צפון הודו, דרמסאלה. גם מי שלא היה כאן, שמע את השם. המקום הזה הוא יעד פופולרי למטיילים ישראלים כבר 20 שנה, ועוד הרבה קודם יעד למחפשים רוחניים מערביים, שבאו ללמוד כאן בודהיזם לפני שאלפי ספרים על מיינדפולנס היו זמינים באמזון. מלבד נוף לפסגות מושלגות, הרים ומפלים, מאז שנות ה־50 יושב כאן הדלאי לאמה, המנהיג הרוחני של טיבט. הטיבטים מרוכזים בעיירה מקלוד גאנג', שמעל דרמסאלה, ומנהלים משם את ממשלתם הגולה, לצד שימור מסורת הבודהיזם הטיבטי.
ישראלים יש בהודו כבר משנות ה־70, אבל מאז תחילת שנות ה־2000 שני הכפרים מעל מקלוד גאנג' — באגסו ודרמקוט — תפסו תאוצה כמוקדי רוחניות ורביצה ישראליים, מעין מעוזים כחול־לבן בהימלאיה. על לוחות המודעות מציעים מגוון שיטות יוגה, מדיטציה, לימודי טנטרה, יהדות, ציור מנדלות, ארוחות שישי וג'חנון בשבת — והכל בעברית צחה. וברקע, כמובן, סצנת עישון, שאולי נוכחת יותר בעמק פרוואטי ובמנאלי, בתי הגידול של הג'אראס ההודי המפורסם, אבל מורגשת גם כאן.
בביקור הקודם כאן נתקלתי בבחורה ישראלית בהיריון מתקדם, שהגישה אוכל באחת ממסעדות הגג הרבות. החלטתי לברר. מהר גיליתי שבין שני הכפרים הקטנים מעל דרמסאלה משגשגת קהילה של נשים זרות שבחרו להקים משפחות עם מקומיים ולקשור את גורלן בהודו. ספרתי חמש ישראליות ועוד כמה שרק שמעתי עליהן. והקהילה הבינלאומית לא מפגרת מאחור: בשני הכפרים חיות בין השאר אמריקאית שסוגרת כאן 60 שנה, שתי גרמניות בשנות ה־50 לחייהן, רופאה אוסטרלית, ספרדייה ופולנייה. הן מגדלות כאן ילדים, מפעילות עסקים וחיות הרחק מהמרוץ. וזה לא כולל נשים מסוג אחר: מתרגלות רוחניות, תלמידות ונזירות מזרם הבודהיזם הטיבטי שהשתקעו כאן וברחבי הימאצ'ל פרדש, הטריטוריה הצפונית וההררית של הודו.
ערב יום העצמאות החלטתי ללכת בעקבות הישראליות שבחרו להשתקע דווקא כאן, בכפרים הנידחים שבהימלאיה, להתחתן עם מקומיים ולהקים משפחות בתנאים שרחוקים מלהיות מוכרים למערבי הממוצע.
אצל סאנסו
"בואי לגסט־האוס של סאנסו, ניפגש שם. כולם מכירים את סאנסו", מבקשת נעמי (שמה ושם בעלה בדויים), במקור מנתניה. היא נשואה לבחור מקומי בשם פרבו, שגדל בכפר קטן בעמק שמתחת לבאגסו.
לפגוש אותה זו משימה. יש לה בבית תינוק חולה, והבית נמצא באפר באגסו — כמה דקות טובות של הליכה במעלה ההר. קשה לדמיין איך זה לסחוב תינוק בעליות ובירידות האלו. חמורים עמוסים בבקבוקי מים ונייר טואלט לאלו שגרים למעלה מטפסים בקלילות בזמן שאני מתנשפת.
הסיפור שלה מורכב. היא בת 38, פרבו בן 22. היא הגיעה להודו לפני שנתיים, וחודש מאוחר יותר הם נפגשו במנאלי, שם פרבו בישל במסעדות תיירים. הם התאהבו, המשיכו לגואה ואז היא גילתה שהיא בהיריון. "הטיול שלי נגמר ברגע הזה", היא אומרת.
הפרופיל של נעמי שונה ממרבית הישראליות כאן: היא לא הגיעה להודו אחרי הצבא. "התכוונתי להגיע לפה 18 שנה קודם", היא אומרת, "אני מעסה רפואית, אבל חילטרתי בארץ, קצת עיסוי, קצת מלצרות, מה שמוצאים כדי להחזיק דירה לבד. גרתי בתל־אביב הרבה שנים. בסוף עשיתי את החושבים שלי, הייתי בתקופה מבולבלת, ואמרתי: למה לא לוותר על הדירה, לקחת את הכסף שיש לי ולטוס?".
וזה מה שיצא?
"לא התכוונתי שייצא ככה. בדיעבד בטח היה קל יותר אם הייתי מגיעה לכאן בגיל שכולם מגיעים. כשגיליתי שאני בהיריון, הבנתי שבגיל שלי לא כדאי לי לעשות הפלה. והוא בכלל עוד לא בן 22. סיפור משוגע לגמרי. לא היה לו מושג לגבי מנטליות ישראלית. הוא מעולם לא היה בארץ, לא חווה ישראליות, רק את הישראלים פה. הוא אפילו לא דיבר אנגלית לפני שהכרנו".
אז הכרתם בלי שפה?
"כן, זה היה מוזר. לימדתי אותו אנגלית, פיספסתי הזדמנות ללמוד הינדי בגלל זה".
היא ופרבו עבדו תקופה במסעדה בגואה, עברו בין מקומות ואחרי הלידה נעמי גם ביקרה בארץ, אבל עכשיו היא כאן. לפני שהתמקמו חיו אצל הוריו, בכפר שתושביו חקלאים קטנים מקאסטה בינונית. החיים היו רחוקים מלהיות פשוטים, בייחוד לאישה מערבית עם תינוק בן כמה חודשים. "רק בשביל לעשות קניות את צריכה לשים את התינוק איפשהו", היא מספרת, "אין כסף למונית. במקרה הטוב שנינו עולים על האופנוע, ואם אין תקלות בדרך ובאופנוע, לוקח שעה וחצי־שעתיים להגיע למקלוד גאנג'. ואז את לא מבלה, את עושה קניות וצריך עוד לחזור.
"אין שם מים מסודרים וחשמל. אחרי זמן קצר אמרתי לו שאני רוצה להיות במקום יותר מפותח, שיש בו יותר זרים, עם רופא זמין, ויותר חנויות ואנשים מסביב, אבל היינו צריכים כסף. ואז הוא מצא עבודה כאן בבאגסו. בהתחלה בישל במסעדות, עכשיו הוא מדריך יוגה".
איך את מסתדרת עם המשפחה שלו?
"אבא שלו מדבר קצת אנגלית, ולמרות שהם די חמודים, קשה לי לתקשר איתם. פשוט לא קל לעבור למקום כזה. קניתי מכונת כביסה כי יש גבול, אבל לפני שנולד הבן עשיתי כביסה ביד".
עכשיו מגיע הנושא החם: היריון ולידה בהודו כאישה מערבית. נעמי נאלצה לנדוד לדלהי, מרחק 15 שעות נסיעה באוטובוס קופצני מכאן. "בדלהי אישפזו אותי בבית חולים ממשלתי, שזה תנאים של הודים, הכי מינימלי. לא הסכמתי ללדת בתנאים האלו. לא היו רופאים עד הבוקר, אז יצאתי", היא מספרת.
מזועזעת מהתנאים, עם צירים, בחום ובטינופת של דלהי, נעמי יצאה לחפש רפואה פרטית שתוכל להרשות לעצמה. "הבנתי שזה לא הולך להיות פשוט", היא משחזרת. "הלכתי לבית חב"ד ב'מיין בזאר'. הרבנית ניסתה לעזור. דיברתי עם הרופאה שלה אבל אפילו ללידה רגילה ללא סיבוכים, שזה לא היה המקרה, המחיר היה אסטרונומי. אם היה לי ביטוח זה היה עוזר".
בינתיים הלידה התקדמה. "חזרתי לבית החולים הציבורי. השאירו אותי להשגחה אבל לא רציתי לישון שם כי זה שתיים במיטה, וזה עוד במחלקת חירום שהתנאים בה קצת יותר טובים, כי זו הייתה לידת פג. אני כולי מתפתלת, עוד שנייה יולדת, ובמיטה עוד מישהי. היא פשוט קמה כי לא יכלה לשכב לידי יותר. רציתי אפידורל, ואין אפידורל. או שלא נותנים או שזה כבר היה בשלב שאי־אפשר. בהתחלה רציתי לידה טבעית, אבל אף אחד לא ממש שאל מה אני רוצה. חוויה שאני לא מאחלת לאף אחת לעבור.
"כשקרישנה נולד", נעמי מציגה תמונה שלו כפג, "הוא שקל פחות משני קילו ואז ירד לאיזה קילו וחצי. הוא היה צריך תוספים. אלו היו שלושה חודשים שהייתי בפאניקה שהוא הולך למות לי בידיים. הרבנית מאוד תמכה בי, הביאה אוכל, בגדים. אחר כך לקחה את התינוק לרופא מומחה על חשבונה".
קשה שלא להרהר בהבדלים בינה לבין הישראלים האחרים שנמצאים כאן: צעירים חסרי דאגות, עסוקים בעצמם, לא בדיוק הקהל שנותן עצות להנקה. "הקושי הוא להתמודד עם התינוק ועם כל החיים האלו, למצוא מידע, מישהו שיעזור. בעלת הדירה שלנו עושה לו בייביסטר, אבל יש משהו אגרסיבי באיך שהם מגדלים פה בנים, הם פחות מחבקים ומלטפים".
המשפחה שלך ביקרה אותך פה?
"אף פעם. הם לא האנשים שיבואו לבקר בהודו, הם לא פתוחים לרעיון הזה. הם לא פגשו את פרבו אף פעם, רק בשיחות סקייפ. את קרישנה הם פגשו כשהיה בן שלושה חודשים".
פרבו מצטרף לשולחן, אחרי שהשאיר את קרישנה אצל בעלת הבית. הוא מתיישב, מחייך, מגלגל ג'וינט ומפטפט באנגלית מצחיקה. נראה שהוא צף במציאות אחרת משל אשתו. את החתונה, אגב, הם עשו בעירייה בזריזות. בלי טקס דתי כלשהו.
בני המשפחה של בעלך דתיים?
"כולם פה דתיים במידה כזו או אחרת, זה תלוי בקאסטה. המשפחה שלו היא כמו הרוב באזור, חקלאים ורועי צאן. יש כאלו שהם יותר נחשבים, יש תתי־קאסטות, יש את המלומדים - הפנדיטים. אני עדיין לא סגורה על איך הכל עובד".
הבית הכחול
את מאיה קציר, בת 31 מיבנה, אני פוגשת ב־White Rabbit, מסעדת הגסט־האוס שהיא מנהלת עם בעלה גופאל. סאנסה, בת שנה, מנמנמת בידיה בזמן שהיא נותנת טיפים למטיילים. באוויר עומד ריח של מטבח ישראלי, מוכר ומרגיע.
"היה בייבי בום השנה", היא מספרת, ומונה את האמהות הזרות הטריות הנוספות. הבית שלה מעבר לפינה צבוע כחול ופונה לנוף העמק. בית ישראלי, אבל בהודו. "התחתנו לפני שלוש שנים בעיקר מסיבות של ויזה, זה היה נוח. החתונה הייתה בעירייה, ואז עשינו מסיבה קטנה עם מי שהיה בגסט־האוס".
איך הכרת את גופאל?
"הכרנו לפני עשר שנים, בטיול אחרי צבא, כשהייתי בת 21. זו הייתה אהבה ממש גדולה. אבל אז לא הייתי במצב שאני רוצה לעבור להודו ולהתחתן. הוא היה החבר הראשון והאהבה הראשונה שלי, ועוד לא למדתי באוניברסיטה אפילו".
הם הכירו בעיר החוף ורקלה בדרום הודו. הוא עבד בגסט־האוס ומצא חן בעיניה אבל היא התביישה לגשת. אחרי כמה ימים המשיכה עם החבורה שאיתה טיילה, מאוכזבת מההזדמנות שהתפספסה. אלא שביעד הבא לא היו מקומות לינה, והקבוצה חזרה לורקלה. מאיה החליטה שהפעם היא תהיה אמיצה: היא ניגשה לגופאל, המבוגר ממנה ב־11 שנים, ומשם הכל התגלגל. הם טיילו וחיו יחד, עד שמאיה חזרה לארץ ללמוד.
"כשהכרתי אותו לא היה לו כלום, לא כסף, לא דרכון, לא בית. הייתה אהבה גדולה. ואז חזרתי לארץ ונפרדנו. כמה שנים לא היינו בקשר. במהלך הלימודים טסתי להודו לחודש וחצי. היינו חברים בפייסבוק, רק אז אמרתי לו מה אני מרגישה, כדי שיידע, לא בקטע של לחזור אליו. המחשבה אפילו הפחידה אותי קצת. נפגשנו ביום השלישי בערך בהודו, ויום אחרי זה כבר היינו ביחד והכל חזר. היינו מאוהבים כמו פעם. הייתה לי עוד שנה ללימודים, אז חזרתי לארץ ובשנה הזו ידעתי שבסופה אני עוברת להודו ונפתח גסט־האוס. היה ברור שזה יהיה באגסו, מקום שיש בו אנרגיות רוחניות ויצירתיות. המקום הזה מוציא מאנשים דברים. אולי זה ההרים והסדנאות שיש פה. למשל, תרמילאים מתנסים פה בציור בפעם הראשונה בחיים. זה הופך את המקום לקסום בעיניי".
איך זה לנהל גסט־האוס ישראלי כל כך רחוק מישראל?
"בהתחלה אני וגופאל היינו מבשלים הכל, ואז לימדנו את הצוות. אחרי הלידה נהייתי בעיקר המלצרית. בהתחלה גם הייתי מנקה את החדרים. היינו מגהצים מצעים אחרי כל אורח. לא סטנדרטים שיש במקומות אחרים בהודו. היום אנחנו כבר לא מגהצים. אנשים לא שמים לב".
איך היה לסחוב היריון בהרים, כשצריך לטפס כל הזמן?
"בשליש האחרון של ההיריון הייתי בארץ ולפני כן פה. לא ירדתי ועליתי כי היו לי כאבי אגן ושילמתי מחיר על הטיפוסים. בהיריון בהודו יש פחות טררם מבישראל. באים פעם בחודש למרפאה ועושים הכל, בדיקות ואולטרסאונד, הכל פרטי כמובן. ואז טסתי לארץ, ילדתי ונשארתי קצת עם אמא שלי, שבהמשך חזרה איתי לפה לעוד חודש כדי שאוכל להסתגל".
ואיך המשפחה של גופאל?
"למזלי ולא למזלי, הוא לא בקשר איתם מאז גיל 16. אין לסאנסה סבא וסבתא פה. הוא בא ממשפחה ברהמינית (מעמד הכוהנים שנחשב לעליון - ק.ל) והתנתק מהם לגמרי, כולל כלכלית. הוא אומר שהם לא יקבלו את זה שהוא התחתן עם מישהי לא ברהמינית, לא מהקאסטה שלו, ולא הודית או הינדו אפילו. אני עדיין מנסה לשכנע אותו לדבר איתם אבל לא נראה לי שזה יקרה. אולי הוא לא נותן להם מספיק קרדיט. כי חברה ישראלית שלי שחיה פה נכנסה למשפחה של ברהמינים וקיבלו אותה".
את מרגישה לפעמים את הפער במעמד האישה בין ישראל להודו?
"לא, כי אני וגופאל עושים מה שאנחנו רוצים. לישראלית אחרת פה שאני מכירה מתייחסים כמו אל אישה הודית כי היא התחתנה לתוך משפחה, אבל אליי לא. אנחנו קצת אאוטסיידרים. היופי בזה הוא שאפשר להתנתק מנורמות חברתיות שכובלות אותך, יש לך את החופש להיות מי שאת".
מה המשפחה חושבת על הבחירה שעשית?
"יש לי משפחה עם ראש פתוח. כמובן שהם דאגו וחששו בהתחלה, אבל ברגע שראו שטוב לי ושיש לי עסק שעובד הם נרגעו. הם תמיד מוכנים לעזור כספית אם אני צריכה. יש לי מזל כי פגשתי הרבה נשים שהמשפחה שלהן לא מקבלת את זה שיש להן בני זוג הודים. להורים שלי היה הרבה זמן להתרגל, והם הבינו שהוא אדם טוב. אבא שלי היה בהכחשה בהתחלה ואמר דברים כמו 'כשהוא בא לארץ אני הורג אותו', אבל הוא סתם מדבר".
לא נמאס לך מתנאי המחיה בהודו?
"עד השנה היינו בלי שירותים פרטיים. ללכת לקנות דברים זה תמיד לעלות ולרדת בהר, קשה, אבל בשבילי זו הייתה חוויה מעצימה, לדעת שאני יכולה לחיות ככה. כשאמא שלי באה והולכים להתפנק במלון חמישה כוכבים, זה סבבה, אבל אני יודעת שאם יזרקו אותי איפשהו אסתדר. לחיות כאן זה לתרגל את זה. את לומדת לחיות עם חרקים, ולא צריכה שום דבר חומרי כדי לשרוד. זה המתנה הכי גדולה שהמקום הזה נתן לי".
איך נושא הקאסטות מתבטא בחיי היומיום?
"הייתה כאן עכשיו אזכרה למישהו וגופאל נורא רצה שהמטבח שלנו יעזור ויתרום בזמן הטקסים, אבל אז התברר שהסבא של המשפחה סירב לאכול כי עובדי המטבח מקאסטה נמוכה. גופאל ממש התעצבן. היום הצעירים כבר לא כל כך מחשיבים קאסטות".
מה לגבי פערי התרבות ביניכם?
"סביב גידול הילדים מרגישים את זה, כי יש פה המון מסורות. מוצץ, נגיד, אין בהודו. פה נותנים לילדים יותר לבכות, הגישה שונה. משתמשים בהרבה רפואה מונעת ואיורוודית, נותנים להם עשבים שעוזרים לעיכול. מצד שני פחות משקיעים פה בילדים, אין להם צעצועים כל כך, אולי בובה או שתיים. חיים כמו לפני מאה שנה. גם לא משתמשים בטיטולים, אנחנו כן.
"עוד פער תרבותי אצל לא מעט גברים הודים, שיש להם לא מעט יתרונות, הוא עם אלכוהול. הם לא יודעים לשתות. וזה אני אומרת משיחות גם עם נשים מערביות אחרות בכפר. ברגע שיש קושי והם מתוסכלים הם יכולים לסיים בקבוק ויסקי לבד ולישון כל היום. כשהכרתי את גופאל הוא היה כזה, אבל היום הוא כבר לא שותה ומאבד את עצמו. אני מתעצבנת על כל טיפה. הרבה בנות פה סובלות מזה".
חמישה ימי חתונה
במעלה באגסו נמצאת חנות קטנה של ישראלית אחרת. היא עוזבת לאזור אחר בהודו, אחרי שנים שבהן השתקעה כאן והספיקה ללדת ולגדל שני ילדים. בשנה האחרונה נפרדה מבן זוגה, בחור הודי מהאזור. כשאני שואלת אם היא מתכוונת לחזור לישראל, היא אומרת "מה פתאום" סופי לחלוטין.
ישראלית נוספת, שביקשה לא להזדהות, חיה בבאגסו שמונה שנים עם בעלה וילדה כאן תינוק, אך בהמשך המשפחה הצעירה החליטה לעבור לישראל. "החזרה לארץ היא תוצאה של רצון עמוק שהיה לי הרבה זמן", היא אומרת, ומוסיפה בחצי צחוק שלא כדאי לי לדבר איתה אם אני לא רוצה "להרוס את הרומנטיקה סביב העניין.
"בואי נשים את זה על השולחן רגע", היא אומרת. "התחתנו עם גברים מהעולם השלישי. אשמח אם בנות שיקראו את זה ושוקלות כזו מערכת יחסים, יבינו שיש קשיים ופערים ושלוקח להם זמן לצוף". היא מוסיפה שהיא מכירה מספר בנות זרות שסבלו מבני הזוג ומהחברה ההודית "וממש הרגישו כלואות בעולם הזה", עד ששבו לביתן. "יש סיפורים שלא שמעת", היא אומרת.
יש גם סיפור אחר — על אהבה והשתלבות במשפחה הודית מסורתית. אלונה (לבקשתה שמה ושם בעלה בדויים) נישאה לאג'אי, בן הכפר, ועברה לגור בבית משפחתו, שמעליו פתח הזוג מסעדה טבעונית. בזמן שלוגמים צ'אי על חלב סויה וסילאן, אפשר לראות את המשפחה המורחבת החדשה שלה עובדת במשק: הודיות מבוגרות יושבות ליד מטיילים ובוררות שעועיות בצבעים שונים, על מרפסת מעל עזים ופרות.
היא בת 28 מירושלים, שירתה חמש שנים בצה"ל כקצינה במערך לוחם. גם הסיפור שלה מתחיל בנסיעה להודו אחרי הצבא. "כשנסעתי, חיפשתי קצת יותר משמעות", היא משחזרת, "התחלתי ללמוד יוגה ומדיטציית ויפאסאנה בדרמסאלה. לא תיכננתי להישאר לטווח ארוך, אבל מצאתי עבודה במרכז יוגה בכפר. תוך כדי פגשתי בחור מקומי, אולי הדבר הכי רחוק מבן הזוג שהייתי מתארת שיהיה לי, אבל ברגע שנפגשנו היה ברור לשנינו שנועדנו זה לזו".
הבחור שפגשה בא ממשפחה ברהמינית, כאמור הקאסטה הגבוהה, ואלונה ביקשה להשתלב. "אני חושבת שהאדם הראשון שנתן את אישורו בצד של אג'אי הייתה סבתא שלו, דווקא אישה מאוד מבוגרת ומיושנת", היא מספרת. "בעקבותיה באו שאר בני המשפחה. היה צריך להתרגל למנהגים שלהם, לעבור כל מיני טקסי חניכה כדי להראות שאני באמת מכבדת את התרבות שלהם, את המשפחה ואת המבוגרים שם. היה לי ברור לקראת מה אני הולכת".
מה היה בחתונה שלך?
אלונה צוחקת: "מה לא היה? עשינו חתונה מסורתית, בערך. היה בה קצת מהמסורת המאוד עתיקה. כל המשפחה המורחבת שלי באה מישראל וכל המשפחה שלו כמובן, 800 איש. שכרנו בית מלון למשפחה שלי. חתונה פה זה חמישה ימים. עשינו טקס דתי עם חמישה כוהנים סביבנו, והייתה מסיבה בערב. למחרת בבוקר החבר'ה של החתן באו לקחת אותי על סוג של אפריון לבית שלו.
"בתרבות שלהם, הכלה בוכה כל הדרך לבית של בעלה כי זו בעצם הפרידה שלה ממשפחתה, מהבית שגדלה בו. בהתחלה לא הבנתי למה הכלות ההודיות בוכות כל כך, ממש זעקות שבר על האפריון. היום אני יכולה להבין. חוויתי את הפרידה, את המרחק מהמשפחה שלי. כל כלה הודית נכנסת למשפחה חדשה, הרגלים חדשים, גם אם זה באותה קאסטה. זה מאתגר אבל גם מאוד מרגש, בייחוד להיות כלה חדשה. על הכלה והחתן אומרים שהם כמו מלך ומלכה. מנשקים את הרגליים שלך, נותנים לך אוכל בכלים מהודרים".
אלונה מתגוררת בכפר דרמקוט הצמוד לבאגסו יחד עם משפחתו המורחבת של בעלה, בבית הכולל משק חקלאי. "זה יתרון גדול, תמיד יש מישהו שיעזור. זה מאפשר לא להתפרק ברגעים קשים", היא אומרת. "השפה מאתגרת. יש פה ניב מקומי שקוראים לו גאדי. אג'אי ואח שלו מדברים אנגלית, אבל גם עם האחרים התקשורת זורמת".
אני שואלת על המשמעות של להיכנס למשפחה ברהמינית. "זה קצת כמו כוהנים בארץ", אלונה מסבירה, "יש להם כל מיני הלכות מסורתיות. כשאני כאן, אני מתלבשת כמו הבנות פה ועושה את מטלות הבית. המטרה היא לכבד את המשפחה והתרבות שלה, כל עוד גרים בכפר. יש טקסים שהוא מבקש ממני להשתתף, ויש טקסים שלנו שאני מבקשת שישתתף. בשנה שעברה המשפחה שלו השתתפה איתי ועם אמא שלי בסדר פסח, וכשהוא רצה לעשות טקס כדי לחנוך את המסעדה שלנו השתתפתי. לא היו לנו אף פעם התנצחויות בהקשר הזה. מבחינתם אני הינדואית ברגע שהתחתנו. אבל בעיניים שלי אני נאמנה לשורשים שלי. בטקס שאשתתף בו לא יהיה משהו רוחני בשבילי. אני יהודייה חילונית אבל גם מאוד מכבדת אמונות של אנשים אחרים. היינו מחושבים עם איך שבנינו את החיים שלנו יחד, לשנינו היה חשוב לקבל אישור מהמשפחות וליצור קשר שמושתת על הערכים האלו, על רב־תרבותיות".
יש להם תינוקת בת שנה. "הייתי בהיריון בארץ, ילדתי בהודו. עשיתי את זה ברפואה פרטית אבל בת השגה, הלכתי לבית יולדות והיה בסדר גמור", היא מספרת, ומוסיפה ש"הילדים בהודו לרוב נשארים בבית. יש המון קהילתיות. איך שחזרתי הביתה, כל השכנים הביאו המון אוכל וחמותי עזרה. היה ריגוש גדול. זו גם נכדה ראשונה במשפחה. יש אצלם טקס שמביאים איש דת והוא מברך את הילד ובודק את מערך הכוכבים".
איך זה לעבור את כל זה בלי המשפחה שלך?
"זו בעצם הנקודה הכי כואבת. זה צובט בלב, ובשביל המשפחה שלי זו הייתה פרידה. ברגע שהתחתנו היה ברור שאנחנו נשארים בהודו, למרות שאני מבקרת פעמיים בשנה בארץ ביקור ארוך. המשמעות היא להכניס תרבות חדשה למשפחה, אנשים חדשים, ואת מגבילה את היכולת של המשפחה שלך לתקשר עם המשפחה האחרת שלך, כי הם לא דוברים את אותה שפה. צריך לשכנע אנשים שיהיה בסדר ושישמחו על הבחירה שלי. אבל בסוף הכל מתאזן".
כאורחת שהפכה לדיירת קבע בהודו, לאלונה יש ביקורת על התיירים מישראל. "הרבה פעמים ישראלים מרגישים כמו מלכים בהודו, אני קוראת לזה 'תיירות קולוניאליסטית', שהיא דורסנית ושמה את הצרכים שלה מקדימה, בלי רצון באמת לטעום את המקום או לראות את ההודים בגובה העיניים. יצא לי כמקומית לראות אנשים שמדברים ומתנהגים לא יפה ומזלזלים. המקומיים מרגישים את זה. מצד אחד הכפר הספציפי הזה מרוויח המון מתיירות, התיירות הישראלית מבורכת בשבילם, יש חשמל ומים זורמים שבאו עם התיירים, אבל מצד שני גם התרחשה פלישה. הלוואי שהישראלים היו יותר שקטים, נעימים ומכבדים. כמובן שיש גם כאלה".
"החיים התגלגלו"
מיכל ג'יין (לשעבר ברון), בת 38, שחיה בפושקר כבר 16 שנה, מכירה היטב את הפשרות והקשיים שמולם מתמודדות הישראליות שקשרו את גורלן בהודו.
מיכל נשואה לגבר הודי, ראבי בן ה־43, ויש להם שתי בנות: שייה בת 9 ורובי בת 5. בין סמטאות העיירה ושווקיה הצבעוניים בני הזוג מפעילים גסט־האוס ומסעדה ישראלית בשם "העין השלישית".
"בסוף הטיול שאחרי הצבא הכרתי אותו", היא נזכרת, "חזרתי לארץ לחודש והחלטתי שאני טסה שוב לטייל בהודו. חזרתי אליו לפושקר ונתתי לזה צ'אנס. בהמשך הוא קנה אדמה והתחיל להקים עסק, והצטרפתי אליו. החיים התגלגלו.
"לקח כמה שנים עד שנכנסתי למשפחה שלו. היינו חמש שנים זוג לפני שהתחתנו. המשפחה הקרובה לא רצתה להכיר אותי לפני שהיינו נשואים אבל אף פעם לא הייתה עוינות. כשרצינו לבסס את הקשר, המשפחה המורחבת, שקיבלה אותי מההתחלה, לחצה על ההורים שלו להכיר אותי.
"בעצם את רוב החיים הבוגרים שלי חייתי כאן, והחיים פה נוחים. זה לא כפר נידח והסביבה ישראלית. הארץ לא חסרה לי. הדבר שהכי קשה זה שהילדות שלי לא גדלות עם הבני דודים שלהן, והריחוק והגעגועים להורים ולמשפחה. אבל כל עוד אני מחייכת הם מחייכים".
את רואה את עצמך מזדקנת בהודו?
"אני לא רואה רחוק כל כך. נכון להיום, אנחנו לא רואים את עצמנו חיים בישראל. אני מקווה שהחיים לא יאלצו אותי לחזור". •
