אזעקת אמת

על הרודנות // טימותי סניידר - מאנגלית: אברם קנטור - הקיבוץ המאוחד - 105 עמודים

עצם אזכורה של המילה "חשוב" מעורר צמרמורת של סלידה. החשוב, הבהול, הנכון - שייך "להם", לפשיסטים ובני בריתם. הדיקטטורה היא הרי במהותה הכתבה (to dictate), וכל התנגדות לה צריכה, מהותית, לנבוע ממחשבה חופשית. אחרי שאמרנו את זה, ובהנחה שאתם עדיין מאמינים שהמין האנושי יוכל להיחלץ ממשבר האקלים, כלומר שיש בכלל עתיד - 'על הרודנות' הוא הספר, או שמא מדריך הכיס החשוב של התקופה.

מנגנון הספר, שכותרת המשנה שלו היא 'עשרים לקחים מהמאה העשרים', הוא פשוט: 20 פרקים קצרים שבהם מביא טימותי סניידר - היסטוריון אמריקאי שמתמחה בפוליטיקה של מרכז ומזרח אירופה והשואה בפרט - דוגמאות ממשטרים חשוכים, ומראה כיצד הם עלולים לחזור אלינו ולעיתים כבר חזרו, ככה בלי ששמנו לב. גם מתמודד מנוסה עם המציאות יפליט איזה א־הה אחת לכמה עמודים, ולו בשל הבהירות שבה מנסח סניידר את האמת שאנחנו חשים: "כשרודנים מדברים על קיצונים, הם בסך הכל מתכוונים לאנשים שאינם בזרם המרכזי - כשהרודן עצמו הוא שמגדיר את הזרם המרכזי ברגע המסוים הזה", או "המילה העם התייחסה תמיד לאנשים מסוימים ולא לאחרים". מצלצל מוכר.

כמו להכעיס, עקבו החדשות החמוצות בשבועות האחרונים אחרי כל אחד מסימני האזהרה בספר: סניידר מתריע מפני ביטול המוסדות ונתניהו מנסה לשלול את סמכויות בית המשפט; סניידר מזהיר מפני אופני הפצת המסרים באינטרנט והנה מוקם בישראל ארגון תעמולה שיבצע "פעילויות תודעת המונים" ואינו כפוף לחוק חופש המידע; סניידר מזהיר מפני טרמינולוגיה של חירום תמידי והנה יריב לוין, בהתייחסו לבג"ץ, אומר ש"מצער שדווקא בעיתוי כזה שוב בוחר בית המשפט במפריד על פני המאחד" (בישראל תמיד יש עיתוי כלשהו שבעטיו משהו); סניידר מספר על ביטול הליך הבחירות של מושלי המחוזות על ידי פוטין והנה ארדואן מבטל את תוצאות הבחירות באיסטנבול כי הן לא מוצאות חן בעיניו.

חלק גדול מטיוב הקרקע והכשרתה לבואו של הרודן נזקף לחובתנו, כשוחרי סיפורים מפולפלים, קונספירציות או סתם זוטות, והעדפתם על פני הסיפורים הגדולים, העובדות והפרשנויות המלומדות. סניידר טוען שההיגיון של תוכניות ריאליטי, הדוחקות את סף הדרמה כלפי מעלה מדי פרק, השתלט על קו המחשבה שלנו, או למעשה השליט את התשוקה על המחשבה. התוצאה היא שאין כל דרך להגיע לנזק תדמיתי של ממש. תאבוננו הבלתי נדלה לאקשן וצחוקים גורם לנו לרצות לקבל עוד ציוץ "בלתי נתפס" ועוד סרטון ש"אי־אפשר להאמין".

מעניינים במיוחד הפרקים העוסקים בשפה ובגוף. סניידר מזהיר מפני חזרה על קלישאות המוחדרות לשיח על ידי פוליטיקאים, שגם מתנגדיהם עושים בהן שימוש. הוא קורא להרחיק את המסכים ולקרב את הספרים ובכך להרחיב את היריעה, את הידיעה ואת מעגל הרעיונות. "הכוח רוצה שהגוף שלכם ירבוץ בכיסא... צאו החוצה", הוא מפציר, כמעין מיכל צפיר של הרזיסטנס. במובן הזה, סניידר עומד באומץ לא רק מול הכוחות האנטי־דמוקרטיים הפועלים בעולם, אלא בראש ובראשונה מול המחנה שלו, שכלוא בדוגמות על היעדר אלטרנטיבה. שנייה לפני שהמים מגיעים לנו לאף, סניידר תופס אותנו בצווארון ואומר: שחו קיבינימט!

הפרק האחרון עונה על שאלה מטרידה, שאלת הפטריוטיות. סניידר פותח באינספור דוגמאות שמזכירות שהרודן - במקרה זה טראמפ - הוא־הוא זה שאינו פטריוט: חומק מתשלום מסים, לועג לגיבורי מלחמה, חובר למנהיגים ששוללים את העקרונות שעליהם מושתתת מדינתו שלו ועוד. סניידר מבקש לנכס חזרה את המושג, תוך שהוא מזכיר לנו את ההבדל בין לאומן לבין פטריוט ומצטט את אורוול, שלפיו לאומן "אמנם חופר בלי סוף על כוח, ניצחון, תבוסה, נקמה", אבל בפועל הוא "אדיש למתרחש בעולם האמיתי".

באפילוג מביא סניידר שתי דרכים שמעוותות את הראייה ההיסטורית ופוגמות בכושר השיפוט וביכולת הפעולה: "הפוליטיקה של הנצח" שבה "עבר המתואר כמיתוס מונע מאיתנו מחשבה על עתידים אפשריים. ההרגל של התבוססות בקורבנות מקהה את הדחף לתיקון עצמי... התכנון לעתיד נראה בלתי אפשרי ואפילו בגדר בגידה. איך אנחנו יכולים בכלל רק לחשוב על רפורמה כשהאויב תמיד בשערינו?" וה"פוליטיקה של הבלתי נמנע", זו הרואה את העתיד - ורוד, ליברלי ושוחר מדע - נע במסלול קבוע מראש שבו כללי המשחק ידועים. ידיעת ההיסטוריה - ממקורות אמינים ומקיפים, לא מהאינסטוש - היא כלי חילוץ אפשרי משתי התפיסות הללו.

רבים ודאי יירתעו מהסגנון הישיר והפשוט של 'על הרודנות' ומכותרות הפרקים המנוסחות כעצות ומגיעות עד אזורי עזרה־עצמית כמו "תרמו למטרות טובות" ואפילו "היו אמיצים ככל שתוכלו". אבל יכול להיות שמה שדרוש לשוחרי הדמוקרטיה בארץ ובעולם ברגע היסטורי זה של טקסטים קצרים והסחות דעת, הוא שיח פשוט, נהיר ומגויס לטובת האמת הבהירה, כמו זה שמוצע בספרון דקיק זה. המתקדמים שבינינו מוזמנים לחזור אל 'בית־ספר לדיקטטורים' של איניאציו סילונה, שיצא ב־1938 וכונה - כשם שיש לכנות גם את 'על הרודנות' - ספר אזעקה. •