{ }
ראשון 08 בדצמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    יהודה פרסי. “אני מאמין שאם משהו קרה הוא היה אמור לקרות, וצריך למנף את האירוע לדברים טובים“. למטה: הדמיה של המתקן שיסייע לו למזוג נוזלים ללא עזרה צילום: יובל חן
    7 ימים • 15.05.2019
    זמן פצועים
    יהודה פרסי סובל מעיוורון וזקוק לעזרה במזיגת נוזלים. בגלל הקביים ורוניקה צביק מתקשה לשמור על יציבות בזמן טיול עם הכלב. דרור זיכרמן מעוניין במתקן שיאפשר לו להרים משקולות בלי להסתכן בנזק לגוף. הפציעה ביד מגבילה את יכולת הנגינה של יוסף אברמסון. ועמית דפני פשוט רוצה לאחוז את בתו התינוקת בצורה בטוחה. פרויקט חדש מספק פתרונות טכנולוגיים פורצי דרך שמקילים את חייהם של פצועי צה"ל — ועוזר להם להגשים חלומות
    שרי מקובר־בליקוב | צילומים: יובל חן

    מהצד האחד פצועי מלחמה, גיבורים בעל כורחם, אסירי כאב ומוגבלות. מהצד האחר מומחים עם לב וחזון ששוקדים על פתרונות טכנולוגיים פורצי דרך להקלה על חייהם. זוהי הגשמת חלום לשורדי חלומות בלהה. מאות מתנדבים מחברות מובילות וממגוון תחומים, בתוכם מעצבים, מתכנתים, מהנדסים, פיזיותרפיסטים, רופאים ופסיכולוגים, נחלקים לצוותים, חוברים לפצועים ומנסים ביחד למצוא פתרונות ופיתוחים מתקדמים לאתגרי הפציעה. מדובר בפרויקט בינלאומי בהובלת עמותת ריסטארט וארגון TOM שמתקיים זו השנה השלישית, מקשר בין צוותי העבודה והחברות המתנדבות ומגייס ידע, ניסיון וקשרים עסקיים במטרה לשפר את חיי הפצועים.

     

    במיזם המרגש הזה המוח האנושי פורץ גבולות. הכל אפשרי: גלשן מיוחד לצעירה על כיסא גלגלים שרוצה לחזור אל הים, מכשיר זול ונייד לפצוע על כיסא גלגלים המבקש לעבור ממצב ישיבה לעמידה, או רקדנית פצועה שבעזרת פיתוח של מתקן מיוחד המחזיק את משקל הגוף דרך הרגליים, שבה אל אולמות הבלט. אבל בעיקר זהו סיפור על רעות, תרומה, הכרת הטוב וניצחון הרוח על החומר.

     

    מעבר לחושך

     

     

    יהודה פרסי (29), רווק, מתגורר ברמלה.

     

    הפציעה: ארבעה ימים לפני תחילת מבצע עמוד ענן, פרסי נפצע קשה מפגיעת טיל נ"ט בג'יפ שבו נהג. כתוצאה מהתקרית איבד את מאור עיניו והוא סובל מחבלת ראש קשה. למרות העיוורון, הוא חי לבד כעצמאי וכמעט ללא תלות באחרים.

     

    האתגר: יהודה אינו מסוגל להרגיש כמות של נוזל עקב חוסר תחושה באצבעות, עובדה שמקשה עליו במטלות שונות. הוא מחפש פתרון שיאפשר לו למזוג נוזלים בהתאם לכמות הנדרשת בלי שיזדקק לצורך זה לעזרה מאחרים.

     

    הסיפור של יהודה: "לפני מבצע עמוד ענן הייתי צעיר נמרץ עם הרבה תוכניות לחיים. אפילו התחלתי לברר על טיול לתאילנד. הייתי לקראת שחרור מהצבא כנהג ביטחון שוטף, ויום אחד, במהלך סיור באזור נחל עוז, חטפנו טיל נ"ט לתוך הג'יפ שבו נהגתי. עצרנו ליד גדר המערכת. אני קיבלתי את כניסת הטיל והחבר שלי שישב מאחור חטף את היציאה שלו. התוצאה הייתה הדף ורסיסים על שנינו ופציעה רב־מערכתית. התעוררתי בבית החולים סורוקה אחרי 20 יום בטיפול נמרץ. אחרי חודשיים עברתי לשיקום ממושך בתל השומר. אני זוכר שלקח לי כמה שבועות כדי להבין בכלל מה זה פגוע ראש. היו לי תפרים בכל מקום אז לא ייחסתי חשיבות דווקא לעיניים.

     

    "ערב אחד ישבתי עם אבא שלי במרפסת בבית החולים. שתינו קפה, ואני שאלתי מתי מתכננים להוציא את התפרים ולהוריד את התחבושות מהעיניים. אמרתי לאבא שלי, 'אני רוצה לראות'. אבא שלי אמר את האמת, שלא אוכל לראות. נכנסתי לחדר ולא דיברתי עם אף אחד כל אותו היום.

     

    "הייתי צריך להתחיל הכל מחדש. זה לא רק כאבים ופיזיותרפיה. זה להתרגל לאכול וללכת ולהתמצא במרחב שכולו חושך. זה לא היה פשוט. ניסיתי ונכשלתי והתעצבנתי וכעסתי על הכל ועל כולם. שאלתי את עצמי למה מגיע לי עונש כזה. אבל מהר מאוד הבנתי שהשאלות האלו לא יובילו אותי לשום מקום. אז דחקתי אותן הצידה והחלטתי להתמקד בשיקום.

     

    "חזרתי הביתה, ומאז החיים השתפרו לטובה. שנתיים אחרי הפציעה עברתי לדירה משלי. הבנתי שאם לא אגור לבד ולא אלמד להיות עצמאי, לא אסיים את השיקום אף פעם. למדתי לבשל, לסדר את הבית, לנהל את החשבונות, לעשות קניות. אני עושה קניות בטלפון ויוצא במוניות לסידורים ולמפגשים עם חברים. בגלל שראיתי פעם, אנשים אומרים שיש לי תנועות של בן אדם רואה. זה עוזר לי להבין את הסביבה. אני מקשיב לטלוויזיה ולא מאמין בכתב ברייל. הלו, אנחנו ב־2019. במקומו יש לי מצלמה שעובדת על בינה מלאכותית. אני מניח דף מודפס, והיא מצלמת אותו ומקריאה לי את השורות באוזן. זה משנה חיים.

     

     

    "אני מתכנן ללמוד ולעבוד. אני תמיד במחשבה שאם משהו קרה הוא היה אמור לקרות, וצריך למנף את האירוע לדברים טובים. האמונה הזאת חיברה אותי לריסטארט. הזמינו אותי להצטרף לפרויקט ונפגשתי עם הצוות והסברתי להם שהאתגר הכי מתסכל וקשה עבורי הוא חוסר היכולת לשפוך נוזלים הדורשים כמות מדויקת, לצורך מטלות בבית כמו בישול וכביסה. אני גם לא יכול להסתמך על כובד ומשקל בגלל שיש לי תחושה חלקית בלבד ביד שמאל. אם אני בודק חומר, רוב הסיכויים שהוא יגלוש לי מהידיים.

     

    "הצוות שלי מאמין שאפשר להגיע לפתרון. מדובר בשבעה אנשי מקצוע, מהנדסים ומתכנתים, רובם נציגים של רפאל. אחד מהם הביא את הבעלים של חברת אורקם לפגישה האחרונה, ונציגים של החברה הציעו להכניס חומרה למצלמה, כדי שאפשר יהיה לעבד דרכה את תחושת המשקל והכובד בידיים. מדובר במכשיר מותאם אישית שאני אהיה הפרזנטור והנסיין שלו ואקבל את הפיתוחים והחדשנות שייצרו דרכו בחינם, כי העניין הזה עולה המון כסף.

     

    "אני מחכה בקוצר רוח לתחילת העבודה על המצלמה. אני מאמין שהצוות שלי יצליח לבנות אותה באופן מושלם. אין לי ספק בזה. אולי בגלל שהבחור מרפאל אמר לי כבר בפגישה הראשונה: 'אנחנו יודעים לעשות הכל. אנחנו פשוט צריכים שתגיד לנו מה אתה צריך".

     

    ראש הצוות, יותם מרגולין: "הצוות שלנו הגה מתקן, שאת חלקיו ניתן יהיה להדפיס במדפסות תלת־ממד, תוך שימוש ביכולות מידול והנדסת חומרים הקיימות ברפאל. הרעיון הוא לתת ליהודה את מקסימום העצמאות האפשרית במינימום תחזוקה. אנחנו מאמינים שהפתרון שנספק לו ישמש אנשים נוספים באותו מצב.

     

    "בשיחה עם יהודה עלה קושי נוסף שהוא חווה בהתנהלות היומיומית שלו — קושי בתפעול של מכשירים כמו מחשב וטלוויזיה. הצוות הרפאלי שלנו נענה גם לאתגר הזה, ובעזרת שימוש באלגוריתמים מתקדמים בעיבוד תמונה נפתח לו מערכת לתפעול טלוויזיה באמצעות הסמארטפון, בשילוב של מערכת הקראה קולית ושליטה בטלוויזיה מהסמארטפון".

     

    הדמיה של המתקן שיסייע לו למזוג נוזלים ללא עזרה
    הדמיה של המתקן שיסייע לו למזוג נוזלים ללא עזרה

     

    משקל נגד

     

    דרור זיכרמן (33), עובד כמדריך בחוגים לילדים ולנוער ומעביר הרצאות, רווק, מתגורר בתל־אביב.

     

    הפציעה: ב־2005 נפגע קשה כשניסה למנוע פיגוע התאבדות. סובל מפציעה ומפוסט־טראומה ומתנייד עם סד תומך.

     

    האתגר: דרור רוצה להתאמן בהרמת משקולות, אולם עקב פציעתו נוצר עומס רב על הגב ועל הרגל הימנית, עובדה שמגבירה את הסיכון לנזק לטווח הארוך. הוא מחפש פתרון שיחליף את הסד הקבוע, יתמוך ברגל ויאפשר לו להרים משקולות בלי להסתכן בנזק.

     

    דרור זיכרמן
    דרור זיכרמן

     

    הסיפור של דרור: "שירתי כלוחם בגדוד נחשון, בחטיבת כפיר. בחנוכה ב־2005 התקבלו התראות על כוונת מחבלים לבצע פיגוע גדול. הקמנו מחסום ביציאה לטול־כרם והתחלנו לבדוק את הרכבים שנכנסו לישראל. מונית ובה ארבעה נוסעים פלסטינים נראתה חשודה. אחד הנוסעים לבש מעיל עבה למרות החום. ניגשתי אליו וביקשתי את התעודות שלו. לקחתי אותו הצידה וביקשתי שיפתח את המעיל. באותו רגע הוא הפעיל מטען במשקל 30 קילוגרם. המחבל נהרג ואני נפצעתי קשה מאוד בכל חלקי גופי.

     

    "בבית החולים עברתי אירוע של מוות קליני, אבל הרופאים החזירו אותי לחיים. אחרי כמה ימים בקומה, התעוררתי לפציעה הקשה ולתהליך ארוך של אשפוז ושיקום. עברתי עשרות ניתוחים וטיפולי פיזיותרפיה מפרכים, ולמדתי להסתגל לחיים עם מוגבלות. קרוב לעשר שנים נעזרתי במקל הליכה וסבלתי מכאבים, מסיוטים בלילה ומחרדות קשות. הסתגרתי בבית. אחרי תקופה ארוכה הבנתי שאני סובל מפוסט־טראומה והלכתי לטיפול. ומצבי השתפר.

     

    "אני מעביר הרצאות על המסע שעברתי. זו התרפיה שלי. מבחינה גופנית אני מתחזק ומתפקד יפה, אבל עדיין סובל מחוסר תחושה ברגל. אין לי שרירים בשוק ימין, ועד לפני ארבע שנים לא הייתי מסוגל לחשוב על הליכה ארוכה בלי כאבים. קיבלתי את המצב הזה ואמרתי לעצמי, אלו החיים מעתה ואילך, ומכאן ממשיכים. אבל אז קיבלתי סד מיוחד שמותאם לאנשים עם פציעות מהסוג שלי. הסד מקבע את הרגל כמקשה אחת ומעביר את התנועה מהברך, ולא מהקרסול. מאז אני יכול ללכת לבד, בלי מקל ולמרחקים ארוכים. זה שינה את חיי.

     

    "הרבה דברים שוויתרתי עליהם חזרו לסדר היום שלי ובראשם הספורט. בעזרת הסד אני מסוגל להתאמן ולהרים משקולות. זה נפלא, למעט חיסרון אחד: בגלל שהסד מקבע את הרגל בזווית מסוימת, הוא מונע ממני לבצע את האימון כמו שצריך וגורם לשריר שמפעיל את הרגל להתנוון. הבנתי שהסד הוא הצעד הראשון לצאת מהמקום של הכאבים והמוגבלות, ועכשיו הגיע תור השלב השני - לשפר את היכולת שלי להתאמן בלי להסתכן בנזקים ופציעות נוספות.

     

    "חיפשתי פתרון והגעתי לריסטארט. שם חיברו אותי לצוותים שמתמחים ברובוטיקה, רובם מחברת קונטרופ. הם מנסים לבנות לי מכשיר שאפשר לחבר לרגל לפני האימון, והוא יסייע להפעיל את השריר בלי כאבים ובלי נזק. נפגשנו כמה פעמים ועלו כמה רעיונות לפתרונות. בקרוב נתחיל בבניית המתקן המיוחד. אני מאמין בטוב ומאמין בחבורה הרצינית הזאת. יש להם הרבה ניסיון וידע, והכי חשוב, יש להם לב".

     

    ראש הצוות, ניר בר נתן: "דרור חולם על הנפת משקל של 150 ק"ג. הפציעה ברגל ימין וחוסר היכולת להעריך את העומס על הרגל הפגועה ולאזן את עצמו לא מאפשרות לו להגיע ליעד הזה. החלטנו לבנות אב־טיפוס שאמור להתלבש כתוספת על הנעליים הקיימות, להוסיף הגבהה לעקב ולהגדיל את שטח המגע לצורך הגדלת היציבות. בנוסף, הפריט מכיל כמה חיישני משקל שייתנו לדרור אינדיקציה לגבי חוסר האיזון בין רגל שמאל הבריאה לרגל ימין הפצועה. אנחנו מקווים שבעזרת אינדיקציה זו דרור יוכל לתקן לבד את חוסר האיזון, תוך שימוש בשרירים התקינים ברגל ימין".

     

     

    הדמיה של הסד שיאפשר לו לשמור על יציבות הרגל בזמן  הרמת משקולות
    הדמיה של הסד שיאפשר לו לשמור על יציבות הרגל בזמן הרמת משקולות

     

    רצועת ביטחון

     

     

    ורוניקה צביק (32), בעבר מתאגרפת, חברת הסגל הפראלימפי בטניס, עובדת ברשות האוכלוסין וההגירה, מתגוררת בקריית־אונו.

     

    הפציעה: ב־2006, במהלך אימון כמדריכת קרב מגע בחיל האוויר, נפצעה בשתי רגליה ומאז מתניידת בעזרת קביים.

     

    האתגר: לאפשר לה לטייל עם הכלב ג'ק תוך שמירה על יציבות ההליכה עם קביים, באופן שיאפשר לשניהם שליטה וחופש תנועה.

     

     

    ורוניקה צביק
    ורוניקה צביק

     

     

    הסיפור של ורוניקה: "לפני הצבא חייתי את עולם האגרוף. הייתי בטוחה שתהיה לי קריירה בספורט. אני מאמינה שבזכותו היו לי הכוחות להתמודד עם הפציעה והשיקום שבאו מאוחר יותר. כי ספורט מלמד אותך לא לוותר לעצמך, והוא גם הבריחה, הפורקן והחוזק בימים של משבר.

     

    "התגייסתי לחיל האוויר כמדריכת קרב מגע. באחד האימונים נפלתי מגובה על הברכיים. הייתי מורעלת, פחדתי שבגלל הפציעה ירחיקו אותי מהתפקיד, אז שנה וחצי לא טיפלתי בברכיים למרות שסבלתי כאבי תופת. רק כשהגעתי למצב שלא יכולתי לעלות במדרגות הלכתי לרופא ששלח אותי לניתוח דחוף. התעוררתי ממנו עם ברזלים במשקל שני קילו ברגליים. ולך תהיה ספורטיבי עם משקל כזה על הגוף.

     

    "הייתי בת 20 כשהתחלתי את תהליך השיקום, ושם גיליתי את העולם המותאם לספורט נכים. התחלתי עם טניס ועם הזמן למדתי שהאדם היחיד שלא האמין בעצמו עד אז הייתי אני. כי מאז הפציעה הסתתרתי. הצטדקתי. זה משהו שנכים מסגלים לעצמם בלי לשים לב, אולי בגלל שמאחורי כל בחורה עם קביים יש מי שעומד ונועץ עיניים. אבל בתחרויות הייתי חייבת לצאת מאחורי הקלעים, לעמוד בפרונט, לא לפחד להיות אני. הטניס לימד אותי לשנו ת פאזה, להגיד לעצמי, צאי החוצה, את יכולה. זה גם הקרין על החיים האישיים שלי: ללכת בגאווה. לא להתבייש ובעיקר להבין שאפשר לעשות הכל, רק בדרך הרבה יותר מיוחדת.

     

    “סיימתי את השיקום בהצלחה ויצאתי לחיים. למרות הקושי הפיזי והנפשי לא ויתרתי לעצמי. התמסרתי לעבודה, לספורט. אפילו אימצתי כלב קטן שגדל למפלצת חמודה. זו אחריות גדולה. בזכותו, אני חייבת לצאת, ואז פוגשת אנשים.

     

     

    “לפני כמה חודשים פנו אליי מעמותת ריסטארט. שאלו אם יש משהו שמאוד נחוץ לי בחיי היום־יום. אמרתי להם שהדבר הכי קריטי הוא הכלב. הוא בן שנה, שוקל ארבעים קילו, וכשאני מוציאה אותו והוא מתחיל לרוץ, אני רצה אחריו עם הקביים ועלולה ליפול. ביקשתי מהם לעזור לי להגיע למצב שבו אוכל לטייל עם הכלב ועדיין להרגיש שיש לי גיבוי וביטחון.

     

    “אמרו לי שזה אפשרי. צוותו לי קבוצה של 15 מומחים מכל התחומים, כולל רופא, מהנדס, פיזיותרפיסט ומאלף כלבים, אפילו מומחה לתפירת רתמות. אנחנו נפגשים אחת לחודש, עושים סיעור מוחות, מדברים על חסרונות ומעלות של כל מוצר ומתכננים אחד כזה שיעניק לי ביטחון ותמיכה ברצועה גם כשהכלב רץ. הם נורא מוכשרים, חמים וקשובים. אנחנו כבר אחרי הסקיצות. במאי נתכנס לשלושה ימי עבודה רצופים, ובסופם אקבל את המתקן שישפר את איכות החיים שלי ב־180 מעלות. אתמול אני והכלב עשינו ניסוי קטן עם שתי רצועות בסיס. זה היה מוצלח ולכולנו יש תחושה טובה".

     

    ראש הצוות: "אנחנו מפתחים מוצר שיאפשר לוורוניקה להוליך את הכלב שלה בלי שתאחז את הרצועה ביד, כיוון שהכלב עלול למשוך לה את הקביים תוך כדי ההולכה ולהפיל אותה. המוצר הוא רתמה מותאמת, שמולבשת על הגוף של ורוניקה ואליה מחוברת הרצועה של הכלב. בנוסף לרתמה, תולבש על הכלב רצועה נוספת המשמשת לשליטה על הכלב ולתיקון ההתנהגות שלו באופן שוטף. ורוניקה היא חלק מצוות הפיתוח של המוצר, לכן אנחנו מצליחים להתאים את הפתרון כמו כפפה ליד לצרכיה המיוחדים".

    איור של המתקן שיסייע לה לטייל עם הכלב בבטחה
    איור של המתקן שיסייע לה לטייל עם הכלב בבטחה

     

    להחזיק לו אצבעות

     

    יוסף אברמסון (25), מוזיקאי, עובד בחברת סטארט־אפ, נשוי ואב לשתיים, מתגורר בתל־אביב.

     

    הפציעה: נפגע מרסיסים ביד שמאל במבצע "צוק איתן". למרות הפציעה, המשיך בלחימה. אובחן כסובל מפגיעה עצבית קשה בידו.

     

    האתגר: הפציעה מגבילה את יכולת הנגינה של יוסף. הוא מחפש פתרון שיקל על הכאבים, אבל לא יגביל את תנועת האצבעות.

     

    הסיפור של יוסף: "מגיל צעיר תופפתי על תופים וניגנתי בפסנתר. בצוק איתן, בערך שנה אחרי הגיוס, הפסקתי לנגן. שירתתי בנח”ל. בוקר אחד במהלך מבצע ירו עלינו מתוך בית, ורסיסי ההדף חדרו לי ליד. טיפלו בי בשטח, החלטנו לוותר על פינוי ולהמשיך בלחימה, אבל שבוע לאחר מכן איבדתי את ההכרה והתברר שהפגיעה ביד התפתחה לזיהום.

     

    יוסף אברמסון
    יוסף אברמסון

     

    "התחילה סאגה של ניתוח ושיקום. היד יצאה מכלל תפקוד והשרירים והעצבים היו חלשים. לא הצלחתי לעשות כלום ביד שמאל, אפילו לא להחזיק כוס. באותה תקופה הייתי מאורס, אבל הייתי עסוק בכאבים וטיפולים. לא הייתה בי מוטיבציה להתקדם אבל המשפחה שלי, ארוסתי שהפכה לאשתי ואנשי הצוות, לא ויתרו עליי, ודירבנו אותי לעבוד קשה כדי להציל את היד.

     

    "היום אני מצליח לעשות הרבה דברים עם היד שפעם לא יכולתי לבצע. הבעיה הגדולה נותרה עם האגודל והאצבע הקרובה אליה. אני לא מסוגל לנגן על תופים, וגם עם הגיטרה והפסנתר זה לא ממש מצליח כי היד מתעייפת ומתחילה לכאוב. אז אני שר ובעיקר מסתכל על אחרים שמנגנים.

     

    "צוותו אותי למומחים מתחומים שונים ובהם מחשבים, הנדסת אנוש, מוזיקה, אורתופדיה וריפוי בעיסוק. אנחנו יושבים על פתרונות אפשריים ומתכננים מוצר שיקרב אותי למטרה. הם נותנים מעצמם בשמחה, בהתנדבות, רוצים למצוא פתרון לא רק למוזיקה, אלא גם לחיי היום־יום. ואני מצפה לזה, כי למרות שיש פציעות חמורות יותר, חיים בלי אגודל ואצבע די מורכבים לפעמים. כבר יש לנו אב טיפוס — סד שתופס ונותן תמיכה בעיקר לאגודל ולא מגביל את התנועה. אני מאמין שהוא יציע את הפתרון המושלם. אבל גם אם לא נצליח בפעם הראשונה, הצוות יעבוד על המתקן וישפר אותו עוד ועוד, עד שנגיע לשלמות".

     

    ראש הצוות, שחר זריהן: "הרעיון הוא שיוסף יבצע תנועה עדינה וקצרה שתשחרר קפיץ או גומייה שיסייעו בהשלמת התנועה, ללא צורך בהשקעה של כוח נוסף. בחרנו בבד קל מחומר תרמופלסטי בעיצוב של כפפה חלקית, שתשב על האצבע המורה והאגודל עם מערכת מתיחה מעל האצבעות".

     

     

    הרצועה שתאפשר לו לנגן בלי לסבול מכאבים
    הרצועה שתאפשר לו לנגן בלי לסבול מכאבים

     

     

    כף ידי השמאלית

     

    עמית דפני (31), נשוי ואב לילדה, עורך דין, מתגורר בנופית.

     

    הפציעה: ב־2008 נפצע בתאונה בדרך לפעילות מבצעית בגבול מצרים. כיום מתמודד עם חולשה נוירולוגית ביד וברגל ועם קשיי ריכוז.

     

    האתגר: עקב הפציעה המורכבת עמית מתקשה להחזיק את ידו השמאלית לאורך זמן, ואינו מסוגל לאחוז את בתו התינוקת בצורה בטוחה ונוחה. מחפש פתרון שיאפשר לו לטפל בבתו ללא עזרת אחרים.

     

      

    עמית דפני
    עמית דפני

     

    הסיפור של עמית: "בערב פסח לפני 11 שנה הייתי חייל בדרך לפעילות בנגב. בהמלך הנסיעה המשאית חצתה את הקו הכתום, התהפכה בכמה גלגולים ונעצרה בשולי הכביש. אני זוכר את הבומים בכל פעם שהתגלגלנו עם המשאית. הגיע חילוץ ופינו אותי במסוק לסורוקה. הייתי מורדם ומונשם במשך שמונה ימים, עם שברים ברוב חלקי הגוף, ואחר כך עברתי לשנה שיקום בתל השומר. לא יכולתי לקום מהמיטה או להרים את הראש. לימדו אותי לעשות הכל מחדש. לשתות עם קשית, לאכול, לדבר, ללכת.

     

    "אחרי הפציעה הייתי בסופר־מוטיבציה לחזור לעצמי. מאדם מרוסק פיזית ונפשית הפכתי לעצמאי והתחזקתי בכל המובנים. הלכתי ללמוד משפטים, התחתנתי והתגברתי על רוב המכשולים. זה היה הניצחון הפרטי שלי.

     

    היום אני עמית אחר. חדש. בגלל שהירך נפגעה, נאלצו לקצר לי את רגל שמאל בחצי סנטימטר. הדבר שהכי קשה לי הוא להרים, לנדנד ולרחוץ את הילדה שלי. כי כף היד לא נפתחת. המומחים והעובדים של חברת ההנדסה זינגר התחילו לפתח מתקן שיאפשר לי להחזיק את הבת שלי ללא צורך בעזרה מאחרים. יכול להיות שבזכותם בעוד חודש אוכל לקלח את הבת שלי ולהרים אותה על הידיים כשהיא בוכה.

     

    ראש הצוות, לירן אנקרי: "אנחנו מחפשים לעמית פתרון מכני שלא ידרוש סוללה, כדי שהוא לא יהיה תלוי בה כדי לצאת מהבית, ובעיקר כי גילינו שעדיין קיים קשר עצבי באצבעות ובמרפק שלו. מערכת מכנית שמאלצת את השרירים לעבוד מול גומיות וקפיצים תוכל לשקם את היד ואולי להחזיר חלק מהתפקוד של השרירים הפגועים".

     

     

    המכשיר שיקל עליו לטפל בבתו התינוקת
    המכשיר שיקל עליו לטפל בבתו התינוקת
     

     

    עוברים כל גבול

    מי עומד מאחורי הפרויקט שמסייע לפצועי צה"ל

    Makers for Heroes הוא שיאו של פרויקט "ביחד פורצים גבולות", שהושק ביוזמת עמותת ריסטארט ובשיתוף עם מיזם TOM. במהלכו יתכנסו למעלה מ־200 מתנדבים מומחים במתחם Impactlabs שב־WeWork Hazerem בדרום תל־אביב לשלושה ימי מרתון מ־21 ועד 23 במאי. מטרת האירוע היא לבנות מוצרים ושירותים שייתנו מענה לאתגרים היומיומיים של פצועים מצה"ל ופצועים מצבאות צרפת ואזרבייג'ן.

    העיסוק בתחום לא זר ליזמים. עמותת ריסטארט, בהובלת ניב עפרון שנפצע במבצע צוק איתן, מסייעת לפצועי צה"ל לצאת ממעגל הפציעה לעולם של עשייה, באמצעות חשיפה לטכנולוגיה ויזמות. מיזם TOM (TIKKUN OLAM MAKERS) שהוקם על ידי "מכון ראות" בהובלת גידי גרינשטיין, רואה את ייעודו בהוזלה משמעותית של עזרים ומכשירים למיליוני קשישים ואנשים עם מוגבלות ברחבי העולם. בפרויקט לוקחות חלק החברות: Amdocs and AT&T Foundry ,Orbs, בנק הפועלים, Stratasys, אלביט, Wind, רפאל, זינגר, התעשייה האווירית והוועד הפראלימפי.

    "ההתנדבות עם פצועי צה"ל שינתה את חיי וחיי כל מי משמעורב בפרויקט, פצועים כמתנדבים", אומרת שושי רושניבסקי, מנכ"ל TOM בישראל ומייסדת ויו"ר ריסטארט. "אני מרגישה שזו חובה גדולה ביחד עם זכות ענקית לעשות למען הפצועים שהקריבו כל כך הרבה כדי להגן עלינו, ומתרגשת לראות זו השנה השלישית הירתמות כל כך מדהימה של מאות מתנדבים".

     


    פרסום ראשון: 15.05.19 , 22:26
    ידיעות אחרונות