על גזענות ושנאת נשים

את יכולה להיות מיס יוניברס ולהופיע על כל הבמות בעולם, את יכולה להיות אישה שחוותה אונס אכזרי ובכל זאת, הרבה לפני MeToo#, להתעמת עם התוקף שלך, ולדאוג שייכנס לכלא. את לא התביישת לספר את הסיפור שלך כשבאותה עת זה נחשב לבושה. את יכולה להיות עורכת דין מצליחה. את יכולה להיות אישה מעוררת השראה ומרצה מבוקשת. אבל עבור רבים, בסוף, תהיי קודם כל ולפני הכל שביס. טורבן. תרבוש. כולם ביטויים מעליבים לכיסוי ראש. כי ככה זה עם החפצה, היא עובדת לכל הכיוונים. זה לא משנה אם את בשמלה צנועה ומטפחת שמכסה את כל הראש או במכנסיים קצרים. תמיד גברים יידעו איך להפוך אותך לפתיינית, לזולה, למדיחה. ידעו איך לעלוב בך, להשפיל ולהקטין.

הפעם הביקורת הדוחה כלפי מנחת טקס המשואות, לינור אברג'יל, הייתה עטופה בטיעוני הדתה. אבל זה תמיד רק תירוץ. בסוף מדובר בעמדות שמסריחות מאנטישמיות, מיזוגיניות וגזענות. כל הרעות החולות במיקס בלתי נסבל. השופט בדימוס, עודד אל־יגון, לא הצליח להתאפק וגם דחף על הדרך איזו הטרדה מינית, מה שבטוח. לא ברור מה הפריע לו יותר: היותה של לינור חוזרת בתשובה, שחצתה את הקווים מה"נאורות" לשיטתו אל "החושך". עצם היותה אברג'יל — אישה כהת עור עם כיסוי ראש מנומר, או זה שהעזה לצאת לרגע מהמשבצת. לא מדליקת משואה, לא זמרת שעולה לשיר וכבר יורדת, אלא ה־מנחה של ה־טקס המרכזי בהר הרצל. אליטות מתחלפות, ועבור חלק מהאנשים זה גורם לאיבוד עשתונות מביך במיוחד.

חשוב לומר שעוצמת הגינוי על הקריאות נגד אברג'יל היו הרבה יותר משמעותיות מהקריאות עצמן. רוב הציבור יודע לזהות תועבה ולגנות אותה. מה שמטריד הוא שהדובר המרכזי נגד אברג'יל היה שופט במדינת ישראל שבעברו אף השווה חרדים לכינים. כלומר, לכולנו ברור לאיזה מין צדק זכו מי שעמדו מולו ובמקרה היו דתיים, מזרחים או נשים. הדרת נשים וביזוין היא חולה רעה ולא משנה באיזו אצטלה היא מגיעה, ולכן הסולידריות אמורה להיות חוצת מגזרים. זה לא עניינו של אף אחד איך את מתלבשת, איפה את יושבת והאם את בוחרת לשיר, לרקוד, או פשוט להיות. נראה שלא כולם קלטו עד הסוף את הרעיון הרדיקלי ולפיו גם נשים הן בנות אדם.