שומרת אחי אנוכי
ב–1,713 הימים שבהם האזרח הישראלי אברה מנגיסטו מוחזק בשבי חמאס, מיעטה אחותו הצעירה אלמנש, נגדת בחיל האוויר, להתבטא ציבורית. אבל עכשיו, לאחר סבב הלחימה האחרון בדרום והדיבורים על הסדרה, היא כבר לא יכולה יותר. "אברה הוא לא רק אח שלי, הוא האח של כולנו", היא אומרת בראיון מיוחד. "כל יום שהוא נמצא בעזה, יש סכנה לחייו. תנו לאח שלי לחזור הביתה"
שלושה שבועות אחרי שאברה מנגיסטו חצה את הגבול לעזה, הגיעה אחותו הצעירה אלמנש לחופשת החגים מהפנימייה. רק בת 16 וחצי, אבל יודעת לזהות את השתיקות העצובות של אמא בתקופות ההן, כשאברה היה נעלם לשבוע־שבועיים בלי להשאיר אחריו סימן או כיוון לרמז: "הייתי בטוחה שזו עוד אחת מהבריחות הזמניות שלו, שתכף הוא יחזור עם החיוך שלו ויתיישב איתנו בסלון לעשות צחוקים", היא אומרת. "רק בדיעבד התברר לי שאני האחרונה שידעה. במשפחה החליטו לא לספר לי את האמת, לחסוך ממני את החרדות. האחים שלי חשבו שתכף זה ייגמר, שבעזה יבינו שאברה הוא צעיר לא מסוכן שאפילו לא היה בצבא ויחזירו אותו לישראל תחת הגדרה של מקרה הומניטרי, אז למה להדאיג אותי סתם".
אלא שמה שיוסתר מעיני הציבור למשך עוד עשרה חודשים תחת צו איסור פרסום, היה דווקא גלוי וידוע בקרב בני הקהילה האתיופית בכלל, ובשכונת השקמים באשקלון, שם מתגוררת המשפחה, בפרט. וכך באחר הצהריים של אותה שבת, אלמנש ירדה לפגוש חברים מתחת לבית ושמעה על מה שקרה לאברה מחברת ילדות שעברה בסביבה: "היא חיבקה אותי ואמרה לי שהיא ממש מצטערת לשמוע על אחי, התחילה לדבר על זה שהוא בשבי חמאס בעזה. חשבתי לעצמי שזו המצאה, סתם שמועות של אנשים בשכונה שאין להם מושג על מה הם מדברים. חיכיתי לצאת השבת, ורק אז שאלתי את האחים שלי, 'זה נכון מה שסיפרו לי? אברה בעזה?' הם רצו לדעת מאיפה שמעתי את זה, אבל התעקשתי שיגידו לי את האמת. כשהתחלתי לבכות הם אמרו לי, 'אל תדאגי, אנחנו מאמינים שהוא יחזור מהר הביתה'. רק אז נודע לי שאברה חצה את הגבול".
מה הרגשת?
"זה כבר קרה בעבר, הכרתי את ההרגשה. ההבדל היחיד שהפעם ידענו איפה הוא".
בקול חזק
בספטמבר הקרוב ימלאו חמש שנים להיעלמותו של אברה מנגיסטו בעזה. אלמנש, בת 22, "החמישית מבין שבעה אחים", משרתת בדרגת סמ"ר כטכנאית ביחידת האחזקה האווירית של חיל האוויר. עד כה שמרה על שתיקה בכל הקשור לאחיה, מהיום הראשון להסרת צו הפרסום מהפרשה ביולי 2015, כשצוותי צילום, עיתונאים, פוליטיקאים ופעילים חברתיים - כולם זרים גמורים - מילאו את הבית. היה לה נוהל: "הייתי חומקת לאחד החדרים, או יוצאת בשקט בלי שאף אחד שם לב. לא יכולתי לסבול את הרעש שהם עשו, תמיד העדפתי את הפרטיות שלי. למי בכלל היה זמן להרגיש עם כל האנשים שהסתובבו פה?"
בארבע וחצי השנים האחרונות ראתה מהצד את ההורים ובני משפחתה הבוגרים מתראיינים ועונים על שאלות, והבינה שהיא מעדיפה להשאיר זאת להם. הם לקחו חלק בהפגנות מחאה ובפגישות עם בכירים והפכו להיות מוכרים בפניהם ובשמם, והיא השתתפה במאבק לצידם בשקט. את גיל ההתבגרות, סיום התיכון והגיוס לצבא היא צלחה כמעט בכוחות עצמה, כשברקע אח שגורלו לא נודע, והורים טרופי דאגה.
אז למה עכשיו, אלמנש?
"בשנה האחרונה יש שתיקה כזאת, פחות מדברים על אברה. החלטתי שאני לא נעלמת יותר בחדר צדדי ולא שותקת יותר, כי חייבים להעלות את המודעות בציבור, כי רק לחץ ציבורי חזק יניע את הממשלה להחזיר את אברה הביתה. אני רוצה שכל ילד במדינה יידע מי זה אברה. כל יום אני מעלה בעמוד הפייסבוק שלי את מספר הימים שהוא לא נמצא איתנו, אבל אני יודעת שזה לא מספיק, ושאני חייבת להשמיע את הקול שלי עכשיו כמה שיותר חזק. אסור שישכחו אותו, היום (יום הראיון, מ"ב) זה 1,708 ימים בלעדיו".
אם היית יכולה, מה היית אומרת לו ביום שבו הוא צעד לכיוון עזה?
"זה לא כל כך פשוט איתו", היא מחייכת, "אברה לא ממש הקשיב למה שהיינו אומרים לו. הוא היה סגור בתוך עצמו, החליט ועשה. אבל ברור שהייתי עושה הכל כדי לעצור אותו, לשכנע אותו, להגיד לו, 'אל תלך לשם. זה מסוכן לך, תישאר איתנו פה עם המשפחה שלך, אנחנו נדאג לך, נעזור לך, נשמור עליך".
את חושבת שהוא ידע שהוא חוצה את הגבול לעזה, שהוא הולך למקום שמסוכן לו?
"קשה לי להגיד. אני יודעת שהוא היה בדיכאון, והאמנתי שאפשר לטפל בו ולשפר את המצב שלו, ואולי למנוע את האירוע הזה".
צפית בסרט שרואים בו את אברה צועד לכיוון הגבול?
"כן. זה היה קשה וכואב, אבל כששמעתי בפעם הראשונה שקיים סרט כזה, התעקשתי שיראו לי אותו. אני זוכרת שנסעתי לשם בליווי מדריכה מהפנימייה, ושבכיתי כשראיתי אותו. היה לי קשה להסתכל. אחר כך התפרסם התחקיר בתוכנית 'עובדה' וזה הציף את הכל מחדש, הזכיר לי שוב את הפעם האחרונה שראו אותו".
ביום שאברה חצה את הגבול נשמעה טענה של חייל שהיה שם וחשב שמדובר באריתריאי שמבקש להיכנס לעזה.
"זו שמועה. אני לא מאמינה שיש בה אמת".
את חושבת שאם צבע העור של אברה היה לבן, היו מתנהגים אחרת? אולי עוצרים אותו?
"ברור לי שכן. עד היום אני לא מבינה למה לא עצרו אותו. כשגיליתי את זה בהתחלה זה מאוד הציק לי, ממש הטריד אותי. אחר כך הבנתי שמיותר להתעסק בזה, חסר טעם לחשוב על 'מה היה קורה אילו'. הפסקתי, החלטתי שאני לא מבזבזת על זה אנרגיות יותר".
מעבר לעניין אישי
אלמנש בוחרת בזהירות את המילים. אחיה הפך שם נרדף למאבק שיש בו מרכיבים חברתיים בלתי נפרדים מהסיטואציה הביטחונית. גם כשהשתתפה בחלק מהעצרות ותהלוכות המחאה הרבות שאורגנו, היא הקפידה לא להתבלט, וכעת כנגדת בקבע, היא נזהרת עוד יותר. עד שהחליטה לדבר, היא לא רוצה שהדברים שהיא אומרת יציתו אש, רק יעירו את אלו שחובתם לעשות משהו: "חשוב לי להעביר מסר לממשלה, לבקש מהם שיכניסו אותו להסדרה, להגיד להם שצריך לדבר על אברה בכל הזדמנות, להזכיר את העובדה שהוא נמצא בשבי חמאס ולא לתת לאף אחד לשכוח אותו. זאת אחריות שלהם להכניס את השם של אח שלי לכל הסכם שיש ויהיה עם הצד השני".
מבחינת אלמנש, זה הרבה מעבר לעניין אישי: "באיזשהו אופן, אברה הוא לא רק אח שלי, הוא האח של כולנו. זאת צריכה להיות השליחות של כל החברה הישראלית להחזיר אותו הביתה. כל יום שאברה נמצא בעזה, יש סכנה לחיים שלו".
עשר שנים מפרידות בינה ובין אברה, ולמרות זאת, היא מספרת, שררו ביניהם יחסים קרובים. "אברה תמיד היה בעדי, אם הייתי רבה עם אחד האחים הוא היה מתערב לטובתי. כשהוא היה בבית הייתי מקבלת הכל". בתקופה שעוד תיפקד, נע בין עבודות מזדמנות, הייתה אלמנש שם בשבילו: "הוא היה מכוון שעון מעורר כדי לקום לעבודה, אבל היה ממשיך לישון, היה לו קשה להתעורר", היא זוכרת, "אמנם הייתי ממש קטנה, בטח בבית הספר היסודי, אבל הייתי קמה להכין לו כריכים לעבודה ומעירה אותו. רק כשהוא היה יוצא מהבית, חזרתי לישון".
באוגוסט הקרוב ימלאו לו 33 שנים. הצעיר המתולתל והרזה שתועד במצלמות הצבא כשהוא צועד בנחישות על שפת הים לעבר הגבול בלי להביט לאחור, לא נראה מאז. "הוא לא תמיד היה כזה, את יודעת", אומרת אלמנש. "כשהייתי קטנה הוא היה שולח רק אותי למכולת לקנות לו דברים. היה אומר לי, 'את העודף שקיבלת, תשמרי לעצמך. תקני לעצמך משהו'. לא היה לו חשבון לדברים, הוא היה נדיב, אהב לתת".
בזיכרונות הילדות שלה יש אח גדול, מלא שמחת חיים וכיף: "הוא היה מצחיק אותנו. כולנו יושבים בשבת בסלון, הוא לוקח את הצעיף של אמא ומתחיל לעשות שטויות, חיקויים של אנשים. היה מספר בדיחות בכל מצב, שומע הרבה מוזיקה, אוהב במיוחד את שלומי שבת ומידד טסה. אף פעם לא היית רואה אותו לבד בשכונה, תמיד יש סביבו חברים, אנשים שהכירו ואהבו אותו. פה מתחת לבית, מאז שהוא היה בתיכון, חברים עומדים למטה וקוראים לו שיירד אליהם".
בפסח של כיתה ב', היא הצליחה למצוא את האפיקומן בזכותו: "אברה היה עוזר לי למצוא אותו, הוא ידע כמה אני מחכה לזה וכמה אני רוצה לקבל את המתנה שמגיעה בעקבותיו. באותה שנה הוא נתן לי את האפיקומן. ההורים קנו לי נעליים חדשות והייתי בעננים. בשבת נעלתי אותן והוא אמר לי, 'אלה הנעליים שקיבלת בזכותי. נעל אחת תישאר אצלך ונעל אחת אני מקבל, חצי־חצי'. התחלתי לבכות ולצעוק", היא צוחקת, "אז הוא הרגיע אותי ואמר שסתם ניסה לעצבן".
כל זה היה לפני האסון של מיכאל ז"ל.
"זה היה לפני האסון".
פצע פתוח
משפחת מנגיסטו עלתה לישראל במבצע שלמה. אברה היה אז בן חמש, ונשלח כמו אחיו הגדולים ללמוד במערכת החינוך הדתי באשקלון. שנתיים לפני שחצה את הגבול, נפטר אחיו מיכאל שהיה מבוגר ממנו בשלוש שנים, בנסיבות טרגיות. האבל על אחיו היכה באברה ועורר אצלו בעיות נפשיות שרק הלכו והתגברו, וההורים שכבר איבדו ילד אחד, ראו לנגד עיניהם איך הולך להם לאיבוד ילד נוסף. אברה היה נעלם לפרקי זמן קצרים, חוזר ונעלם שוב, לא מצליח לשמור על רצף טיפולי, לא מאפשר לקרובים לו להושיט יד.
את הפצע הפתוח שמהווה הסיפור המשפחתי הטרגי, אלמנש מבקשת להשאיר במשפחה. מתקשה לעמוד בתמורה הנפשית שמשפחתה נתבעת לשלם בכל פעם מחדש, כשמי מבניה יוצא לזירה הציבורית. היא לא מזילה דמעה בפניי, כמעט לא מחצינה רגשות. זו לא קשיחות, רק מעטה הגנה הכרחי לאחות של נעדר ממוצא אתיופי שלא מדברים עליו מספיק, לא מתעקשים עליו מול מנהיגים ולא מנהלים עבורו קמפיין מתמשך, פרט למטה המאבק לשחרור אברה מנגיסטו (להצטרפות חפשו את העמוד בפייסבוק).
"כשישבתי עם ההורים באוהל המחאה שהקמנו בירושלים מול בית ראש הממשלה", היא מספרת, "הגיעו המון אנשים, את רובם אני לא זוכרת. אבל הייתה שם אישה שבאה עם בעלה וסיפרה שהבן שלה סובל מבעיות נפשיות דומות לאברה. היא אמרה לאמא שלי, 'אני לא יודעת מה הייתי עושה אם זה היה הבן שלי. לא יודעת איך הייתי ישנה בלילה כשהוא בעזה ואף אחד לא דואג לו'. היא חיבקה את אמא ושתיהן בכו. ברור לי שאמא הכי סובלת, אני כל כך רוצה לראות אותה מחבקת יום אחד את אברה. קשה לחיות במצב כזה שבו הזמן עצר מלכת ואתה תלוי באוויר בלי שום מידע. ברור לי גם שרק לחץ של אמהות כמוה, הורים שמבינים מה זה לדאוג לחיים של הילד במשך יותר מ־1,700 ימים, יביא לתוצאות".
מישהו מטעם הרשויות מעדכן אתכם מדי פעם?
"בהתחלה עוד היו פגישות עם הנשיא, עם ראש הממשלה, עם חברי כנסת וכל מיני בכירים. אלו היו שיחות שחזרו על עצמן, לא נמסר לנו שום דבר חדש. לכל אורך התקופה לא קיבלנו שום מידע על מצבו".
יש משהו שהיית רוצה להגיד לשובים שלו?
"שחררו את אברה, אתם מחזיקים בחור שלא עשה רע לאף אחד וזקוק לטיפול רפואי. הוא צריך את המשפחה שלו, את אמא שלו, את האחים שלו ואת מי שיודע איך לעזור לו ולטפל בו. אני פונה אליכם כהורים וכאחים, תנו לאח שלי לחזור הביתה".
אם אברה שומע אותך, מה היית אומרת לו?
"אני סופרת את הימים עד שתחזור אלינו, כולנו מחכים לך כאן, מתגעגעים ולא מפסיקים לחשוב עליך".
את מאמינה שהוא יחזור?
"כן. בטח שהוא יחזור, השאלה היא מתי. כרגע אברה לא בסדר העדיפויות של הממשלה".
מדמיינת את היום שהוא יחזור הביתה?
"זה יהיה היום הכי מאושר. אני פחות מדמיינת אותו, כי אני לא יודעת איך הוא יחזור ומה יהיה המצב שלו, כרגע הכי חשוב שיחזור בחיים. אני אחבק אותו חזק ואגיד לו, 'טוב שחזרת, התגעגעתי אליך'".
"אני שרויה בחושך"
אגרנש מנגיסטו, אמו של אברה, לא מצליחה להירדם בלילות, וסבבי הלחימה בעזה הם סיוט עבורה
השבת יצאה לפני כמה דקות, אבל בבית משפחת מנגיסטו רוב האורות עדיין כבויים, ואמא אגרנש מעדיפה לשבת בסלון האפלולי. "אברה בראש שלי כל הזמן, הוא לא יוצא משם", היא אומרת. "לפעמים אני מדמיינת שהוא בא אליי, מפתיע אותי פתאום באמצע משהו שאני עושה, וצועק לי 'אמא' בפָּנים. לוקח לי הרבה זמן להירגע מזה, אחר כך אני לא מצליחה להירדם הרבה לילות. כשאני הולכת לעבודה, הידיים שלי רועדות וקשה לי להחזיק ביד את המטאטא".
מאז שאברה נעלם מעבר לגדרות הגבול עם עזה, היא מתקשה לשמוח, ובמאמץ גדול אוספת את עצמה לטובת הילדים וסעודות החג, אבל בימי העצמאות היא פשוט לא עומדת בזה: "אלו הימים הכי קשים, זה יום העצמאות החמישי בלעדיו", היא דומעת. "נסעתי לאח שלי, שמה אני מנסה קצת לשכוח שאין מי שידאג לבן שלי בזמן שאנחנו חוגגים".
גם סבב הלחימה האחרון בעזה, כמו קודמיו, היה סיוט עבורה: "אני רואה בטלוויזיה את הדיווחים על ההפצצות בעזה, ואני לא יודעת אם אברה חי או מת. אני לא מבינה בהסכמים ובהסדרות, אבל אני מצפה שיטפלו בנושא שלנו".
את מרגישה שהמדינה עושה מספיק כדי להחזיר אותו?
"לא בוחנת לב וכליות, לא יודעת מי עושה מה באמת. אני מעדיפה לסמוך על מי שממונה על הנעדרים. אני לא רוצה לצאת יותר להפגנות ולמאבקים, כי הכל נעשה וכלום לא מועיל. אני מתפללת לאלוהים ומאמינה באמונה שלמה שאברה יחזור, זה כל מה שנשאר לי לעשות".
***
אגרנש, 71, יצאה לפנסיה לפני ארבע שנים, אבל היא עדיין עובדת שלוש שעות ביום במשק בית. היא נולדה בצפון גונדר במחוז בלסה, ועלתה לישראל במבצע שלמה בשנת 1991, עם מיכאל ז"ל ואברה בן החמש. בעלה וילדיה הבוגרים עלו ארצה שנה קודם לכן. המשפחה התאחדה בירושלים, משם עברה לאשדוד ואז לאשקלון - שם נולדו אלמנש ואחיה הצעירים.
"כמו כל יהודי וכמו אבותיי חלמתי להגיע לישראל", אומרת האם. "אצלנו התייחסו לירושלים כמו לפנטזיה, כמו חלום. חשבנו שהכל שם עשוי זהב וצומחים בה פירות גדולים ויפים. כשהגעתי לישראל נישקתי את האדמה". מהר מאוד הבינה את המציאות: "פה זו ארץ חלב ודבש מבחינה חומרית, אבל מבחינת חינוך הילדים, עדיף מה שהיה שם. קשה לחנך פה ילדים, לגרום להם להקשיב להורים שלהם. באתיופיה, יותר קל לחנך ל'כבד את אביך ואת אמך', האח הגדול עוזר לחנך את האחים הקטנים שמקשיבים לו. אפילו לא קוראים לו בשם פרטי, מכבדים אותו".
את אברה היא מתארת כ"ילד נדיב וחכם, רק חיפש לעזור לכולם. בזמנים שהוא היה עובד, כל פעם שקיבל משכורת בא אליי, 'קחי אמא'. אחרי שהוא נעלם, אחיין שלי סיפר לי שפעם הוא היה צריך עזרה ואברה נתן לו 300 שקל. ילד טוב".
ב־2011 איבדה את בנה מיכאל, ומאז 2014 היא ממתינה לתשובות על גורל בנה אברה: "כבר הרבה זמן שאני לא שומעת מה קורה עם הבן שלי. אני שרויה בחושך, אין לי מענה ואין לי כתובת. אחרי ארבע וחצי שנים, כבר אין לי כוח ויכולת להמשיך להיאבק. זו פנייה לכל עם ישראל ולכל משרדי הממשלה, שמישהו יעזור לי ושיחזירו את בני. אני מבקשת, אל תשכחו את הילד שלי בעזה, השכחה שלכם תשאיר אותו שם. תעזרו לי, תתפללו למען אברה שיחזור בשלום".
היא מתגעגעת לערבי שבת כשהייתה יושבת עם כל הילדים בסלון אחרי הארוחה, לשיחות, לצחוקים. "אני זוכרת ששאלתי אותם פעם, 'מי ידאג לי כשאהיה זקנה? אני לא רוצה שתיקחו אותי לבית אבות'. מיד אברה קם ואמר, 'אמא, אל תדאגי, אני אטפל בך תמיד'", היא בוכה ומנגבת את הדמעות. "אני רוצה להגיד לו עכשיו, 'למה הלכת לשם?' אנחנו עוזרים אחד לשני כמה שאפשר. אני מבטיחה לך, אעשה הכל כדי שלא יחסר לך כלום".
***
היא עדיין מתקשה להבין מדוע מחזיקים אותו בעזה: "הוא לא נכנס אליכם עם רובה או עם סכין, הוא לא בא כדי לפגוע בכם. שחררו את הבן שלי", היא מבקשת. "הם אנשים בלי לב, אין להם מה לעשות איתו".
שאלת מישהו מהבכירים שנפגשת איתם, איך ייתכן שלא עצרו את אברה ליד הגדר, ונתנו לו להמשיך ללכת?
"אם היה לי כסף לעורך דין הייתי משלמת לו כדי שהוא ישאל את השאלות האלו. מבחינתי זו אחריות של המדינה. לאף אחד אין זכות להרשות דבר כזה. איך זה יכול להיות שאתם רואים ולא עוצרים אותו?"
לדעתך צבע עורו היה פה שיקול?
"זה לא משנה מי האדם, שחור או לבן. הם לא עצרו את אברה וזו התרשלות בתפקידם, בלי קשר לצבע שלו".
ראש הממשלה בא לבקר אצלכם בבית ב־5102. לו היית פוגשת אותו היום, מה היית אומרת לו?
"תחזיר לי את הבן שלי. אני יודעת שבסוף מי שיביא אותו הביתה זה אלוהים, רק עליו אני סומכת ולא על ממשלה כזו או אחרת. אני מתפללת שאלוהים ייתן לראש הממשלה בינה כדי שימהר להחזיר את הילד שלי בשלום. אני יודעת שחוץ מאברה, יש לחמאס גם את הגופות של לוחמי צה"ל שהלכו להילחם, וגם ההורים שלהם עדיין מחכים. הבן שלי אמנם לא נלחם, אבל הוא בחיים וצריך להחזיר אותו".
משרד רה"מ: "אנחנו הופכים כל אבן כדי להשיבם מהשבי"
מלשכת ראש הממשלה נמסר בתגובה: "מדינת ישראל פועלת ללא לאות ועושה מאמצים רבים, גלויים וסמויים, על מנת להשיב את הבנים הביתה. מטבע הדברים, כדי לא לפגוע בערוצי המשא ומתן לא נוכל לפרט על מאמצים אלה.
"רק לאחרונה נפגשו רה"מ נתניהו, מתאם השבויים והנעדרים ירון בלום וצוותו עם בני משפחת מנגיסטו. במסגרת הפגישה קיבלה המשפחה עדכונים שוטפים. כמו כן, במהלך השנה האחרונה התקיימו מספר פגישות ועדכונים של מתאם השו"ן וצוותו עם בני המשפחה.
"ראש הממשלה, מערכת הביטחון המתאם וצוותו הופכים כל אבן כדי להשיב את חיילי צה"ל והאזרחים משבי חמאס, וכך ימשיכו לעשות".
לפנייה לכתב/ת 
