ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אפריקה
    מסלול • 16.05.2019
    ללכת עד הקוף
    אחרי שעתיים של טיפוס מפרך הן הופיעו פתאום מתוך הג'ונגל: להקה של גורילות הרים, אחת החיות הנדירות ביותר בטבע. היה זה שיאו של מסע בן שבוע לאוגנדה, פיסת אדמה ירוקת־עד בלב אפריקה, ובו גילו גיא פינס, אשתו רותי וילדיהם שאנחנו יותר דומים לקופים מאשר הם דומים לנו
    רותי רודנר | צילומים: דן ליאור

    הייתם פעם באפריקה? לא? אז תהיו, ועכשיו בואו עוד פעם. אני בוגרת שלושה מסעות לאפריקה, אישה מאוהבת שמחכה לפעם הבאה. הפעם עשינו עם הילדים אפריקה למתקדמים, טיול של שבעה ימים באוגנדה, ואני אומרת לכם שלא בטוח בכלל שלא עשינו טעות. בכל זאת בשנת 1903 הייתה הזדמנות, הבריטים הציעו, הרצל לא פסל על הסף, הציונים מרוסיה עשו לו את המוות וההצעה ירדה מהפרק. מה הפסדנו? פיסת אדמה ירוקת עד, ספוגת מים, עשירה במחצבים, מלאת חיי בר מופלאים, אגמים, הרים, אדמה פוריה. טוב, לא נכחיש, היו שם גם בעיות, שלטון רודני, מלחמות שבטים, דמוקרטיה של מפלגה אחת, אבל עכשיו, שהמדינה יציבה ומתפתחת, אני אומרת לכם, המחשבה התגנבה ללבי. אולי עשינו טעות.

     

    כשמסתכלים על מפת אפריקה, אוגנדה נראית קטנה (קטנה באפריקה זה רק פי 11 גדולה מישראל), משובצת לה כמו יהלום, או יותר נכון מעוכה כמו איזו כרית, בין טנזניה, קניה, דרום סודאן, קונגו ורואנדה. הגענו עד הלום כי בפינה הדרום־מערבית של הכרית אפשר לראות בטבע – הזדמנות אחרונה אולי לראות בטבע – שימפנזים וגורילות. קופי האדם הגדולים שעדיין חיים כמונו בעברנו הרחוק בקהילות של לקטים, מתהלכים קילומטרים מדי יום ביער כמו אבות אבותינו, ואוכלים (בעיקר) צמחים ופירות. אבל הג'ונגל הולך ומתמעט בגלל בנייה, שטחי חקלאות וכריתת עצים, שטחי המחייה מצטמצמים, התזונה יורדת, הרבייה נחלשת, מלחמות טריטוריאליות גוברות, ולפני שנשים לב לא יהיו יותר כאלה בעולם.

     

    היינו אורחי משרד התיירות של אוגנדה, שהתעורר ובצדק לשווק את הפנינה שלו, קבוצה של שלוש משפחות, בניצוחה של מלכת אפריקה רונית הרשקוביץ, הבעלים והמנהלת של חברת ספארי קומפני, שאצרה באומנות את הלהקה המשובחת הזאת ותפרה מול האונגדים את כל הפרטים הקטנים.

     

    בטנזניה עשינו לפני ארבע שנים ספארי בג'יפ, נעים בנוחות רבה בסוואנה ורואים דרך זגוגיות המכונית את העולם, לא יורדים מדרך המלך המסומנת אפילו לפיפי; שנה אחרי זה הייתי בספארי שיט בין בוצואנה לזימבבואה וזמביה – הנהר היה הבאפר שהפריד ביני לבין החיות הרבות של הגדה, וכבר כמעט אפשר היה להרגיש את הרסיסים שמתיז הפיל מתוך חדקו ואת השפלאץ של ההיפופוטם כשהוא נכנס למים. אבל הפעם, באוגנדה, זה אול־אין: נכנסים ברגל ליער, אפס הפרדה בינינו לבין הג'ונגל ותרחישיו הבלתי צפויים. העור מצטמרר מהתרגשות, העין נדרכת לזהות תנועה, האוזן כרויה לכל רשרוש עלים. הסיבה היחידה שיש פה שביל בכלל זה כי עבר פה פיל לפני כמה דקות, או להקת שימפנזים בפטרול גבולות. ואנחנו שם בפנים איתם.

     

    טלנובלה שימפנזית

     

    את השימפנזים יצאנו לחפש עם שחר, בקיבאלה, שמורת הטבע היפהפייה שבה חיים בקהילות משפחתיות בערך 1,500 מהקופים הנדירים האלה. רשות הגנת הטבע באוגנדה היא צבא לכל דבר: חבר'ה מקומיים, לובשי מדים, שעברו הכשרה ארוכה ויודעים להתנהל בתוך מבוך היער הסבוך בלי שום מפה, מזהים את השימפנזים לפי סימנים נצברים של התבוננות אינסוף, אוצרים בזיכרונם היסטוריה של כל משפחת קופים. תענוג לחלוב מהם מידע, האנגלית שלהם משובחת, ועם השאלות הנכונות מתקבלות טלנובלות קופיות משובחות עם דרמות צווחניות וקומדיה סלפסטיקית פרועה.

     

    אז זה שבע בבוקר כבר, ואנחנו ביער בקבוצות קטנות, ויורד עלינו גשם טרופי עקשן מהענן המקומי שמתמלא מדי ערב בטיפות הלחות של הג'ונגל הפרטי שלו, ואנחנו אחרי תדרוך של מה לעשות ואיך להתנהג (ואיך אוהבים באוגנדה תדרוכים. בכל מקום שמגיעים זוכים אם רוצים או לא רוצים לבריף, שמגיע לפעמים לרמת פירוט של "פה יש לכם חלון, וזה כיור", כאילו דה?!), אבל הפעם האינפורמציה דווקא חשובה, כי בכל זאת בכל רגע יכול לצוץ איזה פיל מתוך הסבך, ופילי היער באוגנדה שיכורים מפרי האמרולה, שאת הליקר שעושים ממנו שתינו גם אנחנו מול האח בלודג' (מלון הדרכים) בלילה שלפני.

     

    אנחנו צועדים בטור מפותל, הפקח מפלס את הדרך, וכבר שומעים צווחות שימפנזה עזות, שלוקח זמן להתרגל למחשבה שהן פשוט דיבור מבחינתם ("חברה', קלטתם איפה אני? יש פה עץ מטורף, מ ט ו ר ף, אני אומר לכם, נו בואו!") ולאו דווקא קריאת קרב שנועדה להבריח אותנו, האורחים. הפקח מזהה בדיוק מאיפה מגיע הכל ומוביל אותנו לכיוון העץ המדויק. רגע לפני שאנחנו מגיעים, דויד, הבן שלנו שצועד מאחוריי, מספיק לומר לי, "אמא" בקול שליו כמו שתודרך, ואני מסתכלת לכיוון ורואה שימפנזה גדול, כמו בנאדם שהולך כפוף על ארבע, פשוט מתחכך בו ונכנס לתוך הסבך. אנחנו מאושרים. הגענו!

     

    חלק מקהילות השימפנזים בקיבאלה עברו "הרגלה" לבני אדם, בשעות רבות שבהן אנשים טובים פשוט שהו ביניהם בשקט מכבד - ואסור בשום אופן לנצל את זה לרעה – כי מבחינתם עכשיו ביער אנחנו עוד חיה לא מזיקה.

     

    בשעתיים הקרובות אנחנו מתארחים בעולמם של השימפנזים, מובלים על ידם בתוך היער – כשהם זזים אנחנו אחריהם במהירות, כשהם עוצרים אנחנו במרחק של כמה מטרים לידם. חלק מהם על העץ, קופצים מענף לענף בידיים חזקות מאין כמוהן, אחרים יושבים דומם על ענפים, בוהים במחשבות פילוסופיות ומיישירים אלינו מבט חודר; חלק מערסלים גורים שובבים, שעוברים לקבל צומי מקוף לקוף, נשלחים על ידי אמא שלהם לאותת לזכרים בלהקה שיהיו אחראים למתרחש, כי כל אחד מהם יכול להיות האבא.

     

    מתבקש לומר כמה שהם אנושיים, אבל היפה בסיטואציה הזאת – שבה הם בחופש מוחלט, מכתיבים את החוקים, ולא גולים עצובים בתוך גני החיות שלנו או אובייקטים במעבדות מחקר – שפתאום את מבינה כמה בכלל אנחנו קופיים. כמה אנחנו מחזיקים באופן דומה את הגורים שלנו, ומפיקים מוזיקת שיחות דומה כל כך לשלהם, ומנהלים כמוהם משחקי שליטה וגבריות, וחיזור והתפנקות. אחרי עשרות שנים שבהם המדע בדק עד כמה אפשר לעשות אותם דומים לבני אדם, הפוקוס היום עובר לשאול במה אנחנו עדיין קופיים, וזה שואב ומרתק לחשוב שאי שם בשרשרת המשפחתית של כל אחד מאיתנו יושב איזה שימפנזה כזה על עץ וחושב לו מחשבות על איפה לבנות קן שינה בלילה, או מתי לעזאזל אני אשים את היד על הכינה הזאת שמגרדת פה משמאל.

     

    זכר בלתי מעורער

     

    אז וי גדול על השימפנזים בקיבאלה (עצה: מי שיכול שיישאר בשמורה יותר מיום אחד כדי להעמיק את החוויה), ומחר נתחיל לנוע שוב בג'יפים לכיוון יער בווינדי, במפגש הגבולות בין אוגנדה וקונגו, כדי לפגוש גורילות הרים, חיה נדירה בהרבה לצערנו. הם מתרבים לאט עם היריון ארוך, ותקופה של כמה שנים שבה הגור צמוד לאמא עד ההיריון הבא וקצב הילודה לא מדביק את מהירות ההכחדה.

     

    וכמו בתוכנית ריאלטי טובה, המשימה עכשיו יותר קשה: קודם כל יש הרבה פחות גורילות, ושנית, הן גרות בפסגה של הר גבוה, 2,500 מטר, שמתחילים לטפס כמעט מאפס, אחרי שהיית לילה בלודג' מקסים במיוחד למרגלות הרכס. עוברים בריף די פשוט למען האמת: כשתגיעו לגורילות תעצרו ואל תסתכלו להן בעיניים, שיבינו שפניכם לשלום. זהו בערך, ו... שעתיים של טיפוס בהר תלול, טיפוס מתנשף ותובעני, שהופך את הגורילה לא רק למשאת נפש אלא למשאלת גוף שרוצה לזכות בפרס אחרי המאמץ הכה גדול. לפקחי הטבע מתלווים הפעם סבלים, שפשוט עוזרים למי שמתקשה בעלייה. כל כמה דקות עוצרים כדי להחזיר את הדופק למצב נסבל, והמחשבה שלא תמיד פוגשים גורילות בסוף הטירונות מודחקת כי מי בכלל יכול לחשוב.

     

    אבל הגענו לפסגה. כשמסתכלים למעלה רואים עכשיו את הענן שיוריד עלינו גשם בהמשך היום ולא עוד הר שצריך לכבוש בצעדינו. גללים ענקיים טריים ומסריחים נורא, באופן חינני כמעט של מבשרי־גורילות, הם סימני הדרך שלנו אל הלהקה. הפקח בראש הטור מפלס את הדרך עם מצ'טה בין עצים ושרכים קוצניים. איפה שיש שביל זה סימן לא משהו, כי אם יש מקום שאנחנו לא רוצים להיות בו עכשיו זה צומת הפיל, הסברנו קודם למה.

     

    מזגזגים איזה חצי שעה למעלה, ופתאום נעצרים: שמונה גורילות שלוות הקימו מחנה של בוקר בקרחת יער. הסילבר־בק, כסוף הגב, שהוא הזכר הבלתי מעורער, לועס עלים באדישות מוחלטת, נקבה מערסלת גור מושלם בקופיפיותו שמציץ אלינו מתוך כפות ידיה הגדולות, שני צעירים מתגלגלים על הגב בתנוחת שיזוף קורעת, ונקבה נוספת עוברת כבדרך אגב ליד הסילבר־בק מסמנת לו שאהממ יש לו עבודה לתת פה, בכל זאת, אבולוציה לקדם בדור, ובלהקה הזאת, רק הוא יכול. אז הוא מניח את השיח הלעוס ומתפנה אליה. עולה לה על הגב, מסתיר אותה לחלוטין בכל גודלו, ובמשך רבע שעה בערך, בקולות של מנוע טרקטור שמישהו השאיר דולק על ניוטרל, הוא מבצע את תפקידו הביולוגי, עד סיום קולני מעט יותר שאין לטעות בו. הוא גומר.

     

    ־ "את יודעת מה הם עושים?" אני שואלת בחינוכיות את הקטנה (8.5), "הם מזדווגים".

     

    ־ "מה פתאום, אמא", היא עונה לי הפלפלת, "זה סקס".

     

    הגורילות מקבלות את נוכחותנו באדישות שלווה, עוברות בינינו בלי לעשות עניין, כדי להטיל שוב גלל ענק ולחפש את השיח הבא שיילעס. איך החיה העדינה הזאת, שמצליחה להיות כל כך רכה וגמישה בתנועותיה למרות חזותה המגושמת, זכתה לדימוי של מפלצת קטלנית? איך עשו מהמתוקי הזה קינג־קונג? רק חוטפי גורים, מניחי מלכודות, צולפי כדורים, יכלו להנחיל למערב אימה כזאת. את דיאן פוסי, החוקרת הדגולה שהביאה לנו את בשורת הקהילתיות של הגורילות בשנים של שהייה במחיצתן, רצחו הציידים, כדי שלא תפריע להם לחמוס את פלא הטבע הנדיר הזה.

     

    אחרי שעה ומשהו סובבנו את הגב מהן אחורה, כדי לרדת את ההר, והרגשנו את הטעם העצוב של משהו שאולי לא נזכה לראות עוד בחיינו, ושכדאי לנצור את הבוקר הזה חזק בזיכרון כי גם אם נזכה לטפס פה על ההר, הן עלולות בינתיים להיעלם מהעולם.

     

    נו, איך היה באפריקה?

     

    שואלים אותי, עכשיו משחזרנו, "נו, איך אפריקה?" וקשה להשיב במשפט אחד, אבל בכל זאת אנסה: שימו שנייה את הידיים ישרות מול החזה. תחשבו שזה הטווח שבתוכו אנחנו מסתכלים בדרך כלל. עכשיו תפתחו את הידיים לצדדים, ממש גדול. אז זה מה שרואים באפריקה: הרבה יותר מהעולם, הרבה פחות מאיתנו. השמים פרושים מעליך מאופק עד אופק ממש, כמו אוהל רקיע ענק, ברוב היום בלי סימני חיים אנושיים של מבנים, ערים, חשמל, חוטים, והעיניים קולטות, והמוח מגורה לחשוב עוד ואחרת, הקשב מופנה החוצה פנימה ולהפך, והלב מתרחב. את חוזרת להיות באפריקה בעל חיים מן המניין, קטלני ביותר וחסר אחריות בדרך כלל, שלרגע מתקבל כחבר בשרשרת הבריאה.

     

    בגדים קצרים, מזוודות קטנות

    אחרי שלוש פעמים באפריקה (טנזניה, זנזיבר, בוצואונה, זמביה, זימבבואה ועכשיו אוגנדה) הנה כמה תובנות פרקטיות:

    1. חם שם. תמיד. בגדים קצרים תופסים הרבה פחות מקום במזוודה. תארזו לקיץ עם משהו שמגן מפני גשם ועם איזושהי אופציה לקרירות קלה בערב.

    2. בטיול טיפוסי אפילו של שבוע עוברים כמה מקומות לינה – לודג'ים, מלונות קטנים של בקתות מפנקות. הרבה אריזה, פריסה, קיפול, אריזה וחוזר חלילה, לפעמים על בסיס יומי. קחו מעט. אתם בטיול ואין צורך לדפוק הופעה. בלודג' שתגיעו אליו בערב לא יודעים שלבשתם את אותו ג'ינס גם אתמול.

    3. אנחנו היינו חמישה עם חמישה טרולים, המזוודות הקטנות שעולות לטיסה. זה מספיק לגמרי מבחינת ציוד. גם דאפל בג שנוח לסחוב יהיה מעולה ומספיק.

    4. בלודג'ים פיצלו אותנו לחדרים סמוכים – בקתת הורים ובקתת ילדים. אני העדפתי שכל חמש המזוודות יהיו אצלי בחדר. הייתי מוציאה לילדים בגדים נקיים לאחרי המקלחת ופיג'מה, ומקבלת מהם את הכביסה. לא פיזרתי מזוודות בין החדרים כדי לחסוך מעצמי התרוצצות אריזה בבקרים לפני היציאה.

    5. כביסה. יש מסורת של כביסה חינם בלודג'ים היותר איכותיים. אבל מה? אין מייבש. אז אם אתן נותנים, הכי מוקדם שאפשר, ותעדיפו לא לשלוח אם לא מבטיחים לכם שמחזירים למחרת יבש לפני יציאתכם (קרה לי שלא, וזה מבאס מאוד להסתובב יממה שלמה עם בגדים רטובים במזוודה).

    6. ציוד לטראקים. המסלולים בג'ונגלים מחייבים להתלבש בהתאם: מכנסיים וחולצה ארוכים, דקים ומתייבשים במהרה, גרביים כנ"ל שמתוחות מעל המכנסיים, מעיל גשם דקיק שניתן לקיפול קטן, ונעליים קלות נוחות ועמידות לחלוטין בפני מים. אם אתם משפחה מהסוג שלנו, שזה לא בדיוק בדי־אן־איי שלה, תנסו להשאיל בגדי טראק מחברים, ואם בכל זאת קונים, תזכרו – רק הנעליים באמת חשובות. השאר כיפי, שימושי, מפונפן, אבל אם צריך להשקיע בדבר אחד, זה נעליים. הם המפתח לאיכות היום שלכם בג'ונגל.

    7. יתושים. ענדנו במשך שמונה ימים צמידים חמודים, של PARAKIT, שבהם מוטמעת טבלית של ציטרונלה, חומר טבעי לימוני בריחו, ולא נעקצנו אפילו פעם אחת. מאד מומלץ.

    8. טיסות. בחגים יש טיסות ישירות לארושה, שדה התעופה הג'ונגלי של טנזניה, שממנו אפשר להמשיך להרבה יעדים נוספים במזרח אפריקה. כדאי מאוד – חמש וחצי שעות ואתם וג'ירפה יכולים להיפגש בסוואנה. אופציות אחרות: טיסה עם אייר אתיופיה לאדיס־אבבה ומשם לכל היעדים הפנימיים, או טיסה עם אל על ליוהנסבורג ומשם פנימה. מבחינת איכות אלה טיסות מעולות בשעות ובתנאים, אבל אין על טיסה ישירה מתל־אביב לג'ונגל.

    9. נסיעות. יש המון זמן ג'יפ. תקחו רמקול בלוטות', תורידו מוזיקה לטלפון, זה שדרוג חיוני.

    10. אוכל. בכל המדינות שהייתי בהם אכלתי בלודג'ים פירות וירקות טריים בלי חשש. מבחינתי האזהרה לגבי זה היא אמונה תפלה.

    11. חיסונים. צריך להציג חיסון נגד קדחת צהובה בכניסה לרוב המדינות המתוירות באפריקה. לכל קופת חולים יש מרפאת מטיילים. מאוד נגיש, נוח, ושווה לנסוע בראש שקט גם לגבי טיפוס וצהבת.

    12. אם מתאפשר, כדאי מאוד לנסוע בקבוצה קטנה (בג'יפ ספארי יש שבעה מקומות, וזה בול), ולא להתפתות לטיולים מאורגנים המוניים מדי. ככל שהמפגש עם הטבע אינטימי יותר, החיות מרגישות נינוחות, לא ממהרות לברוח, וזמן ההתבוננות והשהייה במחיצתם גדל. 

    הכותבת הייתה אורחת משרד התיירות של אוגנדה

     


    פרסום ראשון: 16.05.19 , 16:34