"אני מתגעגע לאמא כל הזמן"

אז מותה של אמו, ענת גוב, לפני יותר משש שנים, יותם גוב כמעט לא ראה הצגה שלה. אפילו המחשבה על כך הייתה לא פשוטה בשבילו. הוא בטח לא חשב שיכתוב מוזיקה לאחד המחזות שלה. אבל אז הגיעה הפנייה מאלישבע מזי"א, מנכ"לית תיאטרון החאן ובתה של עדנה מזי"א, שהייתה החברה הכי טובה של ענת. מזי"א ביקשה מגוב ג'וניור לכתוב מוזיקה להצגה "אוי אלוהים", שעלתה בימים אלה בחאן, ויותם החליט לקפוץ ראש לתוך המים העמוקים.

"די הפסקתי לראות הצגות של אמא אחרי שהיא נפטרה. זה היה בשבילי קצת טו מאץ'", הוא מסביר. "היה לי קצת מוזר ללכת לכל מיני פרמיירות לחידושים של המחזות שלה. האחיות שלי ואבא הולכים יותר להצגות של אמא. הם יותר חזקים ממני. אבל הפעם הרגשתי שאני חייב לעבור את זה".

למה היה לך כל כך קשה לחזור למחזות שלה?

"זה כמו תמונות. אתה בוחר להתבונן בהן רק כשאתה רוצה, וזה לא קורה כל היום. אני עדיין לא צולל לאלבומים עם התמונות שלי ושל אמא. זה לא קל לי. זה יקרה מתישהו. אני נורא מתגעגע אליה. כולנו. אליה. ההיעדר שלה מורגש כל הזמן".

צילום: שאול גולן

כבר לא יכול לברוח

אחד הצעדים הראשונים לקראת כתיבת המוזיקה היה ללכת לצפות במחזה אחר של ענת, "משפחה חמה", שרץ עכשיו בהצלחה גדולה בתיאטרון בית ליסין. "רציתי להתחמם לקראת מה שקורה עכשיו, לטעום שוב טיפה מזה", אומר יותם. "נראה לי מוזר לצפות בהצגה, אבל מאוד נהניתי ממנה. זה שיחרר אותי קצת. תמיד עניין אותי לכתוב מוזיקה להצגות וסרטים, אבל היה לי מוזר שזה דווקא נופל על הצגה של אמא שלי. אבל זה אולי גם שובר טראומה. אולי עכשיו יהיה לי יותר קל לחבר מוזיקה למחזות אחרים שלה. זה עדיין לא פשוט, אבל ברגע ששמת את הרגל שלך בפנים, אתה כבר מתמודד, אתה כבר לא יכול לברוח".

מן הסתם גם קראת את המחזה לפני שניגשת לחבר את המוזיקה.

"קראתי אותו בחלקים. כל פעם התמקדתי באזור אחר".

חשבת תוך כדי עבודה מה אמא הייתה אומרת על המוזיקה?

"לא. כל התפיסה שלי היא לא לרדת למחשבות כאלה. אי־אפשר לעבוד ולהתקיים ככה, אבל מדי פעם זה נוחת עליך. אני מניח שכמו כל אמא היא הייתה שמחה ואוהבת את המוזיקה. אובייקטיבית היא בטח לא הייתה".

"אוי אלוהים", שעלה בתיאטרון הקאמרי לפני 11 שנים, בבימויה של עדנה מזי"א, עוסק בנושא שהעסיק מאוד את ענת גוב — אלוהים ואמונה. במרכז המחזה פסיכולוגית כבת ארבעים, אם חד־הורית לילד אוטיסט, שיש לה שעה אחת להציל את העולם — עליה לשנות את מצב רוחו של אלוהים שנמצא בדיכאון עמוק ורוצֶה לשים קץ למפעל חייו. הפעם ביים את המחזה ארז שפריר ומשחקים בו אריה צ'רנר, אודליה מורה־מטלון ושחר נץ.

"לאמא ולי היו שיחות כמעט על כל דבר, גם על אמונה ואלוהים", אומר יותם. "אמא שלי באה ממשפחה דתית מצפת, והיא התעסקה בנושא הזה כל חייה. מבחינת אמא, אמונה לא הייתה רק באלוהים נטו, זאת הייתה אמונה בכוח עליון".

ענת גוב ז"ל

לך יש מסקנות בנושא הזה?

"יש לי הרבה מחשבות על האמונה והתפקיד של האלוהים בחיים שלנו, אבל אפס מסקנות. אני מבולבל בשלב הזה של החיים לגבי כוח עליון. עברנו הרבה דברים עצובים במשפחה — המוות של אמא שלי והמוות של הבת של אחותי דניאל בתוך זמן קצר, ולאו דווקא ברור לי מה תוכנית־העל של הסיפור הזה. איפה אלוהים בתוכנית הזאת. את אמא שלי פחות הניע להתעסק במחשבות של מה היה ומה יהיה, ואיפה אנחנו בכל התמונה, אלא לנצל את הרגעים פה. אם באמת העולם הוא כאוס ויש פה ושם רגעים של אושר, אז צריך לחוות אותם עד הסוף ולהעריך אותם. אני חושב שזו הדרך הכי חכמה להתמודד עם זה, אבל אני עדיין לא שם".

מאז מותה של אמו, היו לאביו כמה בנות זוג, ובתקופה האחרונה הוא בזוגיות עם יונית שטרן. הבן יותם לא חש בנוח לדבר על חייו הפרטיים של אביו. בכלל, ניכר כי החשיפה האישית לא קלה לו, ועד היום העדיף להתרחק מהתקשורת. "אני מנסה ליהנות מכל רגע עם האחיינים והאחייניות שלי, עם האחיות שלי ועם אבא שלי", הוא אומר. "פעם הארוחות המשפחתיות היו עוברות לידי, היום זה כבר לא כך. כשהילדים עושים רעש, מסתובבים וצוחקים, אני נהנה מזה הרבה יותר. אני כל הזמן דוד, ואני מת על זה. אלו הדברים הכי טובים שקורים לי".

חולם על אריק

יותם בן ה־38, מוזיקאי מוכשר להפליא וביישן לא פחות, כותב כבר שנים מוזיקה, אבל מרגיש עכשיו, יותר מתמיד, בשל לפרוץ קדימה. שני שירים שכתב לזמרת יערה שאוליאן כבר יצאו לאור, ובין לבין הוא גם מלמד גיטרה ופסנתר ועובד כטבח במסעדת אוזריה בשוק לוינסקי בתל־אביב.

"אני רוצה לכתוב ליהודית רביץ ולהרבה אמנים. אני כבר יושב על הטקסט של יהודית חודש, מוזיקה כבר יש לי. שי צברי הוא זמר ענק. הביצוע שלו לשיר של אהובה עוזרי הוא אחד הביצועים הכי טובים שנשמעו בארץ בשנים האחרונות. אריק איינשטיין תמיד היה חלום שלי, אבל זה כבר לא יקרה לצערי הרב.

"כל החיים התעסקתי במוזיקה, אבל נתקלתי במכשולים שהסיטו לי את הדרך, גם לאסונות המשפחתיים היו חלק בעיכוב הזה. אחותי הגדולה דניאל למדה פסנתר, וניגנה נורא יפה. אחרי שהיא ניגנה, הייתי הולך לפסנתר ומנסה לנגן את מה שניגנה. הייתי אז בן שמונה, קלטתי שאני מצליח לחקות אותה, וזה הפתיע אותי".

מה אמרו ההורים על הניסיונות המוזיקליים האלה?

"ההורים שלי לא דחפו אותנו לשום כיוון ולא ניסו לבחור לנו קריירות. הם רק חינכו אותנו להיות אנשים טובים עם מוסר עבודה. הם אמרו לי, 'אם אתה אוהב מוזיקה ורוצה להתעסק בזה, אז תעשה', אבל לא הייתה להם איזו פנטזיה שאהיה מוזיקאי. נכון, אבא שלי עבד בזה, אבל זה לא ששרנו כל היום בהרמוניות בבית. היינו הבית הכי נורמלי שיש. התחלתי ללמוד לנגן ברצינות רק אחרי הרבה שנים, וגם אז הייתי מאוד גרוע. בגיל 15 הלכתי ללמוד ברימון, אבל הייתי ילד די דביל וחסר ביטחון, ולא כל כך הצלחתי להשתלב שם. גם הייתי גרוע בלמידה. איבדתי במהירות ריכוז. גיליתי עם השנים שהרבה יותר קל לי ללמוד דברים לבד, או אולי בשיעור פרטי ותוך כדי עבודה, מאשר במסגרת בית ספר כזו אחר".

זה היה ככה תמיד?

"גם את התיכון עזבתי די מוקדם. גם שם הייתה לי בעיה של ריכוז בשיעורים. לא הצלחתי לשבת על התחת וללמוד. הייתי קצת בחוץ וקצת שיחקתי בכדורגל. הייתי מפריע חופשי. כל מיני שטויות. ולא שברחתי משם, פשוט הבריחו אותי מהתיכון אחרי שנה אחת, בגיל 15. אמא שלי לקחה אותי לחברת כוח אדם של העירייה, ושלחו אותי אז לעבוד בסופר. חתכתי נקניקים, סידרתי סחורות. כל מיני שטויות כאלה. 12 שקל לשעה. אחרי זה עבדתי עם כמה חברים בבאר תיירים קטן בחוף דאבוש. אני לא יודע איך מכרנו בגיל 15 קוקטיילים לאנשים. היום נורא מעניין אותי ללמוד. הייתי נורא רוצה ללכת לאוניברסיטה ללמוד היסטוריה ופילוסופיה, כימיה ופיזיקה, בשביל העניין. אני כבר לא אהיה מדען בחיים האלה".

מפרגנים סך הכל

לא תמיד פשוט לבנות קריירה מוזיקלית, כשבאילן היוחסין שלך רשומים מותגי־על כמו גידי וענת גוב, ועוד יותר מזה — כשאתה רוצה לפלס לעצמך את הדרך הכי לבד שאפשר. "אף פעם לא הצלחתי לבוא לאנשים בתחום עם מוזיקה נטו כדי לעשות אלבום לעצמי", אומר יותם. "אף פעם לא ממש הקשיבו למוזיקה שלי, אלא רצו שאייחצן את עצמי כבן־של.

"כשאומרים לי, תעשה משהו שדוחף אותך קדימה דרך אבא שלך או אמא שלך, זו לא הדרך שחונכתי עליה. זה לא שאני מתבייש לשבת ולדבר עכשיו על אבא שלי. אני יכול לדבר איתך עליו שעות — יש לי אבא נפלא ומקסים ומוכשר שעשה הכל בשביל המשפחה שלנו, להתלונן על זה, זה פסיכי — זה פשוט עניין של למה לי מגיע הבונוס הזה. כל מי שעושה אמנות בארץ נלחם קשה כל החיים שלו, ואני פשוט לא מרגיש בנוח עם היתרון הזה. אני רוצה שהמוזיקה שלי תעמוד בפני עצמה. מצידי שיגידו שהמוזיקה חרא, אבל שיתייחסו רק לזה. אנשים חושבים שאני פריבילג. ממש לא. הייתי רוצה להיות אנונימי, לבוא עם כמה שירים ושישפטו אותי נטו. אני מקים עכשיו אולפן ביתי, ורוצה להמשיך עם עוד פרויקטים. כל פרויקט מוזיקלי מכניס אותי לאושר. כל פרנסה שיכולה לבוא ממוזיקה היא אדירה".

נכון, עם האבות המזון המוזיקליים שלו נמנים גם אבא שלו ולהקת כוורת, אבל שדה ההתייחסות שלו עצום — מישן ועד הכי חדש. "אני נורא אוהב מוזיקה ישראלית — את מתי כספי, יוני רכטר, אביהו מדינה. הכל", הוא אומר. "קשה לי אפילו לצמצם את זה".

וכוורת כמובן.

"הייתי בכל האיחודים של כוורת. אני מאוד אוהב אותה. בילדותי אהבתי לשמוע את השירים שלהם וניסיתי לנגן אותם. הם היו בית ספר למוזיקה גדול מאוד מבחינתי. אהבתי מאוד גם שירים של זוהר ארגוב ואת אלבומי הסולו של קלפטר. הוא ללא ספק גיטריסט־על".

גוב, רווק עקשן בינתיים ("אין מה לדאוג לי", הוא מחייך), לא רק כותב מוזיקה, אלא גם שירה. "אני מנסה לשחק עם זה", הוא אומר. "התחלתי לשלוח טקסטים לאנשים, לשמוע מה הם חושבים. הראיתי את השירים כמובן גם לאבא שלי ולאחיות שלי. הם פירגנו סך הכל", הוא מחייך. "קיבלתי באמת פרגונים מקסימים".

אמא קראה ושמעה שירים שלך?

"בטח. היא גם הייתה כוח מניע מאוד גדול. מאוד סמכתי עליה. דברים שהיא אמרה לי עיצבו את הכתיבה שלי. היא עיצבה חיים של הרבה אנשים. היא כתבה את 'סוף טוב', המחזה האחרון שלה, בשביל לחזק אנשים חולים. להראות להם, הנה, אפשר להסתכל לסרטן בעיניים, אפשר אפילו לצחוק על זה. עד הימים האחרונים לחייה, אנשים היו עולים אליה לרגל לקבל עצות לחיים, לקבל כוח". •