בין רקטות למשואות

קוראים לי גיל שלמה. אני בת 17, משדרות, תלמידה בכיתה י"א בתיכון שער הנגב. מדריכה בשבט שקד של הצופים. כמו רוב בני גילי אני עסוקה הרבה בלימודים אבל גם בחברים. בניגוד לרוב בני גילי, אחת לכמה חודשים, לפעמים שבועות, אני צריכה להתמודד עם מטחי רקטות על הבית שלי.

הימים האחרונים היו מטלטלים. בפינה אחת הכנות לבגרות במתמטיקה, בפינה אחרת עוד סבב לחימה אינטנסיבי במיוחד ובפינה שלישית חזרות מרגשות לטקס יום העצמאות שאליו הוזמנתי להדליק משואה. כך נראו הימים האחרונים שלי:

יום שבת, 09:58

את צליל האזעקה אני יודעת לזהות גם מתוך שינה. היא חודרת עכשיו מבעד לחלון הפתוח, ממלאת את חדר השינה שלי, תופסת אותי עדיין במיטה.

השבוע, בחזרה לטקס הדלקת המשואות. "משא גדול וכבוד עצום"

האמת, בכלל לא חשבתי ששוב תהיה ההסלמה. הסבב הקודם הרי היה ממש לפני מספר שבועות. ועוד רגע מגיעים יום הזיכרון ויום העצמאות, והאירוויזיון כבר ממש פה. טעיתי.

אני יורדת מהר לממ"ד בקומה השנייה, החדר של אחי הקטן בן ה־11. הוא נראה כמו כל חדר של נער מתבגר: מיטה, ספרייה. אה כן, וגם דלת ברזל כבדה וחלון ממתכת נגד רסיסים.

רגעים כאלה מחזירים אותי לפעמים אחורה. למשל לכיתה ה', כשעוד גרנו בכפר עזה. באחד מסבבי ההסלמה ישנו בממ"ד. התעוררנו מאזעקת "צבע אדום" ונשמע בום חזק, הכי חזק ששמעתי אי פעם. צרחתי ובכיתי. אחרי כמה דקות התברר שרקטה נפלה בבית של השכנים ורסיס חדר לסלון הבית שלנו. אני לא רוצה לדמיין מה היה עלול לקרות אם לא היינו באותו הזמן במרחב מוגן. זו חוויה שלא אשכח אף פעם.

יום שבת, 10:09

הסטוריז של גיל שלמה בעמוד האינסטגרם של "ידיעות אחרונות"

יוצאים מהמרחב המוגן אחרי ההשכמה הלא־נעימה. יאללה, לפחות אפשר להתארגן עכשיו, בלי לחץ, למרתון התגבור לקראת בחינת הבגרות במתמטיקה שאמור להיערך אצל המורה בבית. אבל לא, שוב אזעקה. ועדיין, אין לחץ, לפעמים חמאס יורה רקטה בודדת אחת לכמה ימים ואחר כך ישר חוזרים לשגרה. למי יש כוח לעוד סיבוב ארוך?

חמש דקות בדיוק עוברות והופ, הודעה בקבוצת הווטסאפ מהמורה: 'התגבור מבוטל. מסוכן להגיע, מסוכן להצטופף 60 ילדים בבית אחד'. תתפלאו, אבל זה מבאס. לכולנו היה חשוב להגיע ולהיערך לבגרות. עכשיו צריך לחפש לבד פתרון אחר.

אני לא זוכרת שנת לימודים אחת שלא נקטעה בגלל סבב לחימה. לא קל להיות תלמיד בעוטף עזה. צריך לנסות להתרכז בשיעורי בית ובבחינות כשהבית רועד. מצד שני, זה מעניק לנו חוסן נפשי ומפתח אותנו בדרך שתלמידים במרכז לא יחוו אף פעם.

לפעמים אני מדמיינת שיש לי חיים כמו לנערה בתל־אביב, שלא צריכה לדאוג אם תהיה בחינה או לא, אם אפשר לצאת לסרט או לא, אם תהיה בת מצווה או שהיא תבוטל.

הסטוריז של גיל שלמה בעמוד האינסטגרם של "ידיעות אחרונות"

יום שבת, 11:04

ארוחת בוקר על המרפסת. מזג האוויר מדהים. שמש אביבית, לא חמה מדי, מציפה את הכניסה לבית. פסטורליה. אבל כמה שהיא מטעה. משחקי השמש על המרפסת יכולים להיעלם בתוך שנייה כשייפתח שוב שעון 15 השניות שמריץ אותנו כבר שנים למרחב המוגן.

לרוב אני מספיקה להגיע למרחב מוגן בתוך 15 שניות. בכל מקום יש ממ"ד או מיגונית, אפילו בצידי הרחובות. יכולים לדמיין? לפני כמה חודשים נסעתי עם אבא שלי באוטו ונשמעה אזעקה. מיד זינקנו החוצה לתפוס מחסה. בכיתי מרוב לחץ. כשאתה מחוץ לבית וחשוף לפגיעה ישירה זו סיטואציה מפחידה.

אמא אמרה שאם לא היינו עסוקים כרגע בחזרות לטקס המשואות, היינו אורזים את החפצים ונוסעים צפונה. נמאס לנו מסבבי הלחימה. אנחנו מותשים.

אצלנו בעוטף, גם אחרי שנגמר סבב לחימה, לא רגוע. מכל סירנה, כל טריקת דלת, בכל פעם שמישהו צועק, נכנסים לחרדות ולפחדים.

יום שבת, 13:00

אולי בכל זאת נפתח את הספרים ונלמד למבחן במתמטיקה? אין סיכוי, למי יש ראש לזה. איך אפשר להתרכז במשוואות עם נעלמים עם אוזן אחת (לפחות), שמתוחה לשמוע אם תהיה אזעקה. איך אפשר לחזור לסינוס וקוסינוס שנייה אחרי שהצטנפת שוב בחדר המוגן מחכה לשמוע את קולות הנפילה.

אולי הייתי אמורה להתרגל. הרי זו שגרת החיים שלי כאן מאז שנולדתי. אני לא זוכרת מציאות אחרת. עד לפני שנתיים גרתי בכפר עזה. מגיל צעיר נשקף מחלון הבית שלי הנוף של עזה. יש לי זיכרונות כבר כילדה קטנה שבהם ההורים שלי מרימים אותי ורצים למרחב מוגן.

בעופרת יצוקה הייתי בכיתה א'. כשהתחילו האירועים כאן בדרום לקחנו את כל החפצים שלנו ו"ברחנו" למעלה החמישה ליד ירושלים. אבל גם שם תפסה אותנו האזעקה. הבנתי שאין שום מקום שהוא מוגן, אז אולי עדיף בבית.

האם אני רוצה לחיות כאן גם כשאגדל? נראה לי שכן. עד שאתחתן ואביא ילדים, אני מקווה שהמציאות תשתנה. אני רוצה שהילדים שלי יגדלו במקום המדהים הזה, אבל כרגע זו לא ממש סביבה אידיאלית.

אני לא יודעת אם יהיה שלום. אבל כן צריך להיות הסכם. שייתנו הקלות לפלסטינים ושבתמורה לא יהיו בלוני תבערה ולא יירו רקטות. ברור לי שאין פתרון קסם, אבל המנהיגים בשני הצדדים צריכים לקבל החלטות אמיצות.

ההורים שלי, אמי ודודי, נולדו וגדלו בשדרות. אף פעם לא היה להם או לי רצון לעזוב. לא הגיוני שאלפי תושבים יקומו ויעזבו את עוטף עזה. השורשים שלי פה, אי־אפשר לעקור אותי ולשתול במקום אחר.

יום שבת, 15:05

שקט אצלנו. באופן יחסי. הירי לא פוסק לעבר אשדוד, אל אשקלון, לכל יישובי עוטף עזה. אני מתחילה לחשוש. אחי הגדול גיא הוא לוחם בגולני. אם יוחלט על מבצע קרקעי ייתכן שהוא וחבריו ייכנסו לרצועת עזה.

אני זוכרת את היום שבו גיא התגייס, לפני שנה וחודשיים. כולנו נסעו ללוות אותו ללשכת הגיוס בחצרים ואמא בכתה לפני שהוא נפרד מאיתנו ועלה לאוטובוס. תמיד היה ברור לו שהוא מתגייס לקרבי. כשהוא חזר בסוף השבוע הראשון היה קשה לזהות אותו - הוא היה מגולח עם מדים וכומתה.

גיא ואני גדלנו יחד ואנחנו חברים טובים. מפעם לפעם אני מתגנבת לבילוי שלו ושל חברה שלו כדי שיהיה לי זמן איכות איתו. אני דואגת לו, וכשהוא התקשר לספר לנו שמקפיצים אותו לאזור עוטף עזה ממש חששתי.

כדי לא להפליג בים של חרדות אני מנסה לחזור ולהתרכז בתרגילים. לא קל. המחשבות נודדות. אני חייבת להתאמץ יותר, את בחינת הבגרות הזאת אני עוברת עם ציון גבוה.

יום שבת, 20:00

אני מתלבטת אם לארוז תיק ללימודים או שפיקוד העורף יוציא הנחיה אחרת. מחכות לי גם ההכנות לקראת טקס הדלקת המשואות ואני צריכה ללכת לחזרות.

לפני שבועיים, כשהייתי בחדר כושר, הטלפון שלי צילצל. על הקו הייתה שרת התרבות והספורט, מירי רגב. הייתי חשדנית. חשבתי שעובדים עליי. ההודעה הייתה מאוד מרגשת. היא אמרה שנבחרתי להדליק משואה בטקס בהר הרצל. לא הבנתי למה נבחרתי דווקא אני מבין אלפי בני נוער שגרים בעוטף.

התקשרתי מיד לאמא לספר לה. היא הייתה מופתעת ונרגשת לא פחות ממני. היא ביקשה לשמוע כל פרט מהשיחה. אני מאמינה שהיא גאה בי מאוד. אחרי כמה דקות הטלפון שלי התחיל לצלצל ללא הפסקה. המון אנשים ביקשו לברך אותי ועיתונאים התקשרו לראיין אותי. גם חברות שלי פירגנו ושמחו בשבילי. עוד לא הספקנו לחגוג ולהרים כוסית. אולי נספיק לעשות את זה אחרי הטקס, אם לא יהיה עוד סבב של הסלמה.

אני מרגישה שאני מדליקה את המשואה מתוך שליחות, שנבחרתי לייצג ציבור גדול של תושבים ובני נוער בעוטף עזה. מגיע להם להדליק משואה על החוסן והאיתנות שהם מפגינים בשנים האחרונות. הסבב הנוכחי רק מוכיח את זה.

יום שבת, 21:05

באוטו עם אבא, בדרך לקיבוץ גבים. החלטתי לנסוע לחבר שלי איתמר. אני קוראת לו בקי. הכרנו דרך חברים משותפים לפני כמה חודשים. הוא לומד איתי באותו בית ספר, רק שנה מעליי. אצלו אנחנו יכולים לישון בממ"ד כי מרווח יותר. קיוויתי שיהיה נוח יותר לעבור את הלילה בלי לקום כל כמה שעות. הרי ברור שזה הולך להיות לילה קשה.

קיבלתי רישיון נהיגה לפני חודש אבל עדיין אסור לי לנהוג בלי מלווה. האמת, שבמצב הזה עדיף ככה, אני חוששת לנסוע לבד. אבא ואני נוסעים בלי חגורות כדי שאם תהיה אזעקה נוכל לזנק מהרכב במהירות. אבא נוהג ואני מביטה לצדדים, צדה במבטים את המקומות שבהם יש מיגוניות, ובמרחבים פתוחים מחפשת מקום שבו נוכל להתחבא אם תהיה אזעקה. הזוי, אבל כך נראית שגרת חיינו.

איתמר אמור להתגייס באוגוסט הקרוב והוא מקווה להיות לוחם. הוא מאוד רוצה לתרום. אני חוששת שיהיה קרבי אבל מבינה שזה חשוב בשבילו ובשביל מדינת ישראל.

כשקיבלתי את ההודעה שאני מדליקה משואה איתמר בדיוק היה לצידי. הוא היה מאוד גאה. הוא חיבק אותי ואמר: "ידעתי שזכיתי לחברה שיש כמוה רק אחת למיליון".

יום שבת, 23:29

אחרי כמה שעות של שקט המטחים שבו ובמלוא עוצמתם. אני מתעוררת כי כל המשפחה של איתמר נכנסת לממ"ד. דווקא במושב גבים טוב יותר משדרות. ממש קרוב לבית שלנו ממוקמת סוללת כיפת ברזל ואני שומעת את כל היירוטים.

אחרי חיים שלמים במציאות הזאת, אני כבר יודעת לזהות את הקולות: נפילה או יירוט. רקטת גראד או קסאם. אני מזהה את הניואנסים הקטנים של הטרור.

יום ראשון, 02:17

רעש אדיר. יירוט מוצלח של כיפת ברזל. חוזרים לישון מהר. אני כבר רגילה לתנודות האלו - קמים עם אזעקות ולאחר כמה דקות מתכסים ונרדמים. עד הפעם הבאה. המחשבות בלילה נודדות לבית של ההורים. תמיד יש חשש שאולי הרקטה הבאה תיפול על הבית שלי. שוב עוברים תסריטים בראש. למשל שקסאם נופל על המטבח או הסלון. אני מפחדת להשאיר את אמא לבד בבית, כי אם יקרה משהו עדיף שלא נהיה לבד.

יום ראשון, 06:45

התעוררתי מוקדם מהרגיל. אני צריכה להתראיין לאחת מתוכניות הבוקר בגלל הטקס. אחרי פחות משעה שוב אזעקת "צבע אדום" ושוב רצים לממ"ד. יום לחימה נוסף מתחיל.

שמעתי שיש הרוג באשקלון. זה מפלח את הלב. קולות המטוסים שמפציצים בעזה גם הם מעוררים חרדה, בעיקר לחיילים שמסכנים את עצמם כדי להגן עלינו.

יום ראשון, 11:08

שוב בבית. בית הספר סגור, אז שתי חברות מגיעות ואנחנו מנסות ללמוד לבחינה בפסיכולוגיה שאמורה להתקיים בעוד יומיים. את המתכונת במתמטיקה - ביטלו.

הציעו לי לנהל את עמוד האינסטגרם של "ידיעות אחרונות", להעלות סטורי על החוויה שלנו כבנות ובני נוער ברצועת עזה. זו הזדמנות מצוינת להציג למי שלא חי את המציאות שלנו איך זה נראה מכאן.

הופתעתי מכמות הצפיות. היו כאלו שהציעו לי לעבור למקום שקט יותר. ניסיתי להסביר שזו לא הצעה ריאלית. בית לא עוזבים. וחוץ מזה, זו לא הבעיה שלי או שלנו, תושבי הדרום, אלא בעיה של מדינת ישראל. מישהו צריך לקחת אחריות על המצב הזה. לפעמים אני מרגישה שהמדינה קצת שוכחת אותנו.

יש כאלה שקשה להם להאמין, אבל אני מעדיפה יום לימודים על חופשה כפויה כזאת. בימים כאלה אי־אפשר לצאת מהבית, כל ביקור אצל חברות כרוך באופרציה מורכבת, ואפילו אם רוצים לנסוע לתל־אביב זה בלתי אפשרי, כי הרכבות מבוטלות. כל אחד סגור בבית שלו.

יום ראשון, 12:20

אנחנו עושות הפסקה מהלימודים ומחליטות לעשות שידור לייב, כי לצופים באינסטגרם יש המון שאלות. עכשיו למשל שואלים אותנו - כאלו שאף פעם לא שמעו אזעקה - אם יש לנו מטבח ושירותים בממ"ד.

אנחנו מקבלות המון חיזוקים וזה מחמם את הלב, אבל יש גם כאלה שמותחים ביקורת ותוהים למשל למה דווקא אני נבחרתי להדליק משואה. אני לא מתייחסת לביקורת. הם לא מכירים אותי ולא יודעים איזה חוויות עברתי.

חייבות לעצור את הסטורי. יש אזעקה.

יום ראשון, 15:26

אני נוסעת לחברות שלי בגבים ללמוד. עם כל הכבוד לסטורי, הבחינה בפסיכולוגיה עדיין לא בוטלה. בכל רגע ישראל יכולה לחתום על הפסקת אש והלימודים יתקיימו כסדרם.

מעצבן שחמאס הוא זה שמכתיב לנו את השגרה. אם הוא רוצה לתקוף - הוא תוקף, אם הוא רוצה שקט - מגיעים איתו להפסקת אש. איך יכול להיות שרצועה כזו קטנה יכולה לשלוט על סדר יום של מדינה עם אחד מהצבאות הכי חזקים בעולם. זה מרגיז שאנחנו מובלים ולא מובילים.

אני לא מבינה את הטיעונים של אלה שאומרים שמגיע לתושבי הדרום לסבול בגלל שהם בחרו ביבי. לא מגיע לאף אחד "להיענש" או להיות תחת מטח טילים בגלל שהוא בחר מועמד כזה או אחר. לאף אחד.

יום ראשון, 20:00

חזרתי הביתה. אני יוצאת החוצה למרפסת לנשום קצת אוויר. הרחובות ריקים, העיר שוממת. זה לא אופייני לעיר כמו שדרות בתחילת חודשי הקיץ. במהדורות החדשות דיווחו מקודם כבר על הרוג רביעי. המצב הביטחוני לא רק מפחיד אלא גם פוגע במצב רוח. מי רוצה לצאת לבלות כשבחוץ רוחות מלחמה.

את השקט של הרחובות קוטע זמזום הטלפון הסלולרי שלי. המון אנשים מתקשרים לשאול אם אנחנו בסדר ואם אנחנו זקוקים לסיוע. בני דודים שלי שגרים בצפון קרובים אליי מאוד. הם שותפים לכל מה שעובר עלינו, וכשהם מגיעים מפעם לפעם לביקור, הם רואים מקרוב מה אנחנו מרגישים.

ממרפסת הבית אני מהרהרת בבני הנוער שנמצאים בצד השני של הגדר, כמה קילומטרים מכאן. מעולם לא דיברתי עם מישהו מהם, אבל אני בטוחה שהם לא בחרו בדרך הזאת ושהם גם רוצים שלום. הם שבויים של חמאס. אם הייתי פוגשת אותם, הייתי רוצה לדעת איך הם מרגישים אחרי התקיפות של ישראל ואם הם חוששים כמו שאנחנו חוששים. אני בטוחה שגם שם יש נערות שלא ישנות כל הלילה.

יום ראשון, 21:20

אני צריכה לגהץ את המדים של הצופים לקראת מחר, לחזרה של טקס המשואות. אני מכירה את המדים האלו היטב, מאז כיתה ד' בכפר עזה. אני מתחברת לערכים של התנועה. מצאתי את עצמי חלק ממשפחה. בדיוק כרגע שלחה לי פז, שהייתה המדריכה שלי בכיתה ט', הודעה, כדי לשאול אם הכל בסדר אצלנו. אני משתדלת ללמוד ממנה כשאני מדריכה כיום את החניכים של שכבה ח'.

יום שני, 07:56

הכניסה לירושלים. אני נוסעת להר הרצל. היום אלו החזרות האחרונות לטקס הדלקת המשואות. למרות שקמתי בחמש וחצי בבוקר, אני לא מרגישה עייפות. אולי בגלל היום הגדול שמצפה לי ואולי בגלל שהצלחתי לישון לילה שלם בלי להתעורר - בזכות השקט היחסי והפסקת האש המתגבשת.

את הדרך לירושלים אני מכירה היטב. זה מעביר בי צמרמורת. לפני כמה חודשים אני והחברים שלי עשינו את הדרך הזאת ברגל במחאה על המצב המתמשך ביישובי הדרום. קראנו לממשלה למצוא פתרון ארוך טווח למציאות הקשה. ביקשנו לסיים את הסכסוך ולאפשר לאחים הקטנים שלנו לגדול למציאות נורמלית.

חמישה תלמידי י"ב מבית הספר שלי יזמו את הרעיון ופתחו קבוצות ווטסאפ וקראו לכולם להצטרף. ההיענות הייתה מטורפת. תוך כמה שעות עוד ועוד תלמידים ביקשו לקחת חלק. התחלנו 100 בני נוער וסיימנו 6,000.

אולי הממשלה לא התייחסה למחאה שלנו - עובדה ששום דבר לא השתנה - אבל אני בטוחה שהדבר גרם להמון בני נוער וצעירים לגלות מעורבות ולהתעניין במציאות שלנו. בכל מקרה, מרגש בטירוף להיות כאן שוב.

יום שני, 08:20

וואו, זה מדהים לראות את הבמה הענקית הזאת. קשה לתפוס שבקרוב מאוד אעלה עליה ואשיא משואה. פגשתי את שאר מדליקי המשואות והתחברתי לכל אחד מהם. יש לי חיבור מיוחד להודיה אוליאל, הרופאה הראשונה שסובלת משיתוק מוחין, הסיפור שלה מעורר השראה.

אני רואה את יהודה פוליקר לא רחוק ממני. עוד לא הספקתי לספר לו שלמדנו על השירים שלו בבית ספר. שלוש האמהות מדהימות. איריס יפרח, אמו של אייל יפרח ז"ל, חיבקה אותי וסיפרה לי שדאגה לשלומי במהלך סוף השבוע המתוח בדרום. כבוד גדול להדליק לצידם משואה.

יום שני, 13:00

הגעתי למשכן הכנסת. זו פעם ראשונה בחיים שלי שאני בבית המחוקקים. היה אמור להיות לנו לפני כמה שנים סיור במסגרת בית הספר, אבל הוא התבטל. בטח בגלל המצב הביטחוני.

יושב ראש הכנסת, יולי אדלשטיין, העניק לי מדליית הוקרה עם הקדשה. שרת התרבות, מירי רגב, בירכה את מדליקי המשואות ואפילו הזכירה אותי כדוגמה לחוסן של תושבי הדרום. בסוף המפגש היא התעניינה בשלומי וביקשה לדעת איך עברתי את סוף השבוע הקשה.

יום שני, 19:30

רחבת המסדרים מלאה. חזרה אחרונה לפני הטקס. אני עולה לבמה בהתרגשות עצומה. הלב דופק. בעוד יומיים, פחות או יותר באותה שעה, אעמוד מול כל עם ישראל. אני מרגישה שאני לא מייצגת רק את עצמי אלא את בני הנוער בעוטף עזה ואת כל תושבי הדרום. זה משא גדול ובד בבד כבוד עצום. אני מביטה קדימה, אוחזת במשואה וקוראת בקול גדול: "ולתפארת מדינת ישראל". •

הביא לדפוס: רותם אליזרע