סיפור כיסוי

טקס הדלקת המשואות השנתי בהר הרצל הוא עדיין סוג של "מדורת שבט" ישראלית. המונים צופים בשידור החי, לכולם יש מה לומר, ובעידן הרשתות החברתיות — יש להם גם איפה לומר את זה. אז אחרי שצחקו על מחטף המיקרופון של מוריס קאהן והתרגשו מהברכה של מארי נחמיאס, הגיע תור הביקורת הסקסיסטית על מנחת הטקס, לינור אברג'יל.

אברג'יל, מיס עולם לשעבר, היא דמות מרשימה ויוצאת דופן בציבוריות הישראלית. היא יצאה באומץ עם סיפור האונס שעברה, ויזמה בעקבותיו סרט תיעודי שעסק באלימות מינית מסביב לעולם, סרט שהיה מועמד לאמי. היא הסתובבה עם היצירה בעולם ועודדה נשים להשמיע קול צעקה לגבי האלימות המינית שחוו, ומלבד תפקידי משחק פה ושם, היא גם הוסמכה כעורכת דין. אה, כן, והיא גם אישה דתייה שחובשת כיסוי ראש.

בטקס הדלקת המשואות עלתה לבמה המנחה בשמלת סאטן לבנה ויפהפייה של המעצב עידן לרוס ולראשה חבשה שביס בולט, גבוה ומודפס חברבורות. מדובר בסגנון פופולרי שמכונה "בובו", ההגבהה הזו של כיסוי הראש מעניקה לו בולטות אופנתית והיא חביבה מאוד על שומרות מצוות רבות. אבל היה מי שהבובו פחות מצא חן בעיניו.

טעות שיפוטית

"ניסיתי לצפות בטקס הדלקת המשואות, אחרי דקה נמלטתי על נפשי", כתב בפייסבוק השופט בדימוס עודד אל־יגון, לשעבר נשיא בית משפט השלום בבאר־שבע, בפוסט שעורר סערה חוצת מגזרים. "המגישה חובשת לראשה תרבוש רב־קומות, כמצווה בימים אלה על נשים שומרות מצוות". המשך הפוסט שלו כלל התייחסות דוחה לשמלה הלא־צנועה בעיניו ולגופה של אברג'יל.

אחרי הפוסט של אל־יגון, הצטרפו עוד קולות אחרים שביקרו את הבחירה באברג'יל כמנחה בשילוב של גזענות, שנאת נשים, וגם התחסדות ליברלית שהביעה דאגה כלפי הכניעה לשביס. אבל את תגובת הנגד הגורפת שעוררו ההתבטאויות בסגנון — אל־יגון ודומיו כנראה לא חזו.

ארגונים חילוניים, קבוצות פמיניסטיות דתיות, חברות כנסת וסלבריטאיות, כולם התייצבו לימינה של אברג'יל והוקיעו את הלעג והביקורת על הבחירה שלה לחבוש כיסוי ראש. חברת הכנסת החילונית שרן השכל (הליכוד) התחייבה לחבוש כיסוי ראש במשך שבוע כאות מחאה והזדהות וקראה לנשים לנהוג כמוה. אליה הצטרפה גם חברת הכנסת פנינה תמנו־שטה (כחול לבן) שאמרה: "מאחורי הביקורת הארסית נגד לינור אברג'יל מסתתרת התנשאות גדולה, שלא לדבר על כפייה הפוכה, של אלה הלא־סובלים את הדת. היהדות היא של כולנו, דתיים וחילונים כאחד". גם מירי רגב, שרת התרבות והספורט, פירסמה הודעה מטעמה: "לינור, השביס שלך הוא כתר המורשת על ראשך ועל ראשנו. את מייצגת את הטוב והיפה בחברה שלנו ואני פשוט גאה בבחירה בך". בינתיים, עוצמת ההתנגדות הובילה את השופט בדימוס לסגור את הפייסבוק שלו, ותוך זמן קצר כבר היו הרבה יותר פוסטים שמביעים תמיכה באברג'יל מאשר כאלו שמבקרים אותה.

זה אחד הרגעים המעניינים בהיסטוריה של האופנה המערבית. אמנם על המסלולים ובשערי המגזינים עדיין רואים בעיקר בחורות שדופות ובהירות, אבל העולם המערבי כבר מתחיל להפנים שהקריטריונים של יופי, מבנה גוף ומיניות, מתחילים להשתנות. זאת בעיקר הודות לאלטרנטיבות חדשות כמו דוגמניות במגוון גילים, מידות ואמונות — וקהל שצמא למודלים לחיקוי חדשים.

רק לפני כמה שבועות בישר מגזין ספורט הפופולרי "Sports Illustrated" שיציג על שער גיליון בגדי הים השנתי המפורסם את הדוגמנית המוסלמית חלימה עדן כשהיא לובשת בורקיני וחיג'אב. זה אותו "ספורטס אילוסטרייטד" שהציג על השער לפני שלוש שנים את אשלי גרהאם, שהפכה מאז לדוגמנית המידות הגדולות המפורסמת בעולם, עם מיליוני עוקבים ברשתות, חוזים עסיסיים, ספר והופעות בטלוויזיה. בנוסף, החיג'אב הספורטיבי של נייקי התמקם ברשימת הפריטים האופנתיים הנחשקים של מנוע החיפוש Lyst. למקרה ששאלתם את עצמכם אם כיסוי ראש בהכרח עומד בסתירה לעולם האופנה או יכול להיות חלק ממנו. אבל זה מזמן לא רק על אופנה: ערכים של רב־תרבותיות, שונות ובחירה נשית עומדים בבסיס הוויכוח הזה, שמגיע עכשיו לנקודת רתיחה אבל מתנהל כבר שנים רבות.

"השיח הפך שטחי"

"ויזואלית נראה שחוקי הצניעות חלים יותר על נשים מאשר על גברים, וזה רלוונטי בעיקר להסתרת הגוף והשיער. אבל אני לא חושבת שאפשר לקרוא לחוקים האלה 'מנגנוני שליטה'", אומרת האוצרת והיסטוריונית האופנה יערה קידר. "נדרש הרבה יותר מבגד כדי לשלוט בנפשו ובגופו של אדם. הלבוש מבטא תפיסות משתנות לאורך ההיסטוריה לגבי גוף, מיניות ונשיות".

אז אין קשר בין הדרישה לכיסוי לבין שליטה בעינייך, כחוקרת אופנה? זה לא שולל משהו מחירותו של אדם?

"ביהדות למשל זה לא מתקשר רק ללבוש, אלא לאופן שבו אדם מתנהל בעולם. נשים שחיות בחברות ליברליות ובוחרות לחבוש כיסוי ראש, נמצאות בעמדה אחרת מנשים שנולדות לתוך חברה שמצפה מהן להתלבש כך, ושלא מקבלת אפשרות אחרת. מצד שני יש נשים בתוך החברות הסגורות האלה שמספרות שכיסוי הראש גורם להן להרגיש טוב יותר וחזקות יותר. יש טרנד שלם של הדגשה של כיסוי הראש, מבחינת נפח, צבעים, גובה. זאת דרך לתפוס כוח בתוך המסגרת, מבלי לשבור אותה או להפר את הסדר הקיים".

אז אולי יש משהו טוב בשיח שהתעורר בעקבות הפוסט של אל־יגון.

"השיח הזה הפך להיות מאוד שטחי בעיניי. מתחת לכיסוי הראש המנומר הזה יש אישה חזקה וחכמה שנעלמה תחת הדיון, למרות שהיא הובילה ערכים של MeToo# לפני שהוא בכלל היה קיים. באופן כללי העובדה שיש היום הרבה יותר אופנה צנועה מפעם, שהיא באמת אופנתית, מעידה על הכיוון הכללי של העמקת ההבנה של המגוון האנושי. זה נכון לגבי מידות הפלאס־סייז וזה נכון לגבי הרחבת מנעד המייקאפים לגווני עור כהים, דברים שלא היו קיימים לפני עשור. אנחנו חיים בעידן שבו יש דוגמניות מידות גדולות שהן כוכבות אינסטגרם, יוטיובריות עם גבה מחוברת ודוגמניות קטועות רגליים, או כוכבות ילדים וספורטאיות אולימפיות בחיג'אב. כל אחד יכול לבחור למה הוא רוצה להיחשף, והתפקיד שלנו הוא לחנך את הילדים שלנו שגם מי ששונה הוא יפה וראוי".

על גזענות ושנאת נשים | חן ארצי-סרור

את יכולה להיות מיס יוניברס ולהופיע על כל הבמות בעולם, את יכולה להיות אישה שחוותה אונס אכזרי ובכל זאת, הרבה לפני MeToo#, להתעמת עם התוקף שלך, ולדאוג שייכנס לכלא. את לא התביישת לספר את הסיפור שלך כשבאותה עת זה נחשב לבושה. את יכולה להיות עורכת דין מצליחה. את יכולה להיות אישה מעוררת השראה ומרצה מבוקשת. אבל עבור רבים, בסוף, תהיי קודם כל ולפני הכל שביס. טורבן. תרבוש. כולם ביטויים מעליבים לכיסוי ראש. כי ככה זה עם החפצה, היא עובדת לכל הכיוונים. זה לא משנה אם את בשמלה צנועה ומטפחת שמכסה את כל הראש או במכנסיים קצרים. תמיד גברים יידעו איך להפוך אותך לפתיינית, לזולה, למדיחה. ידעו איך לעלוב בך, להשפיל ולהקטין.

הפעם הביקורת הדוחה כלפי מנחת טקס המשואות, לינור אברג'יל, הייתה עטופה בטיעוני הדתה. אבל זה תמיד רק תירוץ. בסוף מדובר בעמדות שמסריחות מאנטישמיות, מיזוגיניות וגזענות. כל הרעות החולות במיקס בלתי נסבל. השופט בדימוס, עודד אל־יגון, לא הצליח להתאפק וגם דחף על הדרך איזו הטרדה מינית, מה שבטוח. לא ברור מה הפריע לו יותר: היותה של לינור חוזרת בתשובה, שחצתה את הקווים מה"נאורות" לשיטתו אל "החושך". עצם היותה אברג'יל — אישה כהת עור עם כיסוי ראש מנומר, או זה שהעזה לצאת לרגע מהמשבצת. לא מדליקת משואה, לא זמרת שעולה לשיר וכבר יורדת, אלא ה־מנחה של ה־טקס המרכזי בהר הרצל. אליטות מתחלפות, ועבור חלק מהאנשים זה גורם לאיבוד עשתונות מביך במיוחד.

חשוב לומר שעוצמת הגינוי על הקריאות נגד אברג'יל היו הרבה יותר משמעותיות מהקריאות עצמן. רוב הציבור יודע לזהות תועבה ולגנות אותה. מה שמטריד הוא שהדובר המרכזי נגד אברג'יל היה שופט במדינת ישראל שבעברו אף השווה חרדים לכינים. כלומר, לכולנו ברור לאיזה מין צדק זכו מי שעמדו מולו ובמקרה היו דתיים, מזרחים או נשים. הדרת נשים וביזוין היא חולה רעה ולא משנה באיזו אצטלה היא מגיעה, ולכן הסולידריות אמורה להיות חוצת מגזרים. זה לא עניינו של אף אחד איך את מתלבשת, איפה את יושבת והאם את בוחרת לשיר, לרקוד, או פשוט להיות. נראה שלא כולם קלטו עד הסוף את הרעיון הרדיקלי ולפיו גם נשים הן בנות אדם.

כואב לכם בעיניים? תעצמו אותן | ענת לב אדלר

אנחנו לא רואים את העולם כפי שהוא. אנחנו רואים את העולם כפי שאנחנו. ולכן היכן שהשופט אל־יגון רואה תרבוש רב־קומות המשייך אותנו למשטרים אפלים, והיכן שחבריי החילונים והמודאגים מזהים בטורבן גיבוב של פטריארכיה שתכליתו דיכוי המין הנשי, אני רואה סוג של פמיניזם חדש. הצהרת כוונות של נשים צעירות ומאמינות, שמזדקפות ומכריזות: אוקיי, ציות לצו הצניעות. אוקיי, כיסוי ראש, אבל בדרך שלי.

לא עוד מטפחת גנרית וצמודת קרקפת, אלא מגדל מתנוסס של זהותי, שהוא לא רק סמל סטטוס להיותי אשת איש, אלא נועד לאפשר לי לתפוס מקום, להנכיח את היותי ולצייר אותו בצבעים שאני מוצאת לנכון. זאת גם הסיבה מדוע חייכתי כאשר נשים מובילות דעה מיהרו לכרוך מטפחות צבעוניות לראשיהן לאות הזדהות עם לינור אברג'יל, והעלו הוכחות לרשתות, ממש כפי שנקטו נשים לפני מספר חודשים כאשר שיתפו תמונות במכנסיים קצרים לאות מחאה על כך שנערות במכנסיים קצרים הורדו מאוטובוסים.

זו בדיוק הסולידריות הנשית הנדרשת מאיתנו כדי לאפשר גם את כבודה של בת המלך פנימה וגם את חירותה של בת העם המתאווה להישאר חופשייה בארצה. כואב לך בעיניים כשאני מתלבשת איך שבא לי? תעצום אותן. כואב לך באוזניים כשאני שרה? תסתום אותן. עכשיו באמת צריך לארגן לופ של בימות מחאה המוניות שבהן ייתנו נשים קולן במיקרופון בלי שאף אחד יעז לסתום לנו את הפה.