חשבון תוצאות

מפץ? בקושי קפצון

בסקרים עפו מנדטים ממפלגה למפלגה ומגוש לגוש בכל כמה שעות. כחול לבן פתחה פער של עשרה מנדטים אחרי האיחוד, והליכוד הדביק אותו בתוך שבועיים. הימין החדש נשק לעשרה מנדטים והתרסק. הליכוד נע בין 26 ל־35. אלא שהמציאות הרב־שנתית יציבה הרבה יותר. אותה ממשלת ימין של 2015 תחזור לאותם משרדים עם אותו רוב, פחות או יותר. לפני ארבע שנים השיג הימין 55.43%, ובבחירות האלה — 55.58%.

אז מה בעצם קרה כאן? צלילה למספרים ולקלפיות מעלה את המסקנה הבאה: לא סנסציה, סטגנציה. בתל־אביב, למשל, ניצח לפני ארבע שנים המרכז־שמאל את הימין 66%־34%. ב־2019 הפער כמעט זהה, 67%־33%. בבאר־שבע 2015 ניצח הימין 77%־23% וב־2019 באותה התוצאה בדיוק. בירושלים עמד הפער לפני ארבע שנים על 80%־20% לימין, ובחודש שעבר לא זז אפילו ברבע אחוז.

היציבות פוטרת אותנו מעונשם של ההסברים הנקודתיים, המאגיים, על ניצחון שהושג בזכות סרטון פייסבוק, או אמירה של אמן מוכר למחצה. היא אפילו פוטרת אותנו מהדיונים המתישים, חסרי התוחלת, על בנימין נתניהו בעד ונגד. למעט חריג אחד, ב־2006, הימין זכה לרוב בכנסת בשש משבע הפעמים האחרונות, אף פעם לא פחות מ־61 מנדטים ואף פעם לא יותר מ־68. דעת הקהל מתעצבת בשנים, לא בשניות.

הנה ניסוי שימחיש זאת, למי שאוחז עכשיו את דפי העיתון בידיו: האם אתה או את יכולים להיזכר ברגע שבו הפכתם ימנים, שמאלנים או מצביעי מרכז? במפגשים עם ישראלים אני אוהב לשאול זאת. מתוך קהל של מאה, אולי שלוש־ארבע אצבעות מורמות בהיסוס. רובנו לא זוכרים מתי גיבשנו את דעתנו הפוליטית, כי זה לא רגע שהתרחש בראש שלנו, אלא בבטן של אמא. כולנו יצורים פוליטיים הרבה פחות תבוניים מכפי שאנחנו אוהבים לספר לעצמנו: דמוקרטיה היא קודם כל סיפור של דמוגרפיה.

1

חמישים גוונים של ימין

בבחירות האלה התמודדו חמישים גוונים של ימין. שמות המפלגות או סיסמאותיהן היו: איחוד הימין, הימין החדש, ימין שפוי, ימין חילוני וכמובן הליכוד, הלא הוא "ימין. חזק. מצליח". יחד עם השותפות הטבעיות החרדיות, השיג הגוש הזה 55.58% מהקולות. שתי מפלגות שהגדירו מרכז, "לא ימין ולא שמאל" - כחול לבן וגשר — קיבלו מחצית בדיוק, 27.86%. מפלגות השמאל, העבודה ומרצ, זכו ל־8.06% והמפלגות הערביות ל־7.82%.

בתוצאות כאלה, מי שעדיין מדבר על שני מחנות בישראל חי את הפוליטיקה של המאה ה־20. על כל מצביע שמאל היו בבחירות האלה שבעה מצביעי ימין. ועל כל מצביע מרכז — שני מצביעי ימין. גם אם מתעלמים ממחאותיהם הנמרצות של גנץ־לפיד ומחברים באופן מלאכותי את קולותיהם לאלה של הערבים והשמאל, הפער עדיין עומד על 12% לטובת הימין, 55־43. לשם השוואה, הפעם האחרונה שבה נרשם פער כזה בבחירות לקונגרס במדינה מפולגת כמו ארה"ב, הייתה לפני כמעט ארבעה עשורים. בישראל שרר אז תיקו מוחלט, 60־60. מאז הפער שם במגמת צמצום, ופה — במגמת התרחבות עקבית.

הפער הזה יכול היה להתרחב עוד יותר. ב־2003 זכה הליכוד של שרון ב־38 מנדטים והימין ב־68. אבל זה קרה הודות להתמרכזות משמעותית של יו"ר הליכוד שרון, שהצהיר על תמיכתו במדינה פלסטינית ולא הגדיר עצמו "ימין". ההישג הדומה של המחנה הלאומי בבחירות האלה היה בעיצומה של שבירה פראית ימינה, לרבות תמיכה בסיפוח. יש בליכוד בכירים שסבורים שנתניהו, מוזר ככל שיישמע, לא מוסיף מנדטים למפלגתו ומחנהו. תחת יו"ר אחר שהיה מנסה למשוך קולות מרכז, הפער היה עשוי לגדול עוד יותר. אולי.

1

אקסטרה שמאל

ובכל זאת, בעוד שגוש הימין נותר פחות או יותר יציב כבר דור וחצי, התחולל שינוי משמעותי בצד השני. מטעמי נוחות ושמירה על מראית עין צמודה אנו מכנים את הגוש המקביל "שמאל־מרכז", אבל האמת היא ששמאל ומרכז הם שני מחנות שונים. כששמיר התמודד מול רבין ב־1992 לא עמדה בין הליכוד והעבודה אפילו מפלגת מרכז אחת, כי יכולת להיות או ימני או שמאלני.

האינתיפאדה הראשונה פגעה אנושות בחלום ארץ ישראל השלמה, והאינתיפאדה השנייה, שפרצה אחרי קמפ־דיוויד, חיסלה את חלום המזרח התיכון החדש. בעמק החלומות השבורים נוסד מחנה המרכז. למעט אפיזודת קדימה ב־2006, רוב תושביו הם אנשי שמאל לשעבר. ב־2003, בעוד אוטובוסים מתפוצצים על בסיס יומי, סיפור הבחירות היה 15 מנדטים למפלגה שלחמה בכפייה דתית (שינוי); ב־2006, כשבעיתונות התקוטטו על השלכות ההתנתקות, העניקו הישראלים שבעה מנדטים למפלגת הגמלאים המוזרה, ומאז הקפידו להצביע למפלגות חד־פעמיות, אסקפיסטיות.

הרצליה, למשל, העניקה ב־1996 מחצית מקולותיה למפלגות שמאל, ובבחירות האחרונות רק 14%. באותה התקופה הימין נותר יציב, עם 35%־38%. בתל־אביב ירד השמאל בדור הזה מ־46% ל־19%, והמרכז עלה מ־3% ל־46%. ברחובות הימין נהנה מ־49% גם כשנתניהו התמודד מול פרס וגם כשהתמודד מול גנץ, אבל השמאל ירד מ־36% ל־10%.

שינוי השם מ"שמאל" ל"שמאל־מרכז" נראה סמנטי, אבל הוא הרבה יותר משמעותי: זה איפשר לבוחרים להחליף דעות בלי לבצע המרת דת פוליטית. כמו לעבור קבוצה בלי להחליף את החולצה.

20 שנות אופוזיציה

אז איפה התחולל המהפך האמיתי? בממשלה. כל ילד יודע שהסיעות הערביות לא ישבו מעולם בקואליציה. אבל כמה אנשים שמו לב שבשבוע הבא נציין 20 שנה לממשלה האחרונה שבה הייתה מרצ שותפה? ומי הבחין בכך שבשקט־בשקט מפלגת העבודה כבר שמונה שנים באופוזיציה, ועוד ארבע שנות מדבר לפניה?

בדור שעבר קמה ממשלת שמאל אחת, שתי ממשלות אחדות ימין־שמאל וממשלת ימין אחת; בדור הנוכחי קמו ארבע ממשלות ימין וממשלת מרכז אחת. בדמוקרטיה הישראלית יש 120 ח"כים, אבל בפוליטיקה הישראלית רק 100: העבודה ומרצ, חד"ש ורע"ם אינן אופציה שלטונית כרגע. גנץ ולפיד זיהו זאת נכונה, שניהם יחד וכל אחד לחוד, כשנמנעו מאיחוד עם העבודה וכשהצהירו במהלך הבחירות שהשותפה הראשונה שלהם תהיה הליכוד.

רפובליקנים מול דמוקרטים

לו היינו אמריקה, ובישראל הונהגה הצבעה אזורית ושתי מפלגות גדולות, רפובליקנית ודמוקרטית, איך הייתה נראית הכנסת הבאה? לצורך הדיון, חילקנו את ישראל לחמישה מחוזות, אחד לכל אזור חיוג. המחוז הגדול ביותר, אפס־שלוש, שווה 32 מנדטים; הקטן, אפס־תשע, 11 מושבים.

המפה שיצר עבורנו האנליסט נחמיה גרשוני־איילהו מרתקת, ומלמדת הרבה על הפער שבין התדמית למציאות. כך למשל, הימין מנצח אפילו באזור חיוג אפס־שלוש, האזור עם מספר המצביעים הגבוה ביותר בבחירות האחרונות, 1,137,560. 53.5% מתושבי גוש דן הצביעו לימין. האשליה האופטית שזה אזור חיוג "שמאלני" נובעת מהדומיננטיות של תל־אביב. אבל הבירה הליברלית של ישראל מהווה פחות מרבע מכלל בוחרי האזור. בת־ים, חולון, פתח־תקווה וראשון־לציון הן ערי ענק באותו אזור חיוג שהצביעו לימין.

הפער הזה מתרחב כשמדרימים: באפס־שמונה, 65% העניקו את קולותיהם לימין, ובאזור חיוג ירושלים - 80.5%. כחול לבן היא המפלגה הרביעית בגודלה, אחרי הליכוד, ש"ס ויהדות התורה.

צפונה מתל־אביב זה כבר שטח השיפוט של השמאל־מרכז. באזור חיוג אפס־תשע, על שלל ערי השרון שלו, כחול לבן שולטת. 37% מצביעים לה, ו־56% למפלגות הגוש. באפס־ארבע נהנות מפלגות הגוש מיתרון דומה, אבל הודות להרכב אוכלוסייה שונה לגמרי: 20% מהקולות ניתנו למפלגות הערביות, וכחול לבן עם 23.3%.

אם להשתמש בצבעים של המפלגות האמריקאיות, ישראל חצויה לדרום וצפון: הדרום שמרני וימני, הצפון ליברלי ושמאלני. הימין היה זוכה ל־72 מנדטים והשמאל־מרכז ל־48, פער גדול במעט מאשר בשיטה הנוכחית.

1

חרד"ל ולמון גראס

"לילה של ניצחון אדיר, הישג בלתי נתפס", הכריז נתניהו באקסטזה באשמורת שבין מדגם לזריחה. 35 מנדטים הם אכן ההישג הגדול של נתניהו, אבל אפילו לא בטופ־5 של הליכוד בכל הזמנים. בגין, שמיר ושרון עמדו בראש סיעות של 40 מנדטים ומעלה, במקרה של בגין — קרוב לחמישים. למעשה, ההישג של גנץ ונתניהו צנוע אפילו יותר משנראה בכנסת: 35 המנדטים שלהם הם בעצם 31־32, שהתנפחו מלאכותית רק בזכות 360 אלף קולות שבוזבזו תחת אחוז החסימה.

זה קורה כי טעם הקהל השתנה והתגוון. הליכוד והעבודה זכו יחד ל־85 מנדטים בימים שבהם בישראל לא היו עושים סופר אלא הולכים למכולת. היצע הגבינות היה אז שלושה אחוזים, חמישה אחוזים וקוטג'. לחם: שחור או לבן. באגף המעדנים: מילקי שוקולד ופרילי תות. באותן שנים גם בקלפי המבחר היה דל: שלושה רבעים מהציבור הצביעו לליכוד או למערך. היו גם מפלגות דתיות, כמו שיש גבינה בהשגחת בד"צ, אבל זהו בערך.

30 שנה אחרי אפשר למצוא בסופר גבינות עם זיתים ובלי לקטוז או עם לקטוז ובלי זיתים, אגף מעושנים ועשרים סוגי לחם. בהתאמה, בבחירות האחרונות הציעו את מרכולתן שלוש מפלגות דתיות לאומיות: אחת בטעם חרד"ל, אחת בגוון ליברלי והשלישית בניחוח למון־גראס. היו שתי מפלגות חברתיות, שתי מפלגות שמאל, שתיים ערביות. בשוק תחרותי כזה, להשיג מונופול, או בתרגום לעברית: רוב פרלמנטרי לשתי המפלגות הגדולות, זו משימה כמעט בלתי אפשרית.

1

מתערים ולא נוהרים

אחרי הסכמי אוסלו שבהם חש רדוף, הציבור הימני התלכד, והזניק את המפד"ל לתשעה מנדטים. תחושת החנק של מתנגדי נתניהו הזניקה את כחול לבן ל־35. לפי ההיגיון הזה, חוק הלאום וארבע שנות ממשלת ימין אמורים היו להביא את הרשימה הערבית המשותפת לשיא חדש, או במקרה הזה: חד"ש־תע"ל.

בפועל קרה ההפך: אחוז ההצבעה צנח, הרשימה התפרקה, וחלקיה היו קטנים בשלושה מנדטים מהשלם. יותר מכך: בל"ד, הפלג הלאומני של הפוליטיקה הערבית, זו שהייתה אמורה לחגוג את העימות מול הזרם היהודי המרכזי, דידתה בקושי אל אחוז החסימה, נישאת על הקביים של רע"ם האיסלאמית. יותר קולות של ערבים ניתנו לכחול לבן ומרצ מאשר למפלגה שייסד עזמי בשארה.

זו הצבעת אי־אמון מעודדת של הרחוב הערבי בהקצנה של הפוליטיקה הערבית. עליית רמת החיים וההתערות בחברה הישראלית מבשרות שיום אחד אפשר יהיה לבנות גשר מפלגתי על פני התהום. לא צריך רשימה שתניף את דגל המדינה, די שתקום אחת שתניף את הדגל האזרחי.

1

הבדל של שמיים וארץ

שיעורי ההצבעה הגבוהים ביותר לליכוד נמצאים ביישובים בגודל בינוני, ועם רמת הכנסה בינונית: ירוחם, דימונה, נתיבות, טבריה, אריאל, אשקלון, קריית־שמונה, אילת. בתודעה הישראלית אלה יישובים מהעשירונים התחתונים, אבל זה לא נכון. השכבות החלשות בישראל הן, בגדול, הציבור הערבי והחרדי.

מי שתוהה מדוע הערים האלה מצביעות לליכוד שוכח שתי מהפכות תחבורתיות ששיפרו משמעותית ובאופן ממוקד את איכות חיי תושביהן: סלילת הכבישים והשמיים הפתוחים. בעשור האחרון, יודע כל מי שנוסע במרכז הארץ, התארכה הנסיעה היומית בעשרות דקות. לזה כיוון מבקר המדינה בדוח החריף שפירסם על ההתמקדות בכבישים על חשבון תחבורה ציבורית. אבל באותו זמן ממש, אותה השקעה בכבישים של שר התחבורה ישראל כץ הובילה לקיצור דרמטי של זמן הנסיעה מקריית־שמונה, באר־שבע, שדרות ונתיבות לכיוון אותו גוש דן. לוקח כמעט שעה להגיע בשעות השיא מקיבוץ גלויות למחלף ההלכה, אבל לוקח כמעט שעה פחות להגיע מקריית־שמונה לנתיבי איילון. אצבע הגליל במרחק שתי אצבעות מהמרכז.

כך גם בענייני טיסות: לעשירונים העליונים ממילא יש שמיים פתוחים לחו"ל כבר שנים. החרדים והערבים ממילא טסים פחות גם היום. אבל השמיים נפתחו באמת לבעלי השכר הממוצע בישראל, שיכולים פתאום לנסוע פעמיים בשנה לאירופה. בתודעתם, אירופה התקרבה ורמת החיים שלהם זינקה אל־על, או במקרה הזה: איזיג'ט. מי שנוזף בתושבי הפריפריה על תמיכתם בליכוד צריך לזכור גם את זה.

ללכת בין הכיפות

כשמנחם בגין עלה לשלטון ב־1977, זה היה בזכות ביטוי חדש שהגה: המחנה הלאומי. בשתי המילים האלה הוא כונן גוש פוליטי שהיה עד אז די מלאכותי. הרי המחנה הזה הורכב מהליכוד, מפלגה בת ארבע בסך הכל, והדתיים — שעד אז העדיפו לשבת דווקא עם המערך. כשנתניהו עלה לשלטון, ב־1996, הוא יצר צמד מילים חדש: "השותפים הטבעיים", שזה בעצם המחנה הלאומי פלוס מיליון עולים מרוסיה. מה טבעי כל כך בשותפים הטבעיים? איך זה שבאף שולחן בישראל, חוץ משולחן הממשלה, אי־אפשר למצוא יושבים בצוותא חסיד גור, עולה מרוסיה שאוהב לקנות ב"טיב טעם", מתנחל מהר הברכה ואת משפחת נתניהו?

השותפות הטבעית הזאת, כפי שמשתקפת בסקרים, איננה כסף ותשלומים קואליציוניים, או לא רק, אלא גם הזהות היהודית. ההוכחה הפוליטית לכך היא שמאז 1992 לא כיהנה בישראל ממשלה ללא מפלגה אחת דתית לפחות כשותפה. מי שרוצה מהפך צריך לבחור לעצמו שותף: או עם כיפה סרוגה, או עם כיפה שחורה.

לפיד של 2013 כרת ברית אחים עם הכיפות הסרוגות, אך זו קרסה תחת פיינשמקריות של האגף השמאלני של יש עתיד והאגף החרד"לי של הבית היהודי. בני גנץ שכח את הלקח: הוא התאחד עם לפיד ובכך גזר על עצמו גט כריתות חרדי, והוא גינה את הברית של נתניהו עם סמוטריץ' ובן־גביר, ובכך ויתר על רוב הדתיים־לאומיים. לכן לא הצליח להסביר עד היום האחרון איך בדיוק ירכיב ממשלה. מי שיתייצב ב־2023 יצטרך לצאת קודם למסע קירוב לבבות, או במאה שערים — או באלפי מנשה.

הכותב הוא עיתונאי חברת החדשות

amitsegal@gmail.com