ההיסטוריה והאירוניה זימנו אתמול את נשיאת בית־המשפט העליון, אסתר חיות, דווקא לנירנברג בגרמניה, העיר שבה נחקקו חוקי הגזע הנאציים שהובילו להשמדת רוב יהדות אירופה במלחמת העולם השנייה.

בדיוק שם ניצלה חיות את הבימה – כנס "אגודת משפטנים ישראל–גרמניה" – לראשונה מאז פורסמו תוכניות קואליציית ראש הממשלה בנימין נתניהו להחלשת עצמאות בית־המשפט העליון, כדי להזכיר כיצד מתרחשים תהליכים של ביטול הדמוקרטיה באמצעות הריסת מערכת המשפט.

לדעת חיות, אחד הלקחים האוניברסליים שראוי ללמוד מן האירועים ההיסטוריים הוא שהעצמאות השיפוטית ואי־התלות של השופטים ברמה המוסדית וברמה האישית, הן אחת הערובות החשובות לכך שתישאר בידי האזרח הפרטי כתובת לפנות אליה לצורך הגנה על זכויותיו. "השמירה על עיקרון העצמאות ואי־התלות של השופטים היא, אפוא, מאבני היסוד בכל משטר דמוקרטי", אמרה.

"במדינתו של העם הגרמני אשר חוקק את אחת החוקות המתקדמות ביותר להגנה על זכויות וחירויות אדם – חוקת ויימאר – התאפשרה פגיעה אנושה בזכויות האדם הבסיסיות ביותר תוך שימוש במשפט המדינה לקידום תפיסות עולם גזעניות והכשרת הפשעים שבוצעו נגד האנושות מכוח תפיסות אלה. משפטי נירנברג הנחילו לעולם את ההכרה בכך שחוקות – מתקדמות ככל שתהיינה – אינן מהוות בהכרח ערובה להגנה על כבוד האדם ועל זכויות הפרט".

הכנס עסק במקומם של בתי־משפט עליונים במדינה דמוקרטית, ולדברי חיות, הבחירה לקיים אותו באולם 600 של היכל הצדק בנירנברג, מרגשת ובעלת משמעות סמלית עמוקה. "זאת משום שבשנות ה־30 של המאה הקודמת בנירנברג הידרדרו החוק והמשפט לאחד מרגעי השפל הקשים בהיסטוריה האנושית", אמרה. "אך כאן בנירנברג, באותו המקום שבו נחקקו ב־1935 חוקי הגזע ובו התנהלו משפטי ראווה בבית־המשפט המיוחד שהקים השלטון הנאצי, שָבוּ בעלות הברית ורתמו את החוק והמשפט למטרה שלשמה נועד מלכתחילה – עשיית צדק – והעמידו לדין את פושעי המלחמה".

חיות הזכירה שרבים מדור המייסדים של הרשות השופטת בישראל, היו משפטנים גרמנים שגורשו או ברחו מגרמניה. "אחד מהם, השופט אלפרד ויתקון, ד"ר למשפטים מאוניברסיטת פרייבורג, ציין בפסק דין שכתב לעניין התאגדות ששמה לה למטרה לשלול את קיומה של מדינת ישראל: 'לא פעם קרה בהיסטוריה של מדינות בעלות משטר דמוקרטי תקין, שקמו עליהן תנועות פשיסטיות וטוטליטריות למיניהן, והשתמשו בכל אותן הזכויות של חופש הדיבור, העיתונות וההתאגדות שהמדינה מעניקה להן, כדי לנהל את פעולתן ההרסנית בחסותן".

על פי חיות, מי שראה זאת בימי הרפובליקה של ויימאר לא ישכח את הלקח. "הצעד הבא שבו נקטה המפלגה הנאצית על מנת לבסס את מעמדה תוך שימוש בכלים משפטיים, היה - חקיקת 'חוק ההסמכה' במארס 1933. מכוח חוק זה הוקנו לממשלה הגרמנית סמכויות חקיקה מלאות שאיפשרו לה לעקוף את הרייכסטאג כרשות מחוקקת", תיארה.

לדברי חיות, בני הדור הצעיר בישראל נולדו למציאות חדשה, עשרות שנים לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה. "יש להניח כי אתם נוטים להאמין שהמוסדות המגנים על הדמוקרטיה יעמדו לנצח וישרדו כל מתקפה. אך גם מוסדות קיימים יכולים להיות מנושלים מכוחם וחיוניותם", הזהירה וציטטה מאמר מערכת של עיתון יהודי, שערב עליית הנאצים לשלטון האמין ש"הכוח נושא עימו תמיד גם אחריות וכי תמיד יתקיימו גורמים שירסנו את הכוח".

"הוא לא האמין", הסבירה חיות, "שמוסדות קיימים יכולים להיות מנושלים מכוחם וחיוניותם, ולעבור תהליך של 'התאמה'- על מנת לעגן את 'הסדר החדש'".