{ }
רביעי 13 בנובמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: אסף פרידמן
    24 שעות • 13.05.2019
    "בכיתי, ביקשתי שלא ינדו אותי, שלא יפרידו ביני לבין החברות שלי"
    חרם חברתי הוא חוויה מצלקת, אבל מה קורה כשבמקום לעזור לסיים את הנידוי, דווקא הצוות החינוכי הוא זה שיוזם אותו? זה מתרחש כמעט בכל בית ספר וסמינר חרדי: הנהלת המוסד מורה להטיל חרם על תלמידות בגלל צבע הגרביים, שאלה חצופה, או קריאה של ספר ילדים חילוני. וזה לא נגמר בחודשים של התעלמות, אלא בנזק נפשי לכל החיים. שש נשים שעברו "חרם חינוכי" שוברות שתיקה בראיון לנינה פוקס, שבעצמה עברה חרם כנערה חרדית
    נינה פוקס | צילום: אסף פרידמן

    רחלי (שם בדוי) הייתה בת 17 כשנתקלה בכוחו המשתק של החרם. זה היה בחג השבועות, וכתלמידה חרדית בסמינר בירושלים, אחד הסמינרים המוכרים והחשובים במגזר, היא הגיעה לכנס שאירגנה הנהלת המוסד החינוכי. כשהגיעה, נדהמה לגלות את קבוצת החברות הטובות שלה משוחחות ביניהן ומתעלמות מעצם קיומה לחלוטין. היא הבינה מיד את המשמעות העמוקה של האירוע הזה, משמעות שאולי נסתרת מעיניים חילוניות. את ההליכה הביתה לא תשכח לעולם, קילומטרים ברגל תוך שהיא ממררת בבכי חסר שליטה. "הייתי ממש בהיסטריה", היא נזכרת.

     

    היום היא בת 21, ועדיין מעדיפה שלא להיחשף בשמה כשהיא מדברת על מה שעוללה לה הנהלת הסמינר. "מבחינה חיצונית הייתי ממש דוסית", היא מבהירה. "הקפדתי להתלבש צנוע, אבל הייתי שואלת בשיעורים כל מיני שאלות שהמורות פחות אהבו: נגיד דיברו על תפילת חנה ואמרו שחנה בכלל לא רצתה ילד משלה והיא רצתה רק למען הקב"ה, והתווכחתי עם המורה על זה. המורה שלי החליטה שכנראה יש לי השפעה שלילית על הבנות".

     

    בשלב זה המורה שוחחה עם הכיתה ונתנה הוראה מפורשת לא לדבר עם התלמידה הווכחנית. אבל זה לא נגמר בכך. "המורה הלכה לרב. הוא קרא לחברות שלי להגיע לבית שלו מספר פעמים, כי לקח זמן לשכנע אותן שלא יתקרבו אליי", מספרת רחלי והכאב עוד ניכר בקולה. "הוא דיבר איתן והסביר להן שזה לטובתי, כי זה יציל את העולם הרוחני שלי. הן לא דיברו איתי חצי שנה, ולבסוף המחנכת קראה לי לשיחה ואמרה שהיא רואה שלא מדברים איתי וכדאי שאעבור סמינר. אף אחת לא דיברה איתי, אז הסכמתי לכל מה שהיא הציעה. רק לאחר מכן נודע לי שהיא זו שיזמה את החרם".

     

    הנידוי החברתי והבדידות שנכפו עליה הותירו את רישומם. "החברות שלי פחדו לדבר איתי כי ההוראה שהן קיבלו הייתה מסמכות רוחנית", היא מספרת. "הייתה לי חברה ממש טובה שניסיתי לברר איתה מדוע היא לא מדברת איתי והיא ענתה שאסור לה. הייתי ממש בדיכאון, זו הייתה השנה של החוצים (בגרויות, נ"פ) ואני מאוד אוהבת ללמוד, אבל הגעתי לחוצים בלי ללמוד כלום ועברתי על הקשקש".

     

    לאחרונה רחלי גילתה שהמקרה שלה לא היה נקודתי. "עכשיו אני עושה תואר, וכמה בנות שלומדות איתי טוענות שהן חוו מקרים דומים", היא אומרת. "אני יודעת שזה קורה בסמינרים". והדבר החמור ביותר הוא שלא מדובר בחרם שנולד בתוך קבוצת התלמידות, אלא יורד בהוראה מגבוה, היישר מהצוות.

     

    הכל בגלל התסרוקת

    תופעת החרמות בבתי הספר זוכה בחודשים האחרונים לחשיפה ולתשומת לב ציבורית. גם במגזר החרדי התופעה פושה במוסדות החינוכיים, אבל בניגוד לחרם שמתארגן בתוך קבוצת תלמידים וזוכה להתייחסות של הצוות וההורים המנסים לסיים אותו, בבתי הספר ובסמינרים החרדיים החרם מגיע ביוזמת ובתמיכת הצוות החינוכי. התלמידות מקבלות הוראה ברורה למי אסור להתחבר, עם מי אסור לדבר ומי יכולה להשפיע עליהן לרעה, לקלקל אותן ולהפוך אותן למנודות ומוחרמות בעצמן. התלמידות ממהרות ליישר קו.

     

    "מקולקלת", "חולת נפש" ו"הפרעה נפשית" הם רק חלק מהכינויים שמושמעים בחסות הנהלת בתי הספר והסמינרים כלפי בנות שמעזות לשאול שאלות המעלות ספק בדברי התנ"ך, כלפי אלה שלא ממלאות אחר מצוות תקנוני הלבוש הנוקשים במלואם, או מי שעברו את הקו בנוגע לתקנת התנהגות כלשהי.

     

    הדרכים להחרמת התלמידות מגוונות ולכל מוסד אופנים משלו. חלקם פועלים בשיתוף עם רב שקורא לשיחה את מעגל החברות של אותה "מקולקלת", ומסביר להן מדוע אסור להתחבר אליה או לדבר איתה. במקרים אחרים המנהלת או המחנכת יוצרות קשר עם הורי התלמידות ומבקשות מהם להרחיק אותן לאלתר מאותו "גורם עוין". במקרים נוספים המנהלת או המחנכת מדברות עם הבנות ישירות ונותנות את ההוראה. בדרך כלל ההוראות מגובות באיומים הכוללים בין היתר נידוי מוחלט והשלכה מהסמינר.

     

    גם אני זוכרת את עצמי, ילדה בת 14, מגיעה מדי בוקר לבית הספר החרדי במדי בית הספר שעטפו אותי מכף רגל ועד ראש כדי שחלילה לא ייחשפו מרפק או עצם בריח. אני זוכרת את עצמי עומדת מול המראה ומחפשת להיות מישהי אחרת. המישהי הזאת העזה ברוב חוצפתה לשנות את התסרוקת האחידה שעל ראשה, למתוח את הקוקו חזק, ולא עלינו — גם לסרק הצידה את הפוני. היא לא העלתה בדעתה שהתסרוקת הזאת תהדהד בכל בית הספר.

     

    לא אשכח את אותו היום. זה היה בכיתה ח', חזרות אחרונות לקראת מסיבת סיום של בית הספר היסודי בו למדתי בפאתי בני־ברק. אני ומספר חברות קרובות שוחחנו מחוץ לאולם, ולפתע רכזת בית הספר חלפה על פנינו. היא נעצה בתסרוקת החדשה שלי מבט נדהם ופנתה לחברותיי: "אל תתחברו אליה, היא פרחה", פסקה. אני זוכרת את העלבון וההשפלה עד היום. לקח לי מספר דקות להבין את שהתרחש: עליתי לכיתה שבה למדתי ומהר מאוד מצאתי את עצמי לבד, מתייפחת. זוכרת את עצמי ממלמלת ביני לבין עצמי, "בבקשה אל תנדו אותי, אל תחרימו אותי, אל תפרידו ביני לבין החברות שלי".

     

    עוף השמיים הוליך את הקול, והמחנכת, שדווקא חיבבה אותי, שמעה על המקרה וניגשה אליי. מה הופתעתי לגלות שהמחנכת שכה הערצתי תומכת ברכזת: "תשמעי, התסרוקת שלך באמת מאוד מודרנית וזה יכול לקלקל את שאר הבנות", סיכמה בקרירות.

     

    "הבנתי שמתעללים בי"

     

    חשוב להבין שחרם בעולם החרדי הוא לא סתם "כמה חודשים קשים". כשהוראה ניתנת מההנהלה, היא נאכפת על ידי התלמידות וההורים בציות מוחלט. חרם בבית הספר, ובוודאי חרם בסמינר (המקביל לתיכון) יכול לעצב את המשך החיים של הנערה, כולל פרנסה, קהילה ושידוכים. לא רק עבורה אלא גם עבור הוריה, אחיה ואחיותיה.

     

    "זה הגיע למצב שההורים שלי, כמו כל הורה חרדי, מגבים את המערכת ומפחדים ממנה. הם מבינים שאם הם יוצאים נגדה, המורות ידפקו לבנות את השידוכים", אומרת שרה איינפלד, אם לשניים, חסידת גור לשעבר שיצאה בשאלה לפני עשור. "כך יוצא שההורים החרדים הם קורבנות או בני ערובה בידי הנהלת בית הספר, הם כבולי ידיים והורה לא יכול לעזור לילד ולתמוך בו".

     

    איינפלד סבלה את מכבש הלחצים והבדידות בעקבות החרם המנהלי משך כל שנות לימודיה בסמינר החסידות בעיר בדרום. "לפעמים לא רציתי להתפלל, הגרביונים שלי לא היו ארוכים מספיק בשביל התקנון, והיה לי פה גדול, העזתי לשאול שאלות", היא מספרת. הקש ששבר את גב ההנהלה היה ספר של "החמישייה הסודית" שנתפס ברשותה של איינפלד. מדובר בספר ילדים עתיק, אבל מבחינת בית הספר חומר קריאה חילוני היה פשוט יותר מדי.

     

    בסמינר גור ההוראה מגיעה מוועדת הצניעות שלו, המורכבת מרבנים שבמקרה היו חברים של אביה. הם דנים בכל מקרה לגופו ואת החלטותיהם מעבירים למנהלת הסמינר. "הם היו מכתיבים למנהלת על מי 'לשים עין'. צריך להגיד את זה במילים לא מכובסות", מבקשת איינפלד, "אותה ועדה מחליטה באיזו ילדה להתעלל". באסיפת המורות הבאה המנהלת הסבירה למחנכת בכיתה של ה"בעייתית", שאם חלילה יש הצגה או מופע אסור לתת לתלמידה המקולקלת תפקיד כדי שהיא לא תגיע למעמד חברתי גבוה".

     

    "אבא שלי היה חבר של מספר אנשים מאוד בולטים בוועד הזה בסמינר ולכן זכיתי ערב אחד לעבור חוויה די נוראה", היא נזכרת. "אני הייתי במפלס העליון של הבית והם היו במפלס התחתון. הם נכנסו לסלון, ואני שומעת איך מזכירים את שמי בצרחות. הם באו לספר לאבא שלי שהם שמו עליי עין ואני שומעת איך אבא שלי חוטף מהם צעקות. שלושה גברים מבוגרים ממני בעשרות שנים, בגיל של אבא שלי, עם זקן ארוך שלאישה שלהם הם לא קוראים בשמה אבל את השם שלי הם לא מפסיקים להזכיר, 'שרה איינפלד', 'געוואלד'".

     

    איינפלד נזכרת, והבוז והזעם מתערבבים בה. "למה אתם באים אלינו הביתה וצורחים על אבא שלי? למה אתם באים ושורפים אותי מול אבא שלי? האם זה יעשה אותי ילדה טובה יותר? ממש־ממש לא. איבדתם את המומנטום מבחינתי".

     

    המנהלות והמורות לא טרחו להסתיר ממנה את העובדה שהיא מנודה בהוראה מגבוה. "בסמינר, לקבל תפקיד היה הדבר הכי חשוב ולא נתנו לי למרות שהם ידעו שיש לי מה לתרום. ואני שואלת את המורה 'אבל למה?', והיא אומרת: 'אלה ההוראות שקיבלתי'. לא הרפיתי ושאלתי את המורה ואת המנהלת שוב ושוב למה אני לא מקבלת תפקידים ולמה אסור לחברה הטובה שלי לדבר איתי יותר. אני זוכרת את עצמי שבורה בבית ובוכה. לא קראתי לזה חרם בזמנו כי לא הבנתי שזה חרם, אבל הבנתי יפה מאוד שמתעללים בי, שמרחיקים אותי בכוונה".

     

    לטענת איינפלד, היא לא הייתה היחידה בסמינר שהוצאה מחוץ לגדר. "בשנתון מתחתיי הייתה חבורה של מוכפשות ומנודות. ילדה אחת הוציאו קבוע במשך שנה שלמה משיעור כי המורה לא הסכימה לדבר איתה, הייתה ילדה נוספת שהוחרמה אבל ריחמו עליה ואמרו לה שהיא תהיה העוזרת של המזכירה. החזיקו אותה במשרד כדי שתהיה בפיקוח וממש לא היה אכפת להם שהיא מאבדת חומר לימודי. היו בנות שהיו מורחקות מבית הספר למשך חודשים. פשוט היו אומרים להן 'עכשיו את לא מגיעה יותר לבית הספר'. ולמה? כי היא לבשה גרביים בצבע שחור", היא אומרת בתסכול. "כשאני רואה את הפער בין הדרך שהתנהלו איתי לבין הדרך שמתנהלים היום עם הבן שלי בבית הספר, זה פשוט גורם לי לבכות".

     

    "את מתנהגת כמו עמלק"

     

    לא כל הסיפורים מתחילים בשל פקפוק במידת הדתיות או בגלל קריאות תיגר הלכתיות. אסתי, בת 28 שלמדה בסמינר ותיק ומוכר בירושלים, מתארת את תקופת החרם כהתעללות מתמשכת שהחלה בשיחה פוליטית. "הטריגר הראשון היה תקופת הבחירות, היה דיון על כל מיני מפלגות והשיח היה אם צריך לציית להוראות של גדולי ישראל", היא נזכרת במה שפתח תקופה ארוכה של נידוי. "האמירה שלי הייתה שבעצם כל אחד יכול לבחור בעצמו לאיזו אישיות תורנית להקשיב. מאז הדברים החלו להידרדר, זימנו אותי להרבה מאוד שיחות עם הרב של ההנהלה שלא בחל באמצעים והטיח בי מילים קשות והשפיל אותי: 'את מתנהגת כמו העמלק'. באיזשהו שלב ביקשו ממני לא לדבר, לאחר מכן ביקשו ממני לא לעשות הבעות פנים בשיעורים, ואחרי זה הפסיקו להקריא את השם שלי בשיעורים. השלב האחרון היה שביקשו מהורים של בנות לא להתחבר איתי כי יש לי השפעה שלילית. עד היום אני מטופלת כדי להעביר את הטראומה, זה משהו שאי־אפשר לשכוח ואין ספק שזה השפיע עליי לטווח הארוך".

     

    אתי, היום אם לשניים, מציגה את הצד השני, זה שהתבקש לבצע את החרם. "כשהייתי בכיתה ט' בסמינר בבני־ברק לא מצאתי את עצמי", היא מספרת. "התחברתי עם אחת התלמידות שלמדה בכיתה המקבילה. היא הייתה קצת פחות 'דוסית', אז לא הסכימו שאתחבר אליה. העניין הוא שלא רצו להגיד לי מה הסיבה שאסור לי לדבר איתה, אז אמרו לי שאסור להתחבר עם בנות מכיתות מקבילות. לא היה לי מה לעשות, הייתי אומללה ועברתי לסמינר אחר, אבל הגעתי לסמינר של חסידות גור — ושם המצב היה הרבה יותר גרוע. מישהי ביקשה ממני לבוא איתה למזכירות ושם הבחינה בי הסגנית עם אותה בחורה שסומנה כ'מקולקלת'. למחרת היא לקחה אותי לשיחה זועמת: 'אסור לך להתחבר עם אותה בחורה'. וכך שוב נשארתי בודדה.

     

    קורל קצבורג, בת 25 מחולון, היא בת של חוזרים בתשובה, אחת הקבוצות המופלות והמוחלשות ביותר במגזר, שחווה קשיים גדולים בקבלה למסגרות חינוכיות ותעסוקתיות ובמציאת שידוכים. כבר בבית הספר היסודי היא הועברה למוסדות חרדיים, ובתיכון המשיכה באופן טבעי לסמינר חרדי בעיר. "החרם עליי התחיל בכיתה י"ב. המחנכת שלי קראה לי ואמרה שהמנהלת קיבלה טלפון הביתה בה סיפרו לה שראו אותי מסתובבת עם מישהו. מאז החלה מסכת איומים. מה שהכי כאב לי", ממשיכה קצבורג, "זה שהמורה שלי טענה שיש לי הפרעה נפשית בגלל שיש לי צורך בחבר. אני אישית יודעת שהיא דיברה עם הבנות ואמרה להן שיש לי הפרעה נפשית. בסוף השנה באתי אליה וניסיתי להתעמת איתה על העניין של ההפרעה הנפשית, ותשובתה הייתה: 'אני לא אמרתי את זה, אבל אם את אומרת כנראה שיש בזה משהו'".

     

    שירה, בת 25 מתל־אביב, חוותה "חרם זוחל". היא למדה בסמינר בתל־אביב ומצאה עצמה מבודדת לחלוטין בשנה האחרונה ללימודים, מצב בו החלפת מוסד לימודים כבר לא ממש אפשרית. "זה התחיל מזה שמנהלת אמרה לי שבנות טוענות שאני מקלקלת אותן והן פוחדות ממני", היא אומרת. "זה בא לי די בהפתעה, כי הייתי מאוד מקובלת וחברותית. מבחינה דתית הייתי קצת פחות: אירגנתי מסיבות יום הולדת בבית. אמנם רק של בנות, אבל מסיבות. הייתי תלמידה טובה והתלבשתי על פי התקנון, אבל הם פחות אהבו את מה שעשיתי מחוץ למסגרת. לא הרגשתי כלום מהצד של הבנות, זה בא לי משום מקום. מה פתאום החברות שלי מפחדות ממני? ההנהלה התקשרה להורים שלי, דיברו עם אמא שלי, ואז חזרתי לסמינר ולא דיברו איתי עד סוף השנה, בערך ארבעה חודשים".

     

    כמו רבות מהנשים שהעידו, גם שירה מתארת איך החרם שאמור היה "ליישר אותה" למעשה דחף אותה מעבר לקצה והוציא אותה באופן סופי מהחברה החרדית. "נפגעתי, הרגשתי בגידה מהבנות ומההנהלה", היא אומרת. "מצד שני, זה מאוד חיזק את הדעות שלי לגבי החברה הזו, שהיא לא יודעת להתמודד עם אנשים שהם קצת לא בסטנדרט. הייתי רוצה שיבואו, שידברו איתי ולא יחרצו את גורלי. זה היה כואב, מאוד כואב, אבל שכלית הבנתי שהם הבעיה. זה כן הוריד את הביטחון העצמי שלי והרגשתי שאני לא טובה מספיק, שאני מוזרה וחריגה".

     

    מה ההורים שלך חשבו?

     

    "אמא שלי הייתה בצד שלי אבל ידיה היו כבולות. זה משפיע עליי עד היום. הייתי הרבה שנים בטיפול פסיכולוגי בגלל התחושה הזו שאני חריגה ואם אני אנהג באותנטיות זה לא יתקבל". •