{ }
חמישי 21 בנובמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: חיים הרונשטיין
    המוסף לשבת • 07.05.2019
    ציר לחץ
    בנסיעה לאורך כביש 34, רצועת עזה מבליחה מדי פעם בחלון וכמו בסרט אימה הדופק מאיץ, דוושת הגז נלחצת טיל הנ"ט הקטלני שפגע השבוע במכוניתו של משה פדר גרם לסגירת עורק התנועה המרכזי של העוטף ושיתק את תנועת הרכבות בצבא כבר שוקדים על הקמת חומה שתסתיר את הרכבים מטווח הירי, אבל בינתיים זה לא מרגיע את התושבים: "בסיבוב הבא הכביש לא יהיה שמיש כבר מההתחלה"
    איתי אילנאי

    סביר להניח שמשה פדר ז"ל עצר את רכבו מתחת לָגשר כי שם הרגיש בטוח. ביום ראשון בצהריים, כשהוא פנה אל הכביש המוביל למקום העבודה שלו בקיבוץ ארז, ירד על יישובי עוטף עזה מטר של קסאמים מהשמיים. הטילים באזור הזה, ידע פדר, מגיעים מלמעלה. הוא לא תיאר לעצמו שדווקא במקום שבו החליט לחנות לרגע, הוא הכי חשוף למחבלי חמאס הממתינים לשעת כושר.

     

    בסרטון המטושטש שפירסם ארגון הטרור מאוחר יותר, ניתן לראות את רכבו הלבן של פדר עומד מתחת לגשר אפור, כשברקע חולפים מכוניות, אוטובוסים ומשאיות. הגשר משמש את הרכבת הנוסעת בין תחנות שדרות ואשקלון; הרכבים נעים על כביש 34. זהו כביש מהיר, רחב, שני נתיבים לכל כיוון, המחבר את שדרות לצומת יד מרדכי ומקשר את מערב הנגב לאזור המרכז.

     

    הסרטון ממשיך. לפתע פורץ אל המסך זנבו הבוער של טיל, העושה את דרכו לכיוון הרכב הלבן. שניות בודדות אחר כך מתרחש הפיצוץ. פדר יובהל אל בית החולים באשקלון במצב אנוש. זמן קצר אחר כך תקבל זוגתו, איריס עדן, הודעה כי נפטר מפצעיו. עדן, לצערה, מתורגלת בהודעות מהסוג הזה: בעלה, הטייס ישיש עדן, נהרג באסון המסוקים ב־1997.

     

    בתחילה חשבו במערכת הביטחון שפדר נפגע מפגיעת קסאם. ביש מזל. רק כאשר הבינו שמדובר בפגיעה מדויקת של טיל נ"ט מסוג קורנט, נסגרו לתנועה כביש 34 וכביש 232, בין יד מרדכי לנחל עוז. מי שנוסע הרבה לאורך הכבישים הללו, המקיפים את הפינה הצפון מזרחית של רצועת עזה במעין ר', מכיר היטב את הרגעים בהם הרצועה מבליחה לרגע בחלון. עד היום היו הנקודות הללו קוריוז, הזדמנות להגיד למי שנוסע איתך באוטו: "תראה כמה עזה קרובה". מהשבוע הן הפכו לנקודות אימה: פעימות הלב מאיצות, דוושת הגז נלחצת עוד טיפה.

     

     

    צילום: AFP
    צילום: AFP

     

    זו לא הפעם הראשונה שבה חמאס עושה שימוש בטילי הקורנט מתוצרת רוסיה, הדורשים קשר עין בין המפעיל למטרה ורוכבים על קרן לייזר שמבטיחה פגיעה מדויקת. על פי הערכות המודיעין, החל מ־2009 החלו האיראנים להבריח אל תוך הרצועה את הטילים המתקדמים, שהוכיחו את יעילותם במלחמתו של חיזבאללה בצה"ל בדרום לבנון. ההרוג הראשון מטיל קורנט שנורה מתוך עזה היה הנער בן ה־16 דניאל ויפליך, באפריל 2011. פדר, תושב כפר־סבא, הוא ההרוג השני בשמונה השנים שחלפו מאז. אבל המקרה שלו, שמצטרף לירי הקורנט לעבר אוטובוס החיילים באנדרטת "חץ שחור" לפני כחצי שנה והסתיים בנס רק עם חייל פצוע אחד, הופך את איום הקורנט למוחשי מתמיד.

     

    במערכת הביטחון הופתעו מירי הטיל, שנחשב לחציית קו אדום מצד חמאס, והבינו שמתחייב שינוי גישה משמעותי. זה לא מנע את פתיחת הכבישים מחדש בשני בבוקר, שעות ספורות לאחר ההכרזה על הפסקת אש בין ישראל לחמאס. קוראים לזה "חזרה לשגרה", מושג שבעוטף עזה מכירים היטב.

     

    "קולטת שמסתכלים עלייך"

    בשני בצהריים, סרט משטרה אדום שנשכח מאחור ונותר על הכביש היה העדות היחידה למה שהתרחש בפנייה מכביש 34 לקיבוץ ארז יממה קודם. ברחבת החול שמתחת לגשר, בנקודה בה עצר פדר לרגע, גירד טרקטור את הקרקע והותיר באדמה עיגולים שחורים, זכר עמום לפיצוץ.

     

    רוח חזקה נושבת ומרימה גרגירי אבק וחול לאוויר, אבל בתוך האובך ניתן להסתכל דרומה ולזהות על קו הרקיע את בתיה של בית חאנון. אנחנו מנסים לדמיין את הדרך הארוכה שעשה הטיל משם לכאן, ומחליטים להזיז את הרכב לנקודה מוסתרת, ליתר ביטחון. הקצין שמאבטח את הטרקטור מאשר שהבתים באופק אכן נמצאים בתוך רצועת עזה, ומדקלם שהטווח אליהם הוא 4.5 קילומטר. הטווח של טיל קורנט הוא 5.5 קילומטר.

     

    כל המספרים האלה מאוד מלחיצים את אלה רסקין, תושבת קיבוץ ארז ואם לשלושה. "לראות את הסרטון הזה ולדעת שהרכב שלי היה בצומת הזה מיליון פעם, זה לא קל", היא אומרת. "את פתאום קולטת שמסתכלים עלייך כל הזמן".

     

    רסקין, בת 35, לא חדשה בעסקי עזה. היא גדלה בגוש קטיף, לאחר ההתנתקות עברה לגור בקיבוץ מפלסים שנמצא כפסע מגדר הרצועה, ומטפלת בפוטו־תרפיה שעשתה את הסטז' שלה במרכז חוסן בשדרות. "אבל מה שקרה עם טיל הנ"ט שבר אותי", היא מודה.

     

    לפני שמונה חודשים החליטה לעזוב את מפלסים. "זה יישוב די מטווח, ורצינו לנסות לשפר את מצב הביטחון, בעיקר בשביל הילדים", היא מסבירה. "היה לנו חשוב להישאר במועצה האזורית שער הנגב, בגלל העבודה ובית הספר, וכשחיפשתי דירה עברתי בכל קיבוצי המועצה והדבר הראשון שביקשתי זה לראות את מפת הנפילות. מתברר שבקיבוץ ארז, למרות שהוא מאוד קרוב לגדר, כמעט ולא היו קסאמים ופצמ"רים, בגלל שהוא מוסתר מהרצועה על ידי גבעה. מעבר לזה הוא נראה כמקום מצוין בגלל הקהילה הנהדרת שיש פה. עד היום, התלוצצנו שהחיסרון היחיד של ארז הוא שאין פורס לחם בצרכנייה. מעכשיו יש חיסרון נוסף – טילי נ"ט".

     

    חודש אחרי שעברה עם משפחתה לארז נפל פצמ"ר ליד גן הילדים, אבל רסקין הצליחה להתאושש. עם פצמ"רים למדה להתמודד. "עברנו הרבה סבבים ובמשפחה אנחנו כל הזמן דואגים לעצמנו, נשארים עם היד על הדופק", היא אומרת. "לאחרונה למשל התחלנו טיפול משפחתי במרכז חוסן, והילדים באמת היו במצב רוח טוב. לא מזמן אמרתי לבעלי 'וואלה, אנחנו עושים עבודה טובה'. עד אתמול בצהריים, שהכל התפרק".

     

    מיום שבת בבוקר לא פסקו ההפגזות, ובראשון החליטה רסקין לקחת את הילדים ולנסוע דרומה, להתאוורר. "אלא שבדיוק סגרו את הכביש בעקבות הירי ונתקענו בקיבוץ, עם ה'צבע אדום', כל היום. תחושת מצור נוראית", היא אומרת. "הרגשתי איך כל הגוף נתפס, חרדה אמיתית. ובעיקר, המצפון לא הפסיק להציק לי – הבאתי את הילדים לפה, ועכשיו זה מה שקורה?"

     

    רק בשני בבוקר, אחרי הפסקת האש, סוף־סוף נסעו. "בכל הפעמים האחרונות, בסוף הסבב הייתה לי הרגשה של השפלה קשה", היא אומרת. "כאילו מה, זהו? נגמר? המשפחות כבר התפנו מהקיבוץ, הילדים כבר חטפו את הטראומה, אז בואו לפחות נמשיך עם זה. אבל ביום ראשון בערב אמרתי לעצמי, 'פתרון הרי לא יהיה. גם אם ניכנס למערכה של חודשיים, לא יבוא שלום. אז בחיאת, לפחות שייגמר כבר, שנוכל לשבת בשירותים בנחת'. מעבר לזה, הסבבים האחרונים הרגילו אותי לפרקי סטרס של 24 שעות. יותר מזה וכבר מתחילה לכאוב לי הבטן".

     

    אם יש משהו שנותן לה תקווה, זו ההחלטה של המועצה האזורית לא לחזור לשגרה מלאה מיד עם הפסקת האש, אלא להעניק לתושבים מה שקרוי בעוטף עזה "יום הסתגלות", שבו מוסדות הלימוד נשארים סגורים. "מאוד קשה לצאת מהממ"ד וללכת לבית הספר. רק לצאת מדלת הממ"ד אחרי סבב זה אירוע משמעותי", היא מסבירה. "מאוד התרגשתי שנתנו לנו קצת זמן לחזור לעצמנו, חשתי שמישהו סוף־סוף מבין את המצוקה שבחזרה לשגרה כל כך מהר".

     

    "צפרדע שניאלץ לבלוע"

    הסרטון שפירסם חמאס מתחיל בצילום של רכבת, הנוסעת על הגשר האפור שמתחתיו נהרג פדר. הצילום נעשה מאותה זווית, כך שנדמה שהרכבת חלפה במקום זמן קצר לפני הירי. אלא שמדובר בתעלול עריכתי: הרכבת בקו שמדרום לאשקלון הושבתה ביום ראשון, וצולמה במועד אחר. ההופעה שלה בפתח הסרטון היא על תקן מסר של חמאס לישראל – ראו הוזהרתם.

     

    ירון סמימי, חבר מועצת העיר נתיבות, הנמצאת במורד פסי הרכבת לכיוון דרום, הוא יחצ"ן נלהב של רכבת ישראל ולקוח מרוצה. "היום תושבי נתיבות מגיעים בתוך שעה ורבע ללב תל־אביב", הוא מתלהב. "יש ברכבת ווי־פיי, שירותים, שולחן לעבוד עליו. אפילו מקיימים תפילות שחרית בבוקר ומנחה וערבית אחר הצהריים. זה סוגר לך אלף פינות".

     

    בכל פעם שסמימי צריך להגיע למרכז, לפיכך, הוא חולף על הגשר האפור. מי יודע, אולי אפילו היה ברכבת הספציפית שחמאס צילם. האם כעת יפסיק להשתמש ברכבת? "חד־משמעית לא", הוא קובע. "אין סוף לפחדים. המציאות שלנו בתור תושבי הדרום היא כזו שבכל שנייה יכולה להיות אזעקה, בכל רגע יכול ליפול טיל. במצבי לחימה השבתת הרכבת זו צפרדע שניאלץ לבלוע, אבל בשגרה אין סיבה שלא נשתמש בה. לא ניתן לכמה מחבלים לקבוע לנו מה לעשות".

     

    הנקודה היחידה לאורך הכביש שנדמה כי לא חזרה לשגרה עדיין, היא תחנת הרכבת בשדרות. "יום חלש", מתלוננים נהגי המוניות הממתינים לנוסעים. "מה הם חשבו לעצמם שבנו את הגשר ככה, מול עזה?" אומר בני חג'בי, אחד הנהגים. "צריך להרוס את הגשר הזה ולבנות שם מנהרה".

     

    הפתרון של חג'בי לא מופרך. לאורך כביש 34 כבר החלו השבוע בעבודות להקמת קיר הגנתי בגובה של שני מטרים ובאורך של כ־600 מטרים, שיחסום את האזור החשוף לירי. כבר למחרת הפסקת האש התייצב בגזרה מנכ"ל משרד ראש הממשלה, יואב הורוביץ, בכדי לאמוד את התקציב שיידרש לכך. בשביל גשר הרכבת יידרש ככל הנראה פתרון אחר, יצירתי יותר. זו תהיה עוד שכבת מיגון לאזור שבו פזורים בשפע מיגוניות, ממ"דים וסוללות כיפת ברזל, ושלאורכו הולך ונבנה מכשול תת־קרקעי בעלות של מיליארדי שקלים. "בכל פעם נוסף עלינו איום חדש", אומר עופר ליברמן, מנהל תחום החקלאות בקיבוץ ניר עם, הנמצא על הצומת של כביש 34 וכביש 232. "זה התחיל מטילים, המשיך במנהרות, ולאחרונה הגיעו בלוני חבלה. אז עכשיו יש לנו גם טילי נ"ט".

     

    בשבת בבוקר יצא ליברמן לרכוב על אופניים, כאשר בשעה שבע קיבל הודעה כי צה"ל אוסר על נסיעה בצירים החקלאיים שממערב לכביש 232 ועל עלייה לנקודות התצפית הפונות לעזה. כשחיבר את ההודעות הללו לעובדה ששני חיילים נפצעו יום קודם לכן בידי צלף פלסטיני, כבר ידע ליברמן המשופשף מה מצפה לו. "בעשר בבוקר הייתה אמורה להתחיל בקיבוץ תחרות טריוויה, בהשתתפות 200 אנשים", הוא אומר. "למזלנו ביטלנו אותה בתשע וחצי".

     

    במשך כל השבת ויום ראשון היו תושבי ניר עם תחת מתקפה. שני קסאמים נפלו בתוך הקיבוץ, אחד מהם על הדשא בכניסה. "הגנן שלנו מהיר, הוא ניקה את הכל אז לא שמת לב כשנכנסת", אומר ליברמן. בשעתיים הראשונות שלאחר ירי הקורנט הוחלט לסגור את כביש הגישה לקיבוץ. רק אחר כך נפתח הכביש, אבל גם אז יכלו התושבים לנסוע צפונה או מזרחה, ולא מערבה על כביש 34 או דרומה על כביש 232. "זו הפעם הראשונה שנתקלתי בחסימה של כביש 34", אומר ליברמן. "היום אנחנו מבינים שבסיבוב הבא הכביש לא יהיה שמיש כבר מההתחלה".

     

    למרות הקסאמים בדשא, ליברמן מספר שהקורנט מפחיד אותו הרבה יותר. אולי זה בגלל שלקסאם התרגל, אולי זה מפני שמדובר בטיל "סתום", כהגדרתו. "יורים אותם בלי לדעת לאן", הוא אומר. "לפני הקסאם גם יש התרעה, אפשר להיכנס למרחב מוגן. עם קורנט זה לא ככה". למרות זאת, בימי שגרה הוא ימשיך לשוטט עם הג'יפ שלו בשדות הקיבוץ, החשופים לירי ישיר מעזה. "מה בדיוק אתה רוצה שנעשה?" הוא שואל בכנות.

     

    מהסבב האחרון, הוא אומר, יצא עם תחושה של פספוס. "מאז תחילת צעדות השיבה לפני שנה, היו עשרה סבבים מול עזה", הוא אומר. "הבעיה הכי גדולה שלנו היא שאנחנו מאמינים בכל פעם מחדש, שהפעם משהו ישתנה".

     

    מחסום סלעים בחץ השחור

    מניר עם אנחנו ממשיכים דרומה על כביש 232 וחולפים על פני אנדרטת "חץ שחור", לשימור מורשת הצנחנים. לכאן גם נורה טיל הקורנט הקודם, שפגע באוטובוס חיילים בנובמבר 2018. גם אז תועד הירי ושימש כאזהרה: בסרטון שפירסם חמאס ניתן לראות כיצד החיילים יורדים מהאוטובוס, ורק אז נורה לעברו הטיל. חייל אחד נפצע באורח קשה באירוע, שיכול היה להסתיים הרבה יותר גרוע.

     

    היום ארבעה סלעים גדולים שרועים על כביש הגישה לאנדרטה, מסמנים שמכאן אין מעבר לרכב. אנשים, לעומת זאת, יכולים להיכנס חופשי, ייתכן מפני שהם מטרה קטנה מדי בשביל קורנט. בכל אופן שולחנות הפיקניק ומתקני הג'ימבורי ריקים, אולי בגלל הפחד, אולי בגלל מזג האוויר. לא רחוק משם נמצא קיבוץ מפלסים. "בוא לא נעשה דרמה גדולה מדי", מציע משה קפלן, מנהל הקהילה, כשאנחנו שואלים האם תושבי הקיבוץ מפחדים לנסוע כעת על הכביש המוביל לביתם. "אנחנו עדיין לא בעידן של שלום עולמי, וסיכון הנ"ט היה קיים זמן רב. זו השגרה שאנחנו חיים בה, לטוב ולרע. יש בארץ כבישים שמשרד התחבורה הגדיר אותם כאדומים, כאלה שאנשים נהרגים בהם בתאונות דרכים בתדירות גבוהה יחסית. אז מה, אנשים מפסיקים לנסוע בהם?".

     

    עוד קצת במורד הכביש נמצא קיבוץ סעד, ואחריו הפנייה ימינה לקיבוץ נחל עוז. מי שייסע בכביש המחבר ביניהם יתקל בשדרת אשלים נטועה לאורך הכביש, בצידו המערבי. ליד הכניסה הישנה לסעד אפשר להבחין בצל האשלים גם בחומת בטון, החוסמת כליל את קו הראות לעזה.

     

    באפריל 2011 נסע לא רחוק מכאן אוטובוס הסעות של תלמידים, שזה עתה הוריד קבוצה גדולה של ילדים בנחל עוז. בדרכו חזרה, על הכביש לכיוון סעד, פגע בו טיל קורנט. הנהג נפצע, הנער דניאל ויפליך שנותר עימו באוטובוס, נהרג. "זו הייתה טראומה רצינית", אומר בוקי ברט, יליד קיבוץ סעד ומי ששימש כמזכירו בשנים 2017־2006. "בסעד יש בית ספר שמשרת חלק מהיישובים הנמצאים מדרום לנו", ממשיך ברט. "האוטובוסים עם הילדים היו מגיעים מכיוון נחל עוז ואז נוסעים לאורך גבעה, חשופים במשך כדקה לעזה. בצומת של הקיבוץ הם היו נעמדים כדי לפנות, מטרה נייחת. אחרי הטיל התחיל לחץ גדול מהורי התלמידים שנעשה משהו".

     

    בשלב ראשון נטעו את שדרת האשלים לאורך כל הדרך החשופה, ומול הכניסה לקיבוץ הוסיפו גם את חומת הבטון. בשלב שני העבירו את הכניסה הראשית של סעד לנקודה אחרת, מוסתרת. בדרך המוליכה לנחל עוז נבנה כביש חדש, שאינו עובר בשטח החשוף לרצועה. עד היום, רבים מתושבי הקיבוץ ממשיכים לנסוע בכביש הישן והמסוכן. כוחו של הרגל, עוצמתה של השאננות.

     

    גם סעד ספג קסאמים בסבב האחרון. "הקצב הזכיר את צוק איתן", אומר ברט. ביום ראשון בצהריים הוא נסע לכיוון ירושלים, לניחום אבלים. "כבר ידעתי על האירוע בארז, אבל הכביש עוד לא נסגר והווייז לקח אותי משם", הוא אומר. "אני העדפתי לנסוע בדרך אחרת". בדרך חזרה מירושלים, הווייז כבר היה מעודכן.

     

    "ביום ראשון ברבע לחצות אמרו שעומדת להיות הפסקת אש, ואני המשכתי לשמוע פיצוצים", מסכם ברט. "לא האמנתי שזה ייגמר. הדעות הפוליטיות שלי נמצאות איפשהו בין המרכז לשמאל, אבל אני מאוכזב מהסיום הזה. נהרגו ארבעה ישראלים, נפלו 700 רקטות, ומה, מצבנו היום יותר טוב מיום שבת בשבע בבוקר? לדעתי, הוא לא השתנה בכלל".

     

    מדובר צה"ל נמסר בתגובה כי "כביש 232 וכביש 34 הינם צירי העורק הראשיים של עוטף עזה, וסגירתם באופן רציף תיפגע בשגרת החיים התקינה ביישובי הנגב המערבי. בגזרה קיים איום ירי נ״ט, כאשר מקטעים מסוימים מהצירים הנ"ל חשופים לירי ישיר מכיוון רצועת עזה. מקטעים אלה ואזורים חשופים נוספים נסגרים בעתות חירום ובהתאם להערכת המצב. בחודשים האחרונים מתקיים מאמץ עצום לארגון המרחב על מנת להתאימו לאיומים, ביניהם גם איום הנ״ט והירי הישיר. נעשות עבודות עפר והנדסה, סלילת צירים עוקפים והסתרת צירים חשופים לירי. מאמץ זה נמשך גם בימים אלה. בנוגע למקטעי הרכבת החשופים נציין כי בסבב הלחימה האחרון, כמו הקודמים לו, תנועת הרכבת בדרום נעצרה בשל החלטת הצבא. צה״ל לומד את האירוע ויפיק לקחים בהתאם".

     

    itay-i@yedioth.co.il

     

     

     


    פרסום ראשון: 07.05.19 , 19:23