים מדם בהיסטוריה של מדינת ישראל: ימי האינתיפאדה השנייה. פיגוע רדף פיגוע, מחבלים מתאבדים, מטעני נפץ, ירי. יותר מאלף ישראלים נהרגו ואלפים נפצעו בחמש השנים הנוראיות ההן. ב־2 במארס 2002 הצטרפה משפחת אילן לסטטיסטיקה.

"היינו אמורים לנסוע לשבת בר־מצווה של אחד האחיינים", מספר שמעון. "התקופה הייתה מסוכנת, והיו הרבה התלבטויות. אשתי התקשרה ושיכנעה אותי שניסע. 'עשית לי את היום', היא אמרה לי". ורונית ממלמלת: "לא ידעתי שבאותו יום הרסתי לעצמי את החיים".

לידור ואוריה אילן ז"ל

שמעון מספר איך טעה בדרך והגיע למחסום צבאי, אך המשיך בכל זאת לשכונת בית ישראל בירושלים, שם בילו שבת חגיגית. בדרך חזרה הזמן עמד מלכת. מה שקרה אחר כך קשה לקריאה. "לידור ישב באוטו ואני סידרתי את המזוודות בתא המטען", משחזר שמעון. "ברגע שהתכופפתי המחבל התפוצץ. שמעתי בום מחריש אוזניים. הרמתי את הראש וראיתי רסיסים מתעופפים במהירות, ואחד מהם חתך לי את הרגל. גיסי שכב מפורר לידי, גופות מפוזרות על הכביש".

רונית שמעה את הפיצוץ מבית ההארחה, ובתוך שניות יצאה החוצה. "השארתי את נוי מחוץ לחדר המדרגות ורצתי", היא מספרת. "ראיתי את לידור שרוע על הכביש והבנתי שהוא לא בחיים. הרמתי את אוריה שהייתה בעגלה, והייתי בטוחה שהיא שרדה את זה, עד שראיתי את הדם נוזל מהעורק הראשי".

נוי הייתה בת שמונה, וכבר לאחר יממה התיישבו הוריה להסביר לה מה אירע. "אני זוכרת הכל", מספרת נוי, היום כבר בת 25, קצינה בדרגת סרן ביחידה מסווגת בצה"ל. "בפיגוע הזה נרצחו 13 בני אדם, ביניהם דוד שלי מומו, אחיה של אמי שלומי, אשתו גפנית, ושתי הבנות שלהם שירז ולירן. וגם אחי הגדול ואחותי הקטנה".

עמרי לוקח אוויר ומנגב את הדמעות. "איך ממשיכים הלאה?" הוא שואל. "הבית היה שקט מדי", עונים לו רונית ושמעון. "קמנו בוכים בלילה, חיפשנו את הילדים. היינו צעירים והחלטנו לבנות מחדש".

מימין: שמעון, רונית, טליה, המאייר עמרי כהן, שליו ונוי אילן | צילום: יריב כץ

בדיוק שנה לאחר הפיגוע הגיח לעולם שליו, ושנה לאחר מכן טליה. הם מספרים לעמרי על לידור, ילד בוגר, מיוחד, ואוריה, תינוקת שלא הספיקו ליהנות מחברתה. "לידור היה ותמיד יהיה אחי הגדול", אומרת נוי. "הוא היה דואג לי, משחק איתי ומחמם לי אוכל. ילד בן 11 עם חוכמת חיים של מבוגר. אחרי הכאב שההורים שלי חוו לקחתי על עצמי את האחריות לגרום להם לשמוח ולהתגאות".

17 שנים אחרי, משפחת אילן עדיין מנסה להסתגל לפרק ב'. "יש ימים שהשכול זורק אותי אחורה", אומר שמעון. "לידור היה בן 11 ואוריה הייתה בת שנה. היום היא הייתה אמורה להיות בת 18, ולידור בן 28, כנראה כבר היה מתחתן. כשאני מגיע לאירועים של החברים שלו, לצד כל השמחה הלב שלי נקרע. אבל שלו וטליה הם ההוכחה לעובדה שבחרנו להתמודד עם הכאב ולהמשיך לחיות".

לקראת סוף המפגש מנסה עמרי להבין איך יעבד את כל זה לכדי יצירה אחת. "חשוב לנו שיבינו שחללי פעולות איבה הם למעשה משפחות שלמות", אומרת נוי, "שיבינו שלא רק לוחמים נהרגים למען המדינה, אלא גם ילדים ואזרחים".

חיים בתנועה

בימים הבאים ניסה עמרי לעבד את הסיפורים. הוא התחיל בקומיקס, אבל בסוף עבר לגיפים: תמונות מונפשות, שנוצרות מדחיסת מספר שקופיות לכדי תמונה נעה. "רציתי להעביר רגש, ולא סיפור", הוא מסביר. "רציתי לתפוס זווית של כל אחד מבני המשפחה שנוגעת לשכול. הרגשתי שאני יכול להוות עבורם כלי שיעזור להם לבטא את ההתמודדות עם האובדן".

והנה הם נפגשים שוב. בני המשפחה מתגודדים סביב עמרי והמחשב הנייד, והוא מרים את המסך. בגיף הראשון נראים שלישיית האחים: לידור, נוי ואוריה. בתוך שנייה התמונה זזה ומשתנה: לידור כבר גדל לגבר, נוי בוגרת ומדוגמת במדי צה"ל, ואוריה נערה. שלושתם עומדים בחיבוק, נוי מאוירת בקו בצבע שחור ולידור ואוריה מאוירים בכחול. צבע של שמיים. בגיף השני נראים פניהם של שמעון ורונית, מביטים אחד אל השנייה. ברקע שעון חול, שמציין את הזמן שעצר מלכת, ואת החיים שממשיכים למרות הכל. בגיף האחרון טליה ושליו מחובקים, כשפניהם של אוריה ולידור מופיעים ונעלמים ברקע, מזכירים שהם שם.

"קלעת בול לסיטואציה", שברה טליה את השתיקה. "אנחנו כמו הצל שלהם. גם במה שאנחנו מרגישים, גם באופן שבו אנחנו נראים". עיניה של רונית מתמלאות דמעות. "היה לי קשה לשמוע שהם מרגישים בצל שלהם. עמרי הצליח ליצור משהו מדהים. הזמן עצר מלכת, אבל ממשיך לזוז, ואנחנו איתו".

נוי מצטרפת: "לדבר על הפיגוע כל המשפחה יחד זה לא דבר שקורה הרבה. עמרי קלע לדרך שבה כל אחד מאיתנו חווה את האובדן, ואיך כל אחד מאיתנו הולך איתו. פתאום לראות את אוריה ולידור גדלים, זה מרגש".

שבוע לאחר האזכרה האחרונה נוי התחתנה. "ההורים ליוו אותי לחופה וכל אחד החזיק בלון", היא אומרת. "הרגשתי שלידור ואוריה מלווים אותי יחד עם אבא ואמא. החזקתי את הבלונים, עצמתי עיניים ודיברתי אליהם".