שבת 20 ביולי 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    יש יופי בכל אחת | צילום: שרבן לופו
    זמנים מודרנים  • 14.05.2019
    יש יופי בכל אחת
    חלפו עברו להם הימים שבהם היית צריכה להיות 1.80 מ' על 45 קילו כדי להצטלם בביקיני. לא מאמינים? לשלוש היפהפיות השלמות והמושלמות המצולמות כאן יש כמה וכמה דברים חדשים ומעניינים לספר לכם. במילה אחת: מ־ה־פ־כה!
    שיר־לי גולן ׀ צילום: שרבן לופו ׀ סטיילינג: שיר פלד

    אם החיוך הכובש של דפנה שילון נראה לכם מוכר, זה כנראה כיוון שצפיתם בה ב"דה וויס" או נתקלתם בה, אולי ליד אחותה עדי, במדורי הרכילות. היא רווקה תל־אביבית בת 27, מוזיקה היא חייה, ואל הדוגמנות הגיעה לגמרי לא במקרה. "תמיד אמרו לי שאני פוטוגנית, ובעבר צלם שהוא גם חבר עשה לי כמה ימי צילום והיה ממש כיף מול המצלמה שלו", היא מספרת. "את המודעה של ריי שגב, שאמרה שהיא מחפשת דוגמניות פלאס סייז, ראיתי בתזמון מצוין. הייתי בתקופה של חוסר ביטחון בנוגע להמשך דרכי כזמרת וכיוצרת, והרגשתי שהנפש שלי צמאה, ברמה האנוכית, להכרה בזה שאני יפה, בזה שאני מרגישה נוח בתוכי, בעור שלי. כשהיא הציגה לפניי את היוזמה שלה ואת האג'נדה שמאחוריה, חשתי ממש מחויבות לעשות את זה. לא היופי הוא היעד, אלא הקבלה העצמית, היכולת להרגיש טוב עם עצמי".

     

    כי זה לא מובן מאליו?

     

    "כן. כבר כילדה התעסקתי בזה הרבה מאוד. מגיל צעיר מאוד הייתי הכי גבוהה והכי שמנמנה בכיתה. מעולם לא נראיתי בגילי ולא ידעתי למצוא את המקום הנכון במרחב. הרגשתי תמיד לא שייכת, הרגשתי לא נוח עם מה שיש לי. עשיתי את כל הדיאטות האפשריות. בגיל 11 הייתי לראשונה אצל דיאטנית ומשם נושא המשקל נהיה כדור שאני מסובבת כל הזמן ותמיד חוזרת לנקודות שכבר הייתי בהן. בשלב מסוים בנעוריי זה נהיה הספורט המשפחתי ‑ למצוא יחד את הדיאטה החדשה שתגרום לכולנו לרזות. ההתעסקות במשקל הייתה אינסופית. רציתי להיות במידה מסוימת, התבוננתי בדרך שבה החברות והחברים שלי מתנהלים בעולם ורציתי גם, וזו חוויה מאוד לא נעימה. ההחלטה להתנסות בדוגמנות באה משם: אני מניחה שהמשקל תמיד יעסיק אותי, אבל חשוב לי לדבר על זה, להנכיח את זה, להקליל את זה. אני רוצה שהעיסוק במשקל ייעשה טעון ומאיים פחות, שהוא יפסיק להיות המפלצת הגדולה שהוא בראש שלי. שהוא יהיה סתם עוד עניין".

     

    לדבריה, הצילום עבורה הוא רק חלק מתהליך ריפוי איטי לחוסר הביטחון, שלא נעלם בקליק אחד. "מה בכלל ההגדרה של דוגמנית? מעצב רוצה לשים בגד על אישה ולצלם אותה. מידתה אינה רלוונטית. כשחשפתי את עצמי במוזיקה, במקום שבו חשבתי שאני בטוחה, חוויתי פתאום פחד גדול להיכשל כששמתי את עצמי בפרונט. כל עולם המוזיקה התערער ובמקום תשוקה היא הפכה לפחד. זה הוביל אותי לתהליך של בחינה עצמית, של ניסיון להבין מה עוד יש בי, מה עוד גורם לי להרגיש טוב. וכשדיברתי עם ריי על הרצון שלה לשלב בפרונט מה שיותר אנשים וסגנונות יופי, התחברתי לזה מאוד".

     

    למה?

     

    "כי כשאני הייתי ילדה ונערה, הסבטקסט סביב עודף משקל היה בוטה מאוד, היה ברור שרזה זה יפה ושמן זה לא יפה. וכמי שצפתה הרבה בטלוויזיה וחלמה להיות על במה, ראיתי מוזיקאיות כמו בריטני ספירס וכריסטינה אגילרה, שהיא גם יפהפייה וגם שרה כמו אלה, והמסר מבחינתי היה ‑ אני לא נראית ככה ולא נשמעת ככה, לכן לעולם לא אצליח. הניסיונות לרזות נבעו חד־משמעית גם מהרצון להרגיש שאני יכולה לעמוד על במה. רקדתי אז, והייתי רקדנית טובה, אבל בעיני עצמי הייתי תמיד הרקדנית השמנה בלהקה, כי הבנות שהיו לצידי נראו אחרת. לשמחתי, בשום שלב ההתעסקות במשקל ובדימוי הגוף לא גרמה לי לחשוב שאני לא צריכה לעמוד על במה, ועם הזמן הבנתי שיש לי האופציה להישאר שמנה אבל להביא בחשבון שארגיש נוח פחות".

     

    לפני כמה שנים הופיעה בהתנדבות בתצוגת אופנה למידות גדולות. "היה מוזר להבין שאני חלק מרכזי בדבר הזה והדבר הזה קשור לגוף שלי, ונהניתי לראות סביבי נשים בעלות מידות גוף דומות לשלי שזה מה שהן עושות. כיום אני מרגישה נוח יותר בגופי, בין השאר משום שמצאתי את הגישה שעובדת לי. שנים הייתי תקועה על ג'אנק פוד ואלכוהול למרות שאני יכולה כנראה לכתוב בעצמי תפריטי דיאטה, והבנתי כמה משקל יש לעצם ההתעסקות שלי באוכל. אני נפגשת עם תזונאית שעוזרת לי להיות בתקשורת עם הגוף, להבין מה עומד מאחורי האכילה שלי, להקדיש לאוכל תשומת לב, ממש כמו במערכת יחסים".

     

    אבל הדרך עוד ארוכה. "אני עדיין לומדת להשיל מעצמי את הכבדות, את התחושה שאינני יכולה לנוע בעולם, ואין לי משקל יעד. היום אני מבינה שאם בא לי להזמין מגש פיצה בשתיים בלילה זה לא כי אני רעבה, אלא כי חזרתי לבד מהבר, ואני יכולה לבחור אם להזמין את הפיצה, לאכול משהו אחר או אולי לא לאכול בכלל. ועם השיפור בתחושה הגופנית בא גם השיפור בתחושה הרגשית. אני לומדת להיות שמחה במי שאני, לזכור שמי שאני זה ממש לא רק איך שאני נראית, ולקבל את זה שגם חוסר הביטחון הוא חלק ממני".

     

    חוסר ביטחון שלא מפריע להצטלם בבגד ים.

     

    "מה שמצחיק הוא שאני יכולה לספור על אצבעות כף יד אחת את מספר התמונות שיש לי בבגד ים. בכלל, בגד ים זה ממש לא חלק מהחיים שלי, אני לא קונה בגדי ים וכשאני כבר מוצאת אחד, אני חורשת עליו שנים. לצד זה, גדלתי בקיסריה, על הים, ואני אוהבת אותו. לשמחתי, בשנתיים האחרונות אני מרגישה טוב יותר בגופי ופתאום ללכת לים זה לא הדבר הנורא בעולם, אלא דבר כיפי".

     

    את חוששת מתגובות פוגעניות?

     

    "אני רגילה לפידבקים שליליים, אני יודעת איך הם גורמים לי להרגיש וזה לא נעלם לי, לצערי. אבל שלוש תצוגות האופנה שעשיתי בשבוע האופנה האחרון קיבלו תגובות חיוביות מאוד, ונדמה לי שיש עכשיו מומנטום, שהציבור פנוי יותר לקבל נשים גדולות. יש ציניות רבה בעולם, אבל אולי כחברה אנחנו נעשים בשלים יותר פשוט לקבל את הדבר הזה כמו שהוא".

     

    לשבור דפוסים

     

    בארון של חנה חברון, 27, יש דווקא שלל בגדי ים, רובם ביקיני. היא עלתה ארצה מברזיל לפני כמה חודשים, מתגוררת בתל־אביב עם בן זוגה ועובדת בחברת היי־טק. "תמיד אהבתי אופנה, ובברזיל גם עבדתי בתעשייה הזאת והצטלמתי לא מעט, אבל לא תיכננתי ולא דמיינתי שאחת כמוני תוכל להיות דוגמנית", היא אומרת. "בעבר, כשהצטלמתי, ניסיתי להיראות רזה יותר ממה שאני, להכניס את הבטן וכו'. עם הזמן הבנתי שזה לא משרת את המטרה ושאם אני רוצה להיות מודל לחיקוי לבנות מלאות, בהיותי עגלגלה, אני לא יכולה למכור את עצמי אחרת".

     

    למרות הקלות שבה היא משתחלת לבגדי ים, היא מודה שחוותה לא מעט קשיים הקשורים לנושא המשקל. "לא הייתי רזה ולא הייתי שמנה, אבל תמיד היה לי טוסיק גדול ורגליים שמנמנות וכנערה לא רציתי שיראו את זה, שיראו אותי. נראיתי מבוגרת מגילי וגברים בוגרים היו מתחילים איתי ושנאתי את זה, ואז התחיל תהליך של אכילה רגשית. אכלתי אכילה קומפולסיבית ונדרשו לי שנים של קריאת חומר וטיפול רגשי כדי להשלים עם העובדה שאני מלאה ושזה בסדר".

     

    אורח החיים שלה השתנה דרמטית. "אני לא עושה דיאטות, אבל כן משתדלת לאכול מאוזן למען הבריאות שלי, ואני מתאמנת. ואם בעבר התבוננתי בחברותיי הרזות וקינאתי בהן, ושנאתי להסתכל בראי ‑ כיום אני משתדלת להיות בחמלה כלפי עצמי ולראות את התמונה הגדולה גם כשאני מול הראי: אני אומרת לעצמי כמה טוב העור שלי ואיזה כיף שאני במצב רוח טוב, וזה חשוב יותר ממידת המכנסיים. לכן גם נהניתי מאוד בצילומים. אני מתה על חוף הים, אני מתה על ביקיני ולא נעים לי להתרברב, אבל הרגשתי ממש נוח".

     

    תחושת הנוחות הזו מסייעת גם לביטחון העצמי. "אני מאמינה שאנחנו צריכים להיות גאים במי שאנחנו", אומרת חברון. "ברור שכיף להיות יפות, אבל זה לא הכרחי, בטח לא כל הזמן. חשוב יותר שנהיה נחמדות לעצמנו, שנהיה חומלות ורכות. הגוף הוא הכלי הכי חשוב שיש לנו, צריך פשוט לשמוח בו. המינימום שאני יכולה לעשות כדוגמנית פלאס סייז הוא לשבור את הדפוסים המקובלים, להציג דפוס נוסף של יופי, לעזור לבנות צעירות לגלות שיש יופי בכל אחת".

     

    להיות בפרונט

     

    גם ירדן חי, 26, מרצה ויועצת שיווק רווקה מתל־אביב, חיה בשלום ובאהבה עם גופה. "כבר כילדה אהבתי להיות בפרונט והיו לי המון חברים", היא מספרת. "תמיד הייתי 'השמנה', אבל ההבדל ביני לבין האחרים גדל כשהתחלנו להתבגר, ואז התחילה התקופה שבה שרו עליי שירים מעליבים, עשו עליי חרם, התעלמו ממני והבריזו לי. במקום לטפל בזה, המסגרת החינוכית שבה למדתי המליצה לי לעשות דיאטה. ורזיתי, ושקלתי 59 קילו על ה־1.74 מטר שלי, אבל הייתי מידה 42 והרגשתי שמנה. גם בבית העירו לי כל הזמן מה לאכול ומה לא, ולא היה מי שיגיד לי שאני בסדר, שיש לי אגן ירכיים של תוניסאית ושום דיאטה לא תשנה את זה. הייצוגים היחידים לנשים מלאות בטלוויזיה היו נועה תשבי ועוגן (אורלי ויינרמן) מ'שמש'. הייתי פעילה בבית הספר, אבל לא מצאתי את המקום שלי, לא הרגשתי חלק".

     

    עם תום תקופת ההתבגרות הגיעה ההשלמה עם הדמות הנשקפת אליה מהמראה, שעטתה לפתע שמלות צבעוניות, בגדים צמודים ועקבים גבוהים. "בסביבות גיל 20 הבנתי שאם לא אוהב את עצמי לא יאהבו אותי, שמגיע לי הכי טוב ‑ בזוגיות, במשפחה, בעבודה, בכל. יש לי כישרון טבעי להבניית מציאות. ברגע שאני מציגה באינסטגרם שלי שאני מקובלת, שאני רצויה, שאני חוגגת את החיים ‑ זה עובד. אנשים מאמינים לי ורוצים להצטרף אליי. מאז אני לא מתנצלת. אני כן מנהלת אורח חיים בריא, מתאמנת 5־4 פעמים בשבוע עם מאמן פרטי, אוכלת מאוזן ומטפחת את עצמי, אבל הבריאות המנטלית חשובה בעיניי הרבה יותר ממידות המכנסיים, שהיו כנראה רלוונטיות בשנות ה־90. אני השראה לנשים ולנערות כי אני מראה שאפשר אחרת, שלכל אחד מגיע להרים את הראש וללכת בגאון".

     

    את נשמעת כאילו אין שמנופוביה בעולם.

     

    "יש, אבל השטח משתנה. מעל 70 אחוז מהנשים בנות ה־25 ומעלה בעולם המערבי לובשות מידה 42 ויותר, ועדיין לצערי קשה למצוא בגדים יפים במידות האלה בארץ. אני מזמינה הרבה מחו"ל ורגילה לתסכול שכרוך בכניסה לחנות בגדים, איתור שני פריטים בקושי וגילוי שמידה 44 שלהם קטנה עליי. לכן החלום שלי הוא לקחת מותג אופנה מקומי ולמתג אותו מחדש, לגרום לו לשים בפרונט גם את המידות שמעל 42. נכון שיש דגמים שייראו יפה פחות עליי מאשר על בחורה במידה 36, אבל תנו לי להחליט מה מתאים לי ומה בא לי ללבוש. השטח דורש את ההכרה הזאת, את צמצום הפער בין קהל היעד למוצר, ואנחנו בדרך לשם".

     

    shirgos@gmail.com