שישי 23 באוגוסט 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: אלכס קולומויסקי
    24 שעות • 14.05.2019
    BDS? מה זה בכלל
    ג'ויס קרול אוטס, אחת הסופרות החשובות בעולם, לא חשבה פעמיים לפני שהגיעה לישראל כדי לקבל את פרס ירושלים. הקריאות לחרם על המדינה לא ממש מעניינות אותה, ולמרות שהיא שם קבוע ברשימות המועמדים לנובל ולפוליצר, היא מגדירה את הפרס המקומי כ"נקודה החשובה ביותר בקריירה שלי". בראיון ל"ידיעות אחרונות" מספרת אוטס בת ה־80, צייצנית בלתי נלאית בטוויטר, איך התמכרה לסדרה "פאודה", למה טראמפ לא מפחיד אותה ומה גורם לה לכתוב על המוות
    אלעד זרט | צילום: אלכס קולומויסקי

    קרוב ל־60 שנות כתיבה ו־60 רומנים עומדים מאחורי הסופרת האמריקאית ג'ויס קרול אוטס, מפעל ספרותי עצום שהפך אותה לאחת הסופרות החשובות בדורה. אוטס הופיעה חמש פעמים ברשימה הסופית לפוליצר, זכתה בעשרות פרסים ותארים, כולל "המדליה הלאומית למדעי הרוח" מנשיא ארצות־הברית, ושמה עולה בקביעות ברשימת המועמדים הסופיים לנובל. אבל עבור אוטס, שמתארחת בימים אלה בפסטיבל הסופרים הבינלאומי במשכנות שאננים, לפסגת הקריירה שלה הגיעה השבוע, כשזכתה בפרס ירושלים, המוענק לכותבים שהתמודדו בכתביהם עם חירות האדם, חברה, פוליטיקה וממשל.

     

    "זו הנקודה החשובה והגבוהה ביותר בקריירה שלי", היא אומרת בראיון בלעדי ל"ידיעות אחרונות". "אין דבר נפלא עבורי מאשר להיות פה, בישראל. זה נכון שפרסים הם לא עניין בכתיבה. כשאני כותבת, ואני מאמינה שכמוני נוהגים סופרים רבים, אני מנסה רוב הזמן לדמיין ולנסח טקסט שיש לו יושרה משלו ובעיות בארגון משלו ומוזיקה משלו ושפה משלו. סופרים שואלים את עצמם על אורך הפרקים, ומה השם שצריך להיות לכל פרק או ספר. אלו הן השאלות העיקריות ליצירה, ולא פרסים או אפילו הידיעה אם היצירה תתפרסם. ועדיין, זה מרגש בכל כך הרבה מובנים לקבל את הפרס הזה".

     

    אז לא הייתה לך בכלל שאלה אם לבוא לארץ או להקשיב לחרמות BDS?

     

    "מה זה בכלל BDS?"

     

    תנועת החרם על ישראל.

     

    "אני לא יודעת מי הם. אני לא מאמינה בחרם תרבותי. תרבות, מחקר מדעי, סרטים — כל אלה דברים נחוצים לחיים ולדיאלוג. יש לכם סרטים נפלאים, מה, אני אחרים את כל זה? בחיים לא. אני גם אוהבת סדרות ישראליות. למה שאחרים אותן?"

     

    איזו סדרה ישראלית את אוהבת?

     

    "פאודה, למשל. זו סדרה נפלאה. אני לעולם לא אחרים את העולם התרבותי הזה. זה יהיה כמו להחרים את שייקספיר או את בטהובן. אתה רק פוגע בעצמך אם אתה מחרים תרבות".

     

    "כולנו תמיד במעקב"

     

    חודש לפני הגעתה לישראל, נפטר בעלה השני של אוטס, צ'ארלי. האובדן והצער ניכרים בכל מילה ותנועה. "קשה לי מאוד לדבר על זה במצב הנפשי שבו אני נמצאת. אני מאוד שברירית עכשיו", היא משתפת. "צ'ארלי ואני תיכננו את הטיול לישראל ביחד. כל כך התרגשנו לקראת המסע הזה, כך שהעובדה שהוא לא פה קשה עבורי. אני מנסה לא לחשוב על זה, אחרת אצלול ליגון. אני צריכה לחשוב על ההווה ועל המחר, אם אני רוצה להיות פתוחה לחוויות חדשות".

     

    אוטס, בת 80, היא אחת הסופרות הפעילות ביותר ברשתות החברתיות, כזאת שמצייצת בטוויטר תמונות של חתולים לצד סטטוסים ביקורתיים. היא כתבה על נשיא ארה"ב שהוא "חסר חשיבות, חסר תכלית, חסר כישרון", ושיתפה ציוץ שמשווה את הבחירה בו ל"מעשה קונדס גס ומפחיד, ונדליזם בקנה מידה גדול". אבל למרות כל ההיסטריה סביב בחירתו, היא מסרבת להתרגש. "עידן טראמפ הוא רק עידן. היה לנו כבר עידן של מלחמת וייטנאם, וזה היה מאוד מרגיז. הייתה מהומה. הרבה מאוד גברים צעירים נהרגו. אז גם העידן הזה מרגיז, אבל הוא יעבור. ואנחנו נביט על זה כתקופה שחלפה".

     

    איזה מקום יש לטוויטר בחיים שלך? ג'ונתן פראנזן רק מזהיר מההשלכות של הרשתות החברתיות.

     

    "טוויטר, כמו כל הרשתות החברתיות, נשען על הבחירות שלנו. צריך לסנן את האנשים שאנחנו עוקבים אחריהם. אני עוקבת רק אחרי אנשים טובים: משוררים, סופרים, פילוסופים, כמה פוליטיקאים שאני אוהבת, קומיקאים. אני לא רואה את כל האינטרנט".

     

    אז לא נראה אותך עוקבת אחרי צייצן פעיל כמו טראמפ?

     

    "ממש לא. אני משתדלת להימנע מפוליטיקה. זה לא זמן טוב בחיים שלי לערבב בו עוינות. בעבר הייתי יותר פעילה, בזמן מלחמת וייטנאם. הייתי סטודנטית ביקורתית. אבל אז הפכתי למרצה באוניברסיטה. היו לי חיים די שקטים ונוחים".

     

    בניגוד לחייה השקטים של אוטס כסופרת ופרופסורית לספרות אנגלית באוניברסיטת פרינסטון, יצירתה הכוללת שירים, רומנים, סיפורים קצרים ומחזות תמיד הייתה פרועה למדי ועסקה באלימות, רצח ואהבה. אוטס לא מפחדת לטלטל את הגיבורים שלה, כמו בסיפור "לאן את הולכת, איפה היית?" העוסק ברוצח הסדרתי צ'ארלס שמיד, שאף עובד לסרט "שכנוע עדין" בכיכובה של לורה דרן.

     

    עם ספריה שתורגמו לעברית ניתן למנות את "בלפלר", "הם", "עשו בי כרצונכם", ספר הנוער "עיניים ירוקות מוזרות" ו"מלאך האור". "תמיד רציתי לעסוק בנושאים שקשורים למצב הקיומי שלנו", היא אומרת. "המוות תמיד נכח שם. איכשהו תמיד מצפים מנשים לכתוב על משפחה וגידול ילדים בזמן שהגברים מתעסקים בנושאים הגדולים כמו מוות ואלימות. אני סירבתי מתחילת הדרך לקבל את הקביעה הזאת".

     

    ספרה האחרון, Hazards of Time Travel (סכנות במסע בזמן), מתאר מציאות דיסטופית שבה הגיבורה היא נערה בת 17 שמחליטה לערער על הגבולות המקובלים בשנת 2059, וכעונש מוחזרת בזמן לאמריקה של שנות ה־50. "שנות ה־50 היו תקופה של שביעות רצון ושל עליונות לבנה", היא אומרת, "וזה לא כל כך שונה מאמריקה של ימינו. אבל כשכתבתי את הרומן הזה, טראמפ עדיין לא היה נשיא ארה"ב. לא באמת הסתכלתי על משטר זה או אחר. לא התמקדתי בפוליטיקאים עצמם, אלא במצב הזה שאנחנו תמיד נתונים למעקב".

     

    את מדברת על אמריקה בפרט או על מציאות כוללת?

     

    "כוללת. בעתיד הלא־רחוק יהיו לנו ארגונים גלובליים כאלה. הפוליטיקאים הם פיונים שנשלטים כבר היום בידי בעלי ממון. אנחנו תמיד נתונים למעקב, לא יודעים מה ידוע עלינו, אבל כן יודעים שלא נוכל לקבל את האינפורמציה בחזרה. אף פעם לא נָתַנּוּ רשות לאף אחד לגנוב את האינפורמציה הזאת. אנשים דוחפים אותנו בלי שנדע לקבל החלטות כלכליות, להצביע בבחירות עבור מועמד כזה או אחר. הפוליטיקאים שאנחנו בוחרים לא באמת חושבים על המצביעים, אלא על הגורמים שמשלמים להם כסף".

     

    אולי זה מסתדר עם העובדה שטראמפ די עשיר בעצמו.

     

    "גם דונלד טראמפ הוא פיון. טראמפ הוא בעיה גדולה, אבל אנשים שלטו גם בקלינטון ובוש. בארה"ב יש אנשים עם הרבה כסף, והכל נע סביב הציר הזה".

     

    חילונית אדוקה

     

    היא גדלה בבית קתולי, אבל מעידה שאינה אדוקה. זה ביקורה הראשון בישראל והוא מעורר אצלה מחשבות על העבר המשפחתי שלה. אנחנו נפגשים במשכנות שאננים, על רקע חומות העיר העתיקה. פעמונים מצלצלים ואוטס עוצמת עיניים לרגעים. בימים אלה פסטיבל הסופרים הבינלאומי מארח יוצרים מכל העולם. אוטס מתרגשת ומסבירה שסבתה היהודייה ברחה מרדיפות בגרמניה והיגרה לצפון ניו־יורק בסוף המאה ה־19. הטראומה דחקה אותה להתכחש למורשת היהודית שלה עד סוף חייה.

     

    "אני לא מאמינה גדולה", היא אומרת עכשיו, "אבל אני מתעניינת בדת מנקודת המבט של סופרת, מפתיחות לפרספקטיבות שונות של אנשים המנסים להבין את היקום. פעם זה נקרא דת, פעם זה נקרא אתיקה או פילוסופיה. אבל אני חושבת שאם נכבד את הפרספקטיבות השונות מבלי להזדהות עם כזו או אחרת, נגלה הרבה על עצמנו. אני לא מזדהה עם דת אלא אם זה הומניות חילונית, אתית, מסורתית".

     

    השם שלך עולה בקביעות ברשימות הסופיות לפרס נובל. לפני שנתיים זכה בוב דילן, בצעד שהתקבל כעלבון לספרות האמריקאית או לסופרים אמריקאים בולטים אחרים. מה דעתך על הבחירה בו?

     

    "דילן הוא מוזיקאי נפלא. המילים שלו נגעו במיליוני אנשים בכל העולם. אני לא באמת מכירה את כל היצירה שלו, אלא רק את דילן המוקדם, מוזיקת הפולק. אני חושבת שחברי הוועדה רק רצו להרחיב את רעיון הפרס, ולא רואה פה כוונה אמיתית לעלבון".

     


    פרסום ראשון: 14.05.19 , 20:01