רביעי 26 ביוני 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: אביגיל עוזי
    7 לילות • 13.05.2019
    שרת החינוך
    'הסטורי של אווה' הוא ג'אנק־פוד. ספרי הלימוד מחנכים ללאומנות. ההורים והמורים הפכו לאפליקציה. שהם סמיט מוציאה ספר ילדים שמטיל ספק בבתי הספר, ומסבירה למה היא לא רוצה שילדיה יחגגו בכיתה את יום העצמאות
    אלעד בר-נוי | צילום: אביגיל עוזי

    לפני כמעט עשור לבשה שהם סמיט חולצה לבנה וליוותה את בתה הבכורה לטקס יום הזיכרון בבית הספר, על תקן מרגלת. "הטקסים האלה נורא הפחידו אותי אז הרגשתי צורך לשמוע מה אומרים שם. הם התחילו למנות בטקס את עונות השנה - קיץ, חורף, סתיו, אביב - ולסירוגין מנו את מלחמות ישראל, מלחמת יום כיפור, מלחמת לבנון וכן הלאה. הרעיון היה בעצם שיש את עונות השנה שבאות בזו אחר זו וחוזרות על עצמן, וכך גם המלחמות. מין תפיסה שהמלחמה היא איזה הכרח. תופעת טבע. כל הקיטש הזה, הפורנוגרפיה של המוות, הקידוש של המוות, זה הטריד אותי מאוד".

     

    הייתה לכם התלבטות אם לשלוח אותה לבית ספר ממלכתי או ללכת על אופציה יותר אקסקלוסיבית?

     

    "נקודת המוצא שלנו הייתה שהיא תלך לבית ספר בשכונה, אבל זה היה קטסטרופה. היא הייתה ילדה תאבת סקרנות, וממש ראינו אותה נובלת שם בזמן קצר. הפער בין הדעות שלנו בבית ובין הדעות שהיא ספגה בבית הספר יצר עליה לחץ ומועקה. היא הייתה תקועה בין שני הכוחות האלה, מנסה לרצות את שניהם. לא רציתי שהיא תעמוד במקום הזה, אבל גם לא רציתי לכופף את הערכים שלי, לחגוג את יום העצמאות כמו שעושים בבית הספר, למשל. למרבה המזל היא עברה את מבחני המחוננים ובחרה ללכת ללמוד במסגרת למחוננים. את הילד השני כבר שלחנו לבית ספר דמוקרטי".

     

    נדמה לי שבספר את קוראת לזה "חינוך לעשירים".

     

    "יש לי קושי גדול מאוד עם ההתבדלות הזאת, ועם העובדה שבעצם זה שאתה מוציא את הילדים החזקים יותר, אתה מחליש את בתי הספר השכונתיים. אידיאולוגית אני באמת מתנגדת לרעיון של חינוך פרטי לעשירים, אבל אני יכולה להגיד להגנתנו ולהגנת הורים אחרים שעושים את זה, שהשלטון הזה שמכניס ערכים לאומניים והדתה לספרים של משרד החינוך, נמשך כבר הרבה מאוד שנים. זו ממש אינדוקטרינציה, חינוך לחשיבה לאומנית, אפילו פרוטו־פשיסטית לפעמים. וכשזה נמשך כבר יותר מעשור אתה מבין שזה לא יתוקן, ושההשפעה של זה יכולה להיות הרסנית. אז בסופו של דבר אתה בוחר במה שאתה חושב שהוא טוב לילד שלך. את הבת השלישית, אגב, שלחנו לתיכון רגיל, כי החינוך הדמוקרטי לא מתאים לה. וזו נקודה חשובה, שלכל ילד יש את בית הספר שמתאים לו".

     

    כיתות צפופות, ריח של גיר, מורות עצבניות וסנדוויצ'ים עבשים הם גיבורי ספר הילדים החדש של סמיט, 'מי המציא בכלל את בית הספר?!' (הוצאת כנרת־זמורה־ביתן), מעין אנציקלופדיה קומיקסית מלאת הומור, מאוירת על ידי עינת צרפתי, על האבולוציה של בית הספר לאורך ההיסטוריה, באופן שאינו חושש לחתור תחת נחיצותו של המוסד שהורגלנו לחשוב עליו כמעט כיציר הבריאה, וגם להעביר ביקורת על שיטות חינוך מודרניות.

     

    "הייתי רוצה, בשביל הספר, להיות אחת כזאת שבית הספר לא התאים לה וזרקו אותה מכל מקום, והיא סללה לעצמה את הדרך ועכשיו אני עושה נא בעין לכל המורים שלא האמינו בי - אבל זה ממש לא הסיפור. תמיד אהבתי ללמוד, נהניתי להכין שיעורי בית, אפילו את שיעורי הספורט אהבתי. כשהתיכון שלי הסתיים הייתי ממש בסוג של אֵבל. מאכזב מאוד, אני יודעת".

     

    הספר אמנם מערער על ההכרח ללמוד בשיטה המסורתית, אבל בסופו של דבר את כן מציעה כל מיני תשובות לשאלה למה בכל זאת צריך ללכת לבית הספר.

     

    "יש כל מיני יתרונות לבית הספר, ואולי החשוב שבהם זה השייכות לקבוצה. אני גם שייכת לדור שהמדינה בו הייתה מעל הכל - המדינה הזאת תמיד מעל הכל למרבה הצער - אבל הרעיון הזה שאתה חלק מקבוצה, למרות שהוא חולל בנו שמות מסוימות, בין השאר חוסר יכולת להטיל ספק, גם לימד אותנו לקבל סמכות, לתת כבוד לבני אדם, ואפילו הדבר הזה שנשמע היום כמו רעיון עוועים, לתת כבוד לאדם מבוגר.

     

    "היום הילד נמצא במרכז, הכל למען הילד. ואני חושבת שהגישה הזאת מולידה מפלצת. ובמפגשים שלי עם תלמידים בבתי ספר, אני כבר רואה לפעמים את המפלצות האלה, מפלצתיות מאוד. זה קורה בסוג מסוים של יישובים שיש בהם איזשהו מיצוי של הניאו־ליברליות - רק לתת לילדים ולתת לילדים, והילדים נהיים מעין צרכנים שצריכים להיות נורא מרוצים כל הזמן. כל הזמן הולכים לקראתם, כל הזמן מתאימים. אבל איפה ההתאמה של הילד? איפה זה שהילד צריך להתאים את עצמו? לדוגמה שוהם - אני כבר מפחדת מהיישוב הזה, והוא קרוי בשמי! - עומדים בערך חמישה מורים מול ילדים בכיתה ז' ובמשך 25 דקות לא מצליחים להשיג שקט כדי להתחיל בכלל. וכל הזמן מתווכחים עם המורים, ועונים בחוצפה. ממש ראיתי קושי עמוק שלהם לקבל את הסמכות. זו תחושה של אנשים שהורגלו להיות מול מסך, והרי מסך אתה יכול לכבות בכל רגע".

     

    אז המבוגרים הם היום עוד אפליקציה בטלפון?

     

    "הייתה לי השבוע סיטואציה כזאת עם הבת הצעירה שלי, ששייכת לדור הזה. היא הייתה בדרכה הביתה והתקשרה אליי ואמרה, 'אמא, משעמם לי, אני רוצה שתדברי איתי'. אז קודם כל היא לחצה על אפליקציית אמא; משעמם - נלחץ, ואמא תנעים זמירות ותפטפט איתי. היא שאלה אותי שאלה, וכמו שקורה לי לפעמים, לא הצלחתי לתת לה תשובה חדה וקצרה כי זה היה נושא מורכב, אז יצא שאמרתי כמה משפטים. פתאום שמתי לב שאני מדברת ואין מאזין. ניתקה אותי, כי זה שיעמם אותה. כשהיא התקשרה שוב הסברתי לה שהיא לא יכולה לנתק ככה בן אדם, שלא עושים דבר כזה, כי זה מעליב. אז היא שוב סגרה לי את הטלפון. זה נורא פשוט: לא נעים, אז אתה מנתק את האפליקציה. וזה משהו שמאוד מאפיין את הדור הזה, שיש לו את המכשירים, והוא קצת תופס גם אותנו כמכשירים שמפעילים אותם כשזה לנוחיותם ומכבים אותם כשזה לא נוח".

     

     

    כל מי שגידל ילד ב־25 השנים האחרונות מכיר את שמה של סמיט, אחת מסופרות הילדים העסוקות והמוערכות בישראל. היא כתבה עשרות ספרי ילדים, לצד רומנים גרפיים וקובצי סיפורים למבוגרים, חתומה על מפעל תרגום מרשים יחד עם בן זוגה אמנון כץ, וגם זכתה כמעט בכל פרס ספרותי אפשרי, מפרס ראש הממשלה ועד פרס ביאליק בשנה שעברה.

     

    כיאה לסופרת חרוצה באופן מעורר קנאה, לצד 'מי בכלל המציא את בית הספר?!' סמיט פירסמה החודש ספר ילדים נוסף: 'אגדות אמיתיות' (הוצאת זמורה־ביתן). הספר, שהחל כפרויקט מימון המונים של מעצבות הקולקטיב האקטיביסטי 'המריצה' (אלה מוסקוביץ, טל מימון ומורין גלימר), הוא קובץ שכולל 50 ביוגרפיות קצרות של נשים ישראליות - מהנרייטה סאלד ועד לוסי אהריש, מעדינה בר־שלום ועד רונית אלקבץ - מאוירות בידי 50 מאיירים ישראלים עכשוויים. הוא מצטרף לנחשול בינלאומי של ספרי ילדים שמציגים סיפורים של נשים אמיתיות, נחשול שקיבל רוח גבית חזקה מהמהפכה הפמיניסטית של השנים האחרונות ומקמפיין MeToo. 'סיפורים לפני השינה לילדות מורדות', 'קטנות גדולות', 'הישראליות' והרשימה ממשיכה.

     

    "תהליך הבחירה והכתיבה היה רצוף בהמון מאבקים וחילוקי דעות", סמיט מספרת. "היו דברים שהייתי מוכנה להיאבק עליהם עד הסוף, למשל שהמילה כיבוש תופיע בספר. התעקשתי גם שיהיו נשים פלסטיניות, ומבחינתי היו צריכות להיות הרבה יותר".

     

    לצידן מוזכרות בספר נשים כמו אליס מילר שחלמה לשלב נשים בקורס טיס, ורוני צוקרמן שהיא טייסת קרב.

     

    "אם זה היה תלוי בי, לא היו לוחמות בספר. אני העדפתי לשאת מסר של נשים שפניהן לשלום. ברור שלא כל הנשים פניהן לשלום, אבל אין לי עניין לעודד בנות להילחם על הזכות להשליך פצצות על אוכלוסייה אזרחית חפה מפשע, להגיע לשוויון דרך דיכוי של אנשים אחרים, ומבחינתי צה"ל כרגע הוא בעיקר זרוע של דיכוי.

     

    "כשכתבתי את הספר חשבתי הרבה על איזו קוראת אני הייתי כילדה. אני גדלתי בדור המיליטנטי הזה של 'חסמבה' וכל מיני גיבורים בגטו, והספרים האלה שידרו שזה נורא מגניב למות, ככה כלאחר יד. ירון זהבי משביע אותך על התנ"ך, ואתה מוסר את נפשך. הערצתי דמויות כמו אלי כהן ולוץ המרגל על הסוס מספרים שקראתי בגיל צעיר. אם היית פוגש עכשיו את שהם בת העשר אתה היית מזדעזע. זאת הייתה ילדה מולאמת לגמרי שהחלום הכי גדול שלה היה למות בעד ארצנו. ואני לא רוצה שיהיו ילדות וילדים כאלה. אז בעיניי, הערך הגבוה של הספר הוא החיים. נשים שפעלו למען החיים".

     

    מי מהדמויות בספר קרובה לליבך במיוחד?

     

    "דנה אינטרנשיונל הייתה האישה הראשונה שאני הצעתי. אחת הסיבות שחשבתי שהיא צריכה להיות שם היא שהיא היחידה מבין הנשים שבחרה להיות אישה. חטפתי על זה ריקושטים, דווקא מפעילים טרנסג'נדרים, על זה שהסברתי שהיא נולדה בגוף של גבר וסיפרתי על הילדוּת שלה כבן בשם ירון. הם היו מעדיפים שנציג אותה כאישה מלידה.

     

    "מעבר לזה, יש לי הזדהות גדולה עם כל אישה שהתחילה מתנאים קשים, מילדות קשה, אם זאת אהובה עוזרי, אמל אלסאנע־אלחג'וג', ויקי שירן...", פתאום היא נעצרת ושותקת. "תראה מה זה, כמה פוליטיקת הזהויות מסוכנת, כי הנה מניתי קודם כל נשים מזרחיות וערביות, ולא הזכרתי למשל את שולמית אלוני, שגדלה בעוני מרוד, בהזנחה הורית ובשכונת מצוקה. הרי היום זו כמעט בושה להיות אשכנזי. אז אני מרגישה שאני צריכה להגן גם על כמה אשכנזים טובים שעשו דברים טובים, ועלולים להיעלם או להיות מוקעים כאשכנזים".

     

    את מדברת על הסכנה של פוליטיקת הזהויות, אבל הרי כל הגל הזה של ספרים שמכנסים דמויות של נשים הוא תוצר טהור של פוליטיקת הזהויות.

     

    "אנחנו נמצאים עכשיו בנקודת זמן מסוימת, שבה ברור שהספר הזה, כמו ספרים אחרים, באים לפצות על שנים ארוכות של חוסר. מצאתי אצל אמא שלי ספר מהילדות שלה של מאה אישים חשובים. יש שם 99 גברים ואלינור רוזוולט אחת, שגם היא קודם כל אשתו של. אז ברור שעכשיו כולם מנסים למלא מהר־מהר את הבור הזה. ואני מודעת לכך שזה עלול להמאיס את עצמו. אתה נכנס היום לחנות ספרים, כל שולחנות התצוגה מלאות בנשים האלה: חוקרות, מדעניות, כלכלניות, סופרות. בחיי, אני נעשית שוביניסטית כשאני רואה את זה", היא צוחקת. "ובכל זאת, זה חשוב. ובדור הבא, אפילו בעשור הבא, נגיע למשהו מאוזן יותר. זה קצת כמו MeToo, שיש איזו הקצנה בשיפוט של גברים לחומרה על כל נגיעת ציפורן, ואחרי שהנגענים יעמדו במקומם, וגם הדור של הנגענים שזה עדיין נראה לו מובן מאליו ייעלם, כבר לא יהיה צורך בזה. נוכל להיות יותר מאוזנים ולגעת אחד בשני כמה שאנחנו רוצים".

     

     

    היא נולדה בירושלים לפני 52 שנים לאם ירושלמית ואב אוסטרלי, ובגיל צעיר עברה למושבה מנחמיה בעמק הירדן, מעבּרה לשעבר ("נפלתי שם ככה במלוא אשכנזיותי"). היום היא גרה בתל־אביב עם בן זוגה והילדים ינאי ושרי (19 ו־13). נור (22) כבר עברה לגור עם החבר.

     

    "פעם הייתי נעלבת מזה שהילדים שלי לא קוראים את הספרים שאני כותבת, אבל כבר מזמן השלמתי עם זה. כשאמא שלי הייתה חוזרת מהעבודה במפעל היא ציפתה לספר לנו על כל מסמך שהיא תייקה?"

     

    ספרים אחרים הם קוראים?

     

    "לשני הבוגרים קראתי מגיל אפס. כשילדתי את נור הבאתי איתי לבית החולים את אחד הספרים של אלזה לסקר־שילר, וממש כשהיא הייתה בת כמה שעות קראתי באוזניה, שיידבקו ביופי הזה. מעניין שלא חשבתי שיידבק גם השיגעון הזה, אבל היא יצאה דווקא מאוזנת", היא מחייכת. "אני זוכרת שהאחיות שם כעסו, הן ראו שאני מחביאה אותה - קראתי לה את הספר מתחת לשמיכה כדי שלא תסבול מהאור - וחשבו שאני הולכת לחנוק אותה.

     

    "אז שני הבוגרים קיבלו את זה מגיל מאוד צעיר באהבה, עד שהגיעו לגיל שלא ממש קוראים, ויחד עם הגיל נוצר בחברה גם התהליך הזה של צרכנות טלוויזיה. אף פעם לא הייתה לנו טלוויזיה בבית, אבל מרגע שהם ידעו למצוא את זה לבד במחשב, הם הרבה יותר צופים בסדרות ובסרטים מאשר קוראים. עם שרי זה סיפור אחר לגמרי, היא שייכת לדור אחר. היא מראש לא פיתחה את ההרגל הזה של קריאה עצמאית, היא אומרת שהיא שונאת את זה. ועד היום כמעט כל ספר שאני קוראת איתה, או שהיא בזה לו או שהיא נרדמת".

     

    הרבה הורים היום מוכנים לבלוע כל דבר כדי לעודד את הילדים לקרוא. החל מסיפורים אינטראקטיביים באייפד ועד קשקושי נסיכות, העיקר שיקראו.

     

    "כל הניסיון הזה 'להנגיש' - אני ממש מתעבת את המילה הזאת, 'הנגשה' - בפירוש מקלקל את הקורא. כמו שאם אנחנו אוכלים ג'אנק־פוד זה משפיע על הגוף שלנו, גם הג'אנק־פוד הספרותי משפיע על הנפש. הכל כדי לפתות ולשווק ולצעוק הכי חזק, רק כדי שהילדים יקראו. והמופע הקיצוני של זה אלו דברים כמו 'הסטורי של אווה'. הרי אפשר היה לפרסם את היומן של הנערה הזאת. אני קראתי ספרי עדויות של ילדים מהשואה, טקסטים מעוררי הזדהות של ילדים שמדברים כמו ילדים ועסוקים בדברים לא 'שואתיים'. אבל כבר לא סומכים על זה. אפילו הקולנוע כבר לא מספק כי הוא לא מספיק נגיש, ונערה לא תכריח את עצמה ללכת לראות סרט על ילדה בשואה - אז צריך לדחוף לה את זה דרך הטלפון עם כל האימוג'ים האלה, במדיום שאין שום הלימה בינו ובין התוכן שהוא רוצה להעביר. מעבר לנזקים האחרים שזה עושה לזיכרון השואה.

     

    "אולי הדבר שהכי חשוב לספרות זה השקט, שקט שמאפשר את הקשב. במופע הטהור שלה, ספרות צריכה להיות רק מילים, שיש להן מספיק ערך וכוח לנתק את הקורא ולהחזיק אותו. אבל המין האנושי הולך ומאבד את היכולת הזאת, וצריך להסתער עליו עם כל מיני תותחים".

     

    אני מבין שאין מה לבקש ממך המלצה לסדרה.

     

    "הרבה פעמים אני שואלת את הילדים, כשהם מדברים על איזו סדרה, 'כדאי לי? אני איהנה מזה?' והם עונים, 'זה לא בשבילך'. כלומר, 'סדרה מצוינת, זה לא בשבילך'. הייתי רוצה לפעמים ליהנות מדברים שכולם נהנים מהם, אבל אני באמת לא נהנית. גם אם זו סדרה שנחשבת טובה, אני מרגישה שמנסים לבדר אותי - ואני, אני בלתי ניתנת לבידור". •

     


    פרסום ראשון: 13.05.19 , 21:19