עדיין מחכה

יובי שלי, מלאך שלי, כמה אני אוהבת אותך.

בא לי לספר לך על המועקה והכאב שלא מרפה. על הדמעות שיכולות לתפוס אותי לא מוכנה, הרגשות והמחשבות שלא נגמרות. על הגוף שלא מצליח לעמוד בגעגוע העוצמתי הזה. הנשמה שלי צועקת במשך כל כך הרבה זמן. היא צועקת יובי, צועקת אהבה שרק אתה מכיר ויודע.

יפה שלי, כמה חיכיתי לך, היית התגשמות האביר על הסוס הלבן. התעלית מעל כל דמיון. גרמת לי לצחוק חזק יותר, לחייך רחב יותר. הפכת אותי לאדם מאושר ושלם, וכל כך אהבתי את מי שאני כשאני איתך. הפכת אותי לאדם טוב יותר. אתה היית הקשת בענן שלי. האור בחיים שלי. כל פעם מחדש הייתי מסתנוורת מהחיוך שלך. החיוך הכובש והמדבק שלך.

זו הייתה אמורה להיות השנה שלנו, זו שהיינו צריכים להגשים בה חלומות. כל כך הרבה תוכניות שנהרסו. כל כך הרבה כאב שלא ניתן להסביר. ההורים שלך יובי, זה שהם נושמים לא אומר שהם חיים. אם זה היה אפשרי, הייתי לוקחת מהם את כל הכאב. אבל המעט שאני יכולה לעשות זה רק לתת להם את האהבה שכל כך דאגת שאכיר בה. אין תרופה לאהבה שלנו. אם החברים היו מחפשים אותך, כולם ידעו שיובל על פסגה של איזה הר, מחפש קליטה כדי להגיד לי רק שלוש מילים: "אני אוהב אותך".

אני נזכרת איך למדתי לנשום איתך, להרגיש אותך. איך הפכנו לאדם אחד, בלתי ניתנים להפרדה. עד שיום אחד פשוט לא חזרת. מאז אני מחכה שתשוב. אני מחכה לחיבוק שלך. מחכה שהלב שלי יחזור לפעום מחדש. אי־אפשר לחבק זיכרון. אם הייתה לי הזדמנות, הייתי מחבקת חזק ולעולם לא משחררת. הייתי לוחשת ליובי שהוא הכוכב שלי, ואם צריך אלך בשבילו עד סוף העולם כי אין אהבות כאלה.

אהבתי, אוהבת ולנצח אמשיך לאהוב אותך. שלך לוליק.

סמ"ר יובל מנע ז"ל נהרג בהתהפכות ג'יפ בגבול עזה ביוני 2017