ברית חיים
סיפור נפילתו של יובל הראל הוא מהמוכרים במלחמת לבנון הראשונה, בשל נפילתו של חייל נוסף עם שם זהה, ובעקבותיו נכתב שיר הזיכרון המיתולוגי "ברית דמים" ("עוד זה מדבר וזה בא"). בפועל, רבים לא יודעים מי היה יובל בחייו. במסגרת פרויקט "פנים.יום.זיכרון" של בית אבי־חי, אויר סיפור קטן מחייו של הילד שהיה יובל, כדי לייצר תיקון קטן עבור אימו מרים: "כואב לי על שנוהגים להתעסק במוות, במקום בסיפור החיים של הצעירים שהלכו"
סביב שולחן האוכל בבית משפחת הראל במושב מוצא מתיישבים בפקודתה של מרים שלושת היוצרים של סרטון האנימציה לזכר בנה, וסועדים את הארוחה שהכינה עבורם. מחויכים ונינוחים הם מתכוננים לצפייה המשותפת ביצירה, אבל "לא לפני שכולם יסיימו הכל מהצלחת", מתעקשת מרים. השולחן גדוש במטעמים ובין הנוכחים מתנהלת שיחה קולחת. צופה מהצד היה יכול לטעות ולחשוב כי המדובר בארוחה משפחתית, ולא במי שנפגשו לראשונה רק לפני שבועות אחדים.
כבר שנים שלצד הכאב הגדול על אובדן יובל, בנה הבכור, כואבת מרים הראל גם את העובדה שיובל נחקק בזיכרון הלאומי בעקבות סיפור נפילתו. היא הייתה מעדיפה שיזכרו פשוט את דמותו של יובל כאדם. "הגעתי בעצמי וביקשתי מבית אבי־חי ליצור סרט על יובל", היא אומרת. "היה חשוב לי שהזיכרון לא יהיה קשור בזה שהוא היה חייל, אלא בהיותו של יובל אוהב אדם, סקרן, הומניסט שקרא המון ספרים", אומרת האם.
"הוא לא התחצף מעולם"
יובל הראל, בנם של יחזקאל ומרים, לוחם שריון שנפל במלחמת לבנון הראשונה, נחקק בזיכרון הלאומי בגלל סמיכות נפילתו לזו של לוחם הנח"ל יובל הראל, בנם של חיה ויוסי. שניהם התגוררו באותה שכונה — תלפיות בירושלים.
"לאורך השנים הופצה הרבה דיסאינפורמציה שנוגעת לשתי המשפחות", מבהירה מרים. "במקרים רבים היא הסבה לנו הרבה צער. בכלל, בישראל עוסקים יותר מדי בהאדרת המוות, וסביב כל נופל מתקיימת תעשייה שלמה של שכול, מעגלים נרחבים של דיבורים וצילומים מתוך הלוויה. למה לא מתעדים את סיפורי החיים שהלכו לאיבוד?", שואלת הראל בכאב, ואומרת: "הלוואי שהיינו יודעים להעריך יותר את חייו הצעירים בזמן אמת, וכך גם בזיכרון הקולקטיבי שלנו. לאורך כל השנים התעקשתי שיובל לא נולד חייל. הוא נולד ילד וגדל להיות אדם בוגר עם רצונות ואהבות, היה לו מה להגיד, וגם בצבא היו לו דעות משלו".
עבור התיקון הזה ביקשה מרים מיוצרי הסרטון — עופר וינטר ושמעון אנגל, לצד דוב אברמסון שהפיק אותו — להיות לה לשותפים. למפגש ביניהם קדמו שעות רבות של ישיבות בהן שמעו סיפורים על יובל כילד וכנער. לבסוף נבחר סיפור מילדותו, בזמן בו שהה יחד עם הוריו בשליחות בקנדה: "במשך שלוש שנים, מגיל שנתיים ועד גיל חמש, רק אנחנו היינו איתו, אבא ואמא", מתארת מרים. "באחד הימים יובל יצא יחד עם אבא שלו יחזקאל לקניון מרכזי וגדול. זה היה במוצאי שבת, הקניון היה הומה אדם ופתאום יחזקאל רואה שיובל לא לידו. הוא כל כך נבהל והחל לצעוק 'יובל, יובל'. החל לרוץ הנה והנה במדרגות כדי לחפש אותו, ופתאום בין כל הרחש הזה של הקניון הקנדי ממלא את החלל במערכת הכריזה קול בעברית: 'אבא, זה אני יובל, הלכתי לאיבוד ואני מחכה לך ב־lost and founds'. יובל ידע לדבר אנגלית, אבל הבין שהוא צריך להשתמש ב'שפת הקוד' שמקשרת בינו לבין אבא. פתאום בתוך החלל הזה, מי מצפה לזה בכלל, העברית מציפה את הקניון. 'אבא, הלכתי לאיבוד'. זו הייתה הברקה".
הצפייה בסרטון נערכת בסלון ביתה של מרים, כשהיוצרים יושבים על הספה וממתינים בדריכות לתגובתה של מרים. "הרגשתי שהסרט מאוד 'רך', ומי שמכיר את יובל יודע איזה ילד רך הוא היה", היא אומרת. "גם כשכעס, הוא לא התחצף מעולם והיה אומר את הדברים שלו בנועם. היה בי פחד וסקרנות, מה יקרה כשהסיטואציה תתורגם לסרט. מה עבר עליכם בזמן שיצרתם את זה?".
וינטר עונה לה: "זה היה מאוד מאתגר, אבל ברגע מסוים הבנו שזה בעצם משל: בפעם הראשונה יחזקאל 'מאבד' את יובל במובן הפשוט של הביטוי, בפעם השנייה כסמל, מאבד אותו במלחמה".
אנגל מצטרף: "ניסינו לקחת את האופי של יובל ולצקת אותו לסרטון: הסקרנות שלו, החיפוש, האהבה שלו לספרים ולמוזיקה, דרך נגינת הכינור. יש דיסוננס ברגשות שהאב והבן חווים בסרטון, למרות ששניהם מרגישים שהם 'הלכו לאיבוד'. עבור יובל זה סוג של הרפתקה שהוא יוצא אליה, הוא לא מאבד את העשתונות. יחזקאל, לעומת זאת, חווה את האובדן מתוך פחד, וכדי להביע את זה בסרטון פירקנו את הקניון לאלמנטים צפים, החפצים כמו מעופפים, והממד הופך לשחור־כחול מפחיד".
סיפור מורכב
בשיחות ההכנה עם מרים, מספר דוב אברמסון, בעל הסטודיו שהפיק את הסרטון, עלה וצף עניין נפילתו של יובל כחלק מאתוס הזיכרון הלאומי. "כשהראיתי את התסריט לחבר תסריטאי הוא אמר לי: 'מה קרה לכם? יש פה סיפור מטורף על שני נופלים עם שם זהה שאותו כולם מכירים, ואתם רוצים לעשות סרט על ילד שהולך לאיבוד בקניון?'. אבל זו הייתה כוונתנו", אומר אברמסון. "בחרנו לרמוז על מותו הטראגי של יובל בעדינות הכי גדולה שיכולה להיות. המסר הוא שאנחנו רוצים לספר לכם סיפור אחר, מורכב יותר".
הסיפור האחר הזה מצייר את דמותו של ילד רגיש, שהמוזיקה הייתה בנשמתו, ואהבתו זו באה לידי ביטוי גם בסרט הרגיש שנעשה עליו. "מגיל שבע ועד שבע־עשרה יובל ניגן בכינור", מרים מספרת. "ההתאהבות שלו במוזיקה החלה מהכינור אבל הוא היה מאזין גם למוזיקת רוק דרך מכונת תקליטים. בצבא היה לו טייפ עם קלטות ומאוחר בלילה, אחרי הטנקים ואחרי הכל, הוא היה יושב ושומע. וכל החברים שלו, שבחיים לא שמעו כאלה קלטות, היו יושבים יחד איתו ומקשיבים. לכל מקום הוא היה לוקח את הטייפ איתו, גם לשמירות במחסומים. מהצבא הוא היה חוזר הביתה פעם בשלושה שבועות לזמן מאוד קצר. הוא היה בא הביתה מאוחר, הייתי פושטת לו את הבגדים ואומרת לו 'לכביסה מיד!', ובראשון לפנות בוקר הוא כבר היה יוצא חזרה לבסיס".
כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה התקדם יובל עם פלוגתו לכיוון עין אל־חילווה, מחנה פליטים ליד העיר צידון. ביום השלישי למלחמה נפגע הטנק שבו היה מטיל נ"ט ועלה באש. "כולם ראו כיצד הוא הוצא בחירוף נפש מן הטנק על ידי מפקדו וחבר נוסף", מספרת מרים. "הם נעו אחורה כשהוא מונח על צריח אחד הטנקים. אף אחד לא אמר מילה, מסביב הייתה כמו דממת אלחוט. גם בערב, כשהתקבצו לבסוף לחניה, הם לא היו מסוגלים לדבר. יובל נולד בערב יום כיפור, כאשר לאט־לאט שקט יורד על הרחוב עד שהוא משתתק לחלוטין. זה ממש התאים לו - למרות שהוא שמע מוזיקה בקול רם היה לו שקט פנימי. יובל בא מהשקט ואליו חזר".
בעקבות מותו כתב עמנואל צבר את השיר "ברית דמים" ("היובלים וההראלים", או "על דעת המקום"), ששרה מירי אלוני ומספר את סיפורם של שני הלוחמים משכונת תלפיות שנפלו בקרבות. המנגינה הזו נשזרה בעדינות בסרטון שהופק כעת לזכרו.
"כשעמנואל צבר כתב את 'ברית דמים', הוא התחיל במילים 'על דעת המקום ועל דעת הקהל', מתוך תפילת 'כל נדרי' הפותחת את יום הכיפורים", מספרת מרים. "שאלתי אותו, איך ידעת להתחיל דווקא במילים הנאמרות מדי שנה בערבו של יום כיפור — בדיוק באותו זמן בו יובל נולד? לדבריו הוא לא ידע את הפרט הזה. צירוף המקרים הזה הרעיד אותי".
למצוא ולאבד
יובל היה בן 19 שנים בנופלו. הוא הועלה לדרגת רב"ט לאחר נפילתו, והובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. כשמרים נשאלת מה לדעתה היה רוצה לעשות כשיהיה גדול, היא עונה: "אני חושבת שהוא רצה להיות גדול, ורק לא הצליח. הוא רצה להמשיך לעסוק במוזיקה ולפתוח מרכז האזנה למוזיקה, שבו יהיו גם הסברים על שירים. הוא האמין שחשוב שאנשים יקשיבו למוזיקה ויתרגשו".
את הסרט חותמת סצנת האיחוד בין האב לבנו שאבד בקניון. שמעון מספר על הוויכוחים שנשמעו בחדר העריכה לפני שהיא נוצרה: "הייתה בינינו מחלוקות על סיום הסרטון, הרי בסוף הסיפור האמיתי הוא מוצא את יובל, אבל יחזקאל מאבד אותו שוב. העניין הזה של למצוא ולאבד היה לנו קשה להחליט ולומר את זה, אבל ידענו שזה חייב להיות הפתרון".
ומרים מתארת: "הפחד לאבד את הבן היה תמיד, עם או בלי מלחמה. שבעה שבועות אחרי מותו של יובל נסענו למקום הנפילה יחד עם אחיותיו, שהיו אז בנות 16 ו־12. כשעמדנו שם לא הרגשנו שיובל הגן על האחיות שלו ועלינו ולא על כל המדינה או על כל האומה. הוא נפל במלחמה מאוד שנויה במחלוקת, מלחמת ברירה. יובל הוא בשר מבשרי, וזאת עבודה קשה לשמור על הזיכרון. לא היה קורס כזה להורים שמאבדים את הילדים, ואומרים להם 'תראו, זה מה שיהיה אז תקראו, תעשו ותרשמו'. אנחנו זוכרים את יובל כל יום, כל היום. ימי הזיכרון הם לא בשביל המשפחות, אנחנו לא זקוקים לזה".
לפנייה לכתב/ת 
