ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    גיורא איילנד
    24 שעות • 14.05.2019
    "פגשתי יותר מדי רופאים שדואגים לכיס שלהם מאשר לבריאות החולה"
    מאז שחלה בסרטן הערמונית וחשף את הכשלים והטראומה שחווה במפגש עם מערכת הבריאות, הפך אלוף במיל' גיורא איילנד לסוג של גורו ומורה דרך עבור חולים במצבו. הוא כיהן כראש אגף המבצעים בצה"ל וראש המל"ל, אבל דבר לא הכין אותו לקרב הגדול של חייו — מול הביורוקרטיה של הרפואה הציבורית. עכשיו, איילנד מוציא ספר חדש שבו הוא מסביר לחולים כיצד להימנע מהטעויות שלו: איזה בדיקות לעשות, מה לשאול את הרופאים ואיך לקבל את ההחלטות הנכונות
    סמדר שיר | צילום: אסף פרידמן

    שלוש שנים אחרי שאובחן כחולה בסרטן הערמונית, נותח, טופל בהקרנות ומאז סובל מכאבי תופת בכל שעות היממה, האלוף במיל' גיורא איילנד מתנזר מבדיקות ומרופאים. "אני לא יודע אם הסרטן עדיין מקנן בי וגם לא רוצה לדעת", הוא מושך בכתפו. "החלטתי לא לבדוק כי תש כוחי. אם יופיעו בגוף שלי כל מיני תופעות המרמזות על כך שהסרטן עדיין חי ובועט, אני אעדיף למות".

     

    כמו אבא שלך, ראובן איילנד, שחלה והתאבד?

     

    "כן. בן אדם לא פוחד מהמוות, הוא פוחד ממוות בייסורים. מגיל מסוים, איכות החיים הרבה יותר חשובה מהחיים עצמם. נכון לעכשיו, כשאני סובל מכאבים כרוניים עזים ואין סיכוי או תקווה שמצבי ישתפר, אני כבר חי־מת".

     

    הכעס הציף אותי

     

    בן 67, כסוף שיער, אב לשלושה וסבא לארבעה. במשך 33 שנים לבש מדים, כיהן כראש אגף המבצעים וראש אגף התכנון, אחרי פרישתו מונה לתפקיד ראש המל"ל (המועצה לביטחון לאומי) וב־13 השנים האחרונות עומד בראש חברה לייעוץ בטחוני הנושאת את שמו. אבל בזמן האחרון הפך איילנד לסוג של גורו ומדריך עבור חולים בסרטן הערמונית. בימים אלה הוא מפרסם ספר דקיק בעל שם ארוך — "במזל סרטן הערמונית, כל מה שחשוב לדעת ומוסתר ממך על ידי הרופאים" (הוצאת ידיעות ספרים). הספר מהווה מדריך שימושי לכל מי שחולה במחלה. הוא מבוסס על ניסיונו של איילנד ובעיקר על החוויה השלילית שלו במפגש עם מערכת הבריאות. אם איילנד, אלוף שבע קרבות בצה"ל, מצא את עצמו מובס מול מערכת הבריאות — מה עובר על אדם מהשורה שנאלץ להתמודד עם הסרטן, ובנוסף גם עם הקשיים שמערימה המערכת שאמורה לטפל בו.

     

    לקריאת הפרק הראשון ורכישת הגרסה הדיגיטלית

     

    "ברור שלא הייתי מגיע לחקר הנושא הזה אילולא עברתי את מה שעברתי", הוא אומר כשכפות ידיו נעות ללא הפסקה בשני צידי החזה בניסיון להשקיט את הכאב. "לא רציתי לתעד בספר את המקרה הפרטי שלי. נמאס לי לדבר על עצמי ועל כמה שדפקו אותי. כיוון שאין לי שום השכלה רפואית למדתי על סרטן הערמונית במשך שנתיים, דיברתי עם מאות חולים ועם עשרות רופאים מארצות־הברית, גרמניה, אנגליה וגם עם כמה מישראל. נעזרתי בעשרות מדענים שעליהם אני סומך יותר מאשר על רופאים, שאת הדברים החשובים באמת גילו לי רק בשיחות בארבע עיניים. היו רגעים שבהם כמעט הפסקתי, גם בגלל הכאבים שלא מרפים ממני וגם בגלל הכעס שהציף אותי בכל פעם ששאלתי את עצמי איך יכולתי להתנהג כמו הסנדלר שהולך יחף".

     

    מה דחף אותך להמשיך בכתיבה?

     

    "הידיעה שהספר הזה חשוב, לא רק לגברים שכבר מתמודדים עם המחלה, אלא בעיקר לכל אלה שעתידים לחלות, ובמיוחד לאלה שנמנים עם הזן של 'זה שלא ידע לשאול'. לא מזמן קיבלתי פנייה מחברה שיוצרת אוניברסיטה משודרת בתחום הרפואי והציעה לי להשתלב בשיעורים המוקלטים בנושא סרטן הערמונית. סירבתי וגם הזהרתי אותם שהמיזם הזה ייכשל. למה? מפני שהמרצים המומחים הם רופאים אורולוגים, שבמקרה הטוב מעדיפים להסתיר חלק משמעותי מהמידע ובמקרה הפחות טוב לא מהססים לשקר".

     

    כמו לישון עם האויב

     

    זה הרגע שבו שנינו מרגישים שיש פיל בחדר. לקראת פגישתנו, מספר איילנד, הוא גילגל את שמי ברשת וגילה שאני נשואה לאורולוג. "אני לא מכיר את בעלך וזה טוב", הוא מדגיש, "אני מכיר רק אורולוגים בעלי קופות שרצים, אבל מבחינתי, לדבר איתך זה כמו לישון עם האויב".

     

    עד כדי כך?

     

    "בהחלט".

     

    דברים קשים.

     

    "אני בטוח שהרופא והחולה לא עומדים באותו הצד של המתרס, וזה נורא. אינני יודע מה קורה בתחומים אחרים של הרפואה, אבל לצערי פגשתי יותר מדי אורולוגים חסרי אינטליגנציה רגשית, לא מקצועיים, שדבקים בפרוטוקלים מיושנים, שעוברים על חוקי האתיקה בהשמטת מידע, ודואגים לכיסם הפרטי הרבה יותר מאשר לבריאותו של הפציינט".

     

    הניסוח הזה לא בוטה מדי?

     

    "לא. הסרטן שלי זוהה בצורה ברורה ומוחלטת לפני שלוש שנים, באיחור של חמש שנים, אם לא יותר. הניתוח שעברתי להסרת הגידול נכשל, הערמונית אמנם הוסרה, אבל הסרטן נשאר ולכן נאלצתי לעבור גם הקרנות ומאז אני סובל מתופעות לוואי קשות שהכאבים הכרוניים הם רק תופעה אחת מהן. אילו הסרטן שלי היה מתגלה חמש שנים קודם לכן כל התמונה הייתה שונה. הוא היה קטן יותר, פחות אלים והוא היה נמצא בתוך הערמונית, ללא גרורות, כך שניתן היה להסיר אותו בשלמותו. לא העליתי בדעתי שאני נכנס לניתוח אחרי שחלק מהסוסים כבר ברחו מהאורווה. הרופא ידע זאת, ומובן שלא מצא לנכון לעדכן אותי בכך".

     

    תבעת את המנתח?

     

    "עדיין לא. גם זה יקרה. במשך עשר שנים רצופות הייתי מקציני המטה הבכירים במדינה וביצעתי תחקירים ברמות הכי גבוהות של הצבא. תיחקרתי שני אירועים לבקשת שני רמטכ"לים. דן חלוץ הטיל עליי לחקור את אירוע החטיפה של גלעד שליט, וארבע שנים לאחר מכן גבי אשכנזי ביקש ממני לתחקר את כישלון המשט של המרמרה. איש לא יוכל לטעון שאני לא יודע לבנות מתודולוגיה נכונה של בדיקה ולהגיע למסקנות הגיוניות מוכחות".

     

    ואיך המתודולוגיות מתקשרות לסרטן?

     

    "מאז שנחשפתי אצל רביב דרוקר, בתוכנית 'המקור', אשתי אומרת שהפכתי לגורו של הערמונית. מדי יום מצלצלים אליי שלושה־ארבעה אנשים שמבקשים מידע. אגב, שליש מהפונים הם נשים. אמנם הגבר הוא הלקוח, אבל אשתו־של, בתו־של ואחותו־של מרגישות יותר נוח לצלצל. מדי יום ביומו אני מגלה מחדש שלגברים אין מושג במונחי היסוד של המחלה. מישהו שואל אותי, 'אצל מי אתה מציע לי להתנתח?' ואני אומר לו, 'רגע, אולי אתה בכלל לא צריך ניתוח, תביא לי את המסמכים'. אנשים לא יודעים מה בדיוק יש להם — לא מפני שהם מטומטמים, אלא מפני שהרופאים לא מסבירים להם".

     

    מפני שאין להם זמן להסביר?

     

    "גם. אם קבעת תור לאורולוג פרטי תשלם 1,000־2,000 שקלים לשיחה בת עשרים דקות שבסיומה תצא יותר מבולבל ממה שהיית כשנכנסת אליה. למה שהרופא הפרטי לא יעסיק אחות או אסיסטנט שתפקידם להנגיש את המידע להדיוטות כמוני? כמי שעסק עשרות שנים בהדרכה אני יודע שצריך לשבת עם עט ודף, לשרטט את הערמונית ואת המיקום המדויק של הגידול, להתעכב על כל פרט, לאפשר לפציינט לשאול ולספק לו תשובות מלאות. אם האחות תעשה את זה, הרופא יוכל להקדיש את עשרים הדקות שהקציב לך לבדיקה יסודית".

     

    אם וכאשר זה יקרה, יחזור אליך האמון ברופא?

     

    "לא, מפני שכל מערכת הבריאות חייבת לעבור טלטלה. כשאתה יושב מול הרופא אתה לא יודע שמולך יושבים שלושה שחקנים נוספים — קופות החולים, הסתדרות הרופאים ומשרד הבריאות — שהאינטרסים שלהם לא זהים לשלך. הם לא תמיד מנוגדים לשלך, אבל אין ספק שהם לא חופפים. למעשה, מרגע שנכנסת לחדרו של הרופא נכנסת למשא ומתן שבמהלכו הרופא דואג למִקסום התועלת שלו ושל הגופים שהוא מייצג יותר מאשר למִקסום התועלת שלך".

     

    ואיילנד מדגים: בדיקת PSA היא בדיקת דם פשוטה המהווה אינדיקציה ראשונה לאפשרות קיומו של סרטן. גברים מעל גיל 50, שמקבלים בבדיקה זו ערך מעל 3, חשודים כחולים בסרטן הערמונית. "במקרה שלי, רמת ה־PSA הייתה 4.5 ב־2010, והיא המשיכה לעלות מדי שנה, עד שב־2015 הגיעה ל־8.8. כשהאורולוג ראה את התוצאה הוא דיקלם לי את המשפט השחוק, 'ההסתברות לסרטן אצל מי שיש לו רמה כה גבוהה היא כ־30 אחוז'. למה הוא התעלם מכך שרמת ה־PSA אצלי עלתה ברציפות וכמעט הכפילה את עצמה בתוך חמש שנים?"

     

    מה זה "התעלם"?

     

    "למה הוא לא ביקש לראות את תוצאות הבדיקות מחמש השנים האחרונות? הבאתי את המסמכים איתי, אבל לא חשבתי שאני אמור להראות בדיקות ישנות. אילו האורולוג היה מקדיש לי עוד שלוש דקות, ומרפרף בבדיקות הקודמות, הוא היה רואה את דפוס העלייה — גידול ליניארי קבוע של כ־1.25 לשנה. במקרה כמו שלי, ההסתברות לסרטן לא הייתה 30 אחוז, אלא 70 אחוז לפחות, ובהתאם לזה הוא היה צריך לשנות את החלטתו ביחס לפעולה שיש לנקוט".

     

    איילנד נדרש להחליט בין הקרנות לבין ניתוח, וכתוצאה מכך שלא הוצגו בפניו כל הנתונים והשיקולים לבחירה בהתאם למצבו — הוא בחר בניתוח. בחירה, שבדיעבד, התבררה כשגויה. "למה שהרופא יחשוב על מה שמתאים לי?" הוא מאשים. "מבחינתו, הכי קל לדחוף אותי לניתוח שמחירו 150 אלף שקל. על כל ניתוח הרופא מקבל 50 אלף. אם במשך יומיים הרופא עושה חמישה ניתוחים הוא מרוויח 250 אלף שקל בשבוע, מיליון שקל בחודש ו־12 מיליון בשנה. זה מכרה זהב. מי יוותר עליו?"

     

    הרופא המנתח לא עובד בוואקום. יש עוד אנשים סביבו.

     

    "נכון, אבל מי יעצור בעדו? הרופא הזוטר ששואף ללכת בדרכו של הבוס? מישהו חקר פעם את הקשר בין הרופאים למעבדות שעורכות ביופסיות אקראיות המכונות 'ביופסיות טיפשות'? (ראו הרחבה בבוקסה שכתב איילנד) אלה מייצרים עבודה לאלה ויד רוחצת יד וקשר השתיקה נשמר. הסיבה השלישית שגורמת לרופא להסתיר מידע — אחרי קוצר הזמן והנהירה לכסף — היא היעדר אינטליגנציה רגשית. הרופא אומר לעצמו, 'רוב הגברים לא מתים מסרטן הערמונית', מה שנכון, ולכן הרופא חושב שתפקידו לגרום לכך שלא תמות, מה שיוצר בו אדישות ואטימות כלפי כל הדברים האחרים".

     

    השאלות שלא שאלתי

     

    איילנד מכריז שכל גבר מגיל 50 חייב לעבור בדיקת PSA. לדבריו, "כשרופא המשפחה מפנה את הגבר לבדיקות דם בגלל סוכרת, או כשהוא נשלח לבדיקה השנתית של סקר מנהלים, הגבר חייב לדרוש שבאותה הדקירה יבדקו גם את רמת ה־PSA שלו, זו בדיקה שעולה לקופת חולים רק שני שקלים".

     

    אמנם גם לי אין השכלה רפואית, אבל כאשתו של אורולוג אני מרשה לעצמי להעיר לו, שאיגוד האורולוגים האמריקאי לא ממליץ על בדיקת PSA בסקר רוטיני מפני שהיא כרוכה בסיכונים — מלחץ נפשי ועד לגילוי סרטן שאינו משמעותי (דהיינו, סרטן מסוג שלא מתפשט ולא מקצר חיים) והטיפול בו מיותר. אבל אני משתתקת כשאיילנד מפנה אותי לעמוד 64 בספר שאותו הוא מגדיר כ"עמוד חובה לכל גבר". בעמוד הזה הוא מונה שבעה נושאים שהגבר חייב להעלות בשיחה עם האורולוג לפני קבלת ההחלטה על ניתוח. למשל, העובדה שבניתוח מסירים את בלוטות הזרע, שהניתוח גורם לקיצור הפין, שבמרבית הניתוחים עצבי הזיקפה נחתכים באופן בלתי הפיך, שהניתוח פוגע בשליטה בשתן, מלאה או חלקית, ושהניתוח עלול לגרום לכאבים מתמשכים.

     

    "אלה השאלות שאני לא שאלתי", הוא מסכם, "מפני שאני הסנדלר שהולך יחף. אמנם אני מאוד מתודולוג בחשיבה שלי, ויש לי המון ניסיון בבחינה אנליטית, ואני לא אחד שמתרשם מסמכות מקצועית של מורה או רופא, אבל דווקא במקרה הפרטי שלי נפלתי. למה זה קרה לי? מפני שבמשך חמש שנים הרדימו אותי עד שביום בהיר אחד הרופא אמר לי, 'הסרטן שלך כבר פרץ מהדופן והוא אלים', ואז נדרשתי לקבל החלטה מהר־מהר. זה מה שקורה לרוב הגברים".

     

    איך אתה מגיב לשאלה פשוטה כמו "מה שלומך?"

     

    "אני חי עם כאבים של 24/7 וזה קשה לסבול כאב שלא עוזב אותך אפילו לדקה. הכאבים מייצרים עייפות ובגלל הכאבים אני גם מתעורר מהשינה. כשאני משתולל מכאבים אני נעזר בקנאביס רפואי, אבל מבחינה נפשית התאוששתי. בשנה הראשונה רק ישבתי בבית ובכיתי עד שהבנתי שהכאב לא יחלוף גם אם אמשיך לבכות ולהסתגר ואם זה המצב, אז מה משנה אם כואב לי כשאני במיטה או בהרצאה? בשנתיים האחרונות בקושי תיפקדתי בחברה, שבנויה עליי, הפסדתי המון כסף וכיום, ברגעים נדירים, אני מצליח להתעלם מהכאב מפני שאני מרותק לעבודה".

     

    דקה לפני שאני מאחלת לו רפואה שלמה הוא מבקש להוסיף מסר אופטימי. "אחרי הניתוח, כשהבנתי שהבעיה העיקרית שלי היא לא הסרטן, אלא הכאבים, ביקשתי ממשרד הבריאות לערוך תחקיר ובמשך תקופה ארוכה התחמקו ממני. בעקבות הכתבה עליי בתוכנית 'המקור' — משרד הבריאות החליט להקים ועדה ולפני כחודשיים נפגשתי עם חבריה, שלושה רופאים בכירים — אורולוג, כירורג ורופא כאב. הם הקשיבו לי בסבלנות ראויה להערכה, התרשמתי שלפחות חלק מהביקורת שהשמעתי נראתה להם נכונה, ואם הוועדה תפתח כמה תיבות נעולות ותמליץ על שינויים ברגולציה ובהנחיות לכולנו יהיה טוב יותר. לא רק לגברים".

     

    המדריך לטיפול בסרטן של אלוף גיורא איילנד

    גיורא איילנד מסביר מהי הבדיקה הכי טובה ויעילה לגלות בזמן אם אתם חולים בסרטן הערמונית, למה חובה להתעקש עליה וגם למה הרופאים לא תמיד ימליצו לכם עליה

     

    את הספר "במזל סרטן הערמונית" כתבתי משתי סיבות: האחת כדי שיהיה בידי הציבור מדריך מהימן ופשוט, הנכתב בגובה העיניים והנותן את מרב המידע ומיטב ההמלצות מה נכון לעשות במצבים שונים. הסיבה השנייה היא כדי לנסות להסב תשומת לב ציבורית לכך שמשרד הבריאות, מי שאמור להיות הרגולטור המגן על ציבור החולים, לא עושה את מלאכתו נאמנה. בנוגע לנושא הראשון, לכאורה הרופא המטפל יודע לתת לחולה את הייעוץ הטוב ביותר. בנוסף, אם חסר לחולה ידע כלשהו הרי שהוא יכול להיכנס לגוגל ולקרוא אינסוף מאמרים על כל נושא. שתי ההנחות הללו שגויות.

    כשאדם נכנס לפגישה עם רופא, ומבלי שהוא מבחין בכך, הוא למעשה גם נכנס למשא ומתן כשמולו חמישה שחקנים חזקים, ואשר האינטרסים שלהם שונים בחלקם משלו. השחקנים הם הרופאים עצמם, וודאי הרופאים הפרטיים; קופות החולים; בתי החולים; הסתדרות הרופאים; ומשרד הבריאות. מִקסום התועלת של החולה ומִקסום התועלת של "המערכת" אינם חופפים. לדוגמה, השיטה הנפוצה לבדוק אם לאדם יש סרטן היא "ביופסיה טיפשה". הרופא לוקח דגימות אקראיות מהערמונית ומקווה "לדוג" דגימה עם סרטן. הסיכוי לגלות סרטן למי שיש סרטן בשיטה פרימיטיבית זו היא 30 אחוז. לעומת זאת אם אותו אדם יעבור בדיקת MRI טרם הביופסיה אזי הסיכוי לגלות את הסרטן קופץ ל־90 אחוז.

    האורולוג המטפל מוכוון על ידי כל השחקנים שמעליו לשלוח את האיש לביופסיה הפשוטה, זו שעולה פחות ולהימנע מלספר לו על קיומה של שיטה טובה בהרבה, ואשר ממומנת כולה ע"י הקופה. רק מי שיודע על השיטה המתקדמת ומתעקש לעבור אותה — יזכה. השאר עלולים לשלם מחיר יקר הכולל ביופסיות כואבות החוזרות על עצמן ואיחור קריטי בעיתוי גילוי המחלה. החולה החשדן או הסקרן שרוצה ללמוד יותר דרך האינטרנט "ילך לאיבוד". כמעט כל המאמרים הכתובים ברשת נכתבו ע"י רופאים המונעים בין היתר משיקולים זרים. חלק גדול אחר מהכתבות הן כתבות ממומנות ע"י חברה שפיתחה טכנולוגיה חדשה, אך מי אמר שטכנולוגיה זו עדיפה על טכנולוגיה מתחרה שכמובן לא תוזכר בכתבה?

    הספר שכתבתי אמור כאמור לגשר על הפער שבין הידע הקיים לבין הידע הנדרש לכל חולה. המסר השני של הספר מציג את חולשת משרד הבריאות בכל הקשור לתפקידו כרגולטור. הרגולטור מאפשר למעשה, ולעיתים אף מעודד (כפי שניתן לראות בדוגמה הקודמת) את הסתרת המידע השיטתית. הוא נמנע מלחייב את הרופאים לעשות את מה שאמור להיות מובן מאליו. לדוגמה, כאשר הסרטן מתקדם ואחת האפשרויות לרפא אותו היא ניתוח עולה הדאגה בנוגע לתוצאות הניתוח, ובראש וראשונה האפשרות שהערמונית אמנם תוצא מהגוף אך הסרטן עצמו ייוותר, שכן חלקו כבר הספיק להתפשט מחוץ לערמונית. ובכן, ישנה תוכנה פשוטה שעל ידי הקלדה של שישה נתונים ניתן לקבל תשובה חדה לשאלה הבאה: מה הסיכוי שאחרי הניתוח לא יישאר סרטן כלל ולא ייגרם מחדש במשך חמש שנים. נתון זה (באחוזים) הוא קריטי טרם קבלת החלטה. הרופאים מסתירים מהחולים את דבר קיומה של התוכנה. מדוע משרד הבריאות לא מחייב גילוי מלא של נושא זה. נכון יש לחולה (וגם לרופא...) שיקולים סובייקטיביים אך טרם מגיעים לכך מן הראוי להכיר מידע אובייקטיבי. זוהי אחת ממספר גדול דוגמאות המופיעות בספר.

    למרות שבדקתי את המערכת רק בנוגע לסרטן הערמונית אני מעריך שחולשות דומות ודאי קיימות גם ביחס לאופן שמשרד הבריאות דואג או לא דואג לחולים אחרים. אני מקווה שהספר שלי יעודד אחרים לבצע תחקיר דומה בנוגע למחלות קשות נוספות.

     


    פרסום ראשון: 14.05.19 , 20:07