המיליארדר היהודי־קנדי מיץ' גולדהאר, בעלי קבוצת הכדורגל מכבי ת"א, לא חסך בדבר מאז שרכש את המועדון באוגוסט 2009. ההערכה היא כי גולדהאר השקיע בקבוצה מכיסו כחצי מיליארד שקל, בין השאר ברכישת שחקנים, תשלום משכורות גבוהות, שדרוג מחלקת הנוער, והבאתם לארץ של אנשי מקצוע זרים בניסיון להנחיל למועדון דרך התנהלות אירופית.
בעשר השנים שבשליטתו של גולדהאר, שעשה את הונו מבניית מרכזי קניות בצפון אמריקה, מכבי ת"א זכתה בארבע אליפויות (האחרונה שבהן העונה), בגביע מדינה ובשלושה גביעי טוטו, העפילה פעם לשלב הבתים היוקרתי של ליגת האלופות, ועוד ארבע פעמים לשלב הבתים של הליגה האירופית.
אבל לצד ביסוס הדומיננטיות המקצועית של הקבוצה, ישנה משימה אחת שגולדהאר טרם השלים, כזו שסימן כבר לפני שנים אך היא נתקלת בכל פעם בבעיה שונה: הקמת אצטדיון חדש ונוצץ שיהיה בבעלות המועדון. המטרה אינה רק חיזוק יתרון הביתיות של מכבי ת"א — שבזמן השיפוץ המתמשך של אצטדיון בלומפילד נאלצת לארח משחקים דווקא בנתניה, מה שמעורר תרעומת רבה בקרב אוהדיה. הנקודה המרכזית היא יצירת אופק הכנסות מניב, שיפתח עבור המועדון פער כלכלי עצום מיתר קבוצות הליגה.
אצטדיון פרטי הוא הפריט הנחשק ביותר בקרב מועדוני כדורגל באירופה בעשור האחרון. ההשקעה בדרך כלל מסיבית, אבל עם השלמת הפרויקט, קבוצות מחזיקות בנכס משלהן, שלא שייך לעירייה או לחברה כלשהי, ובכך זוכות בכל הכנסות ימי המשחק — לא רק ממכירת כרטיסים, מזון ושתייה בדוכנים ומהשכרת תאי צפייה ייחודיים, אלא גם מהפעלת מסעדות, פאבים וחנויות במתחם האצטדיון. ישנן קבוצות שאף משכירות בתקופת הפגרה את האצטדיון לטובת הופעות.
הכנסות כאלה יהיו משמעותיות עבור גולדהאר, ולא למען ההון האישי שלו, שמוערך בכ־1.6 מיליארד דולר, אלא מסיבה אחרת: התאחדות הכדורגל האירופית, אופ"א, מפעילה חוק בשם "פייר־פליי פיננסי", שמונע מקבוצות לצבור גירעון העולה על 30 מיליון יורו לאורך שלוש שנים. קבוצות שעוברות על התקנון סופגות עונשים שונים, מקנסות ועד להרחקה מהשתתפות בתחרויות אירופיות. לאחר שאופ"א מצאה כי מכבי ת"א לא עמדה בתנאים, המועדון נאלץ להתנהל בתקציב נמוך מהרגיל השנה (120 מיליון שקל. עדיין הגבוה בליגה, אבל נמוך ביחס ל־145 מיליון השקלים שהעמיד גולדהאר לקבוצה לפני שנתיים). זה חידד שוב את חשיבות יצירת מקור הכנסה נוסף למועדון.
לאורך העשור שלו בקבוצה גולדהאר בדק אפשרויות לבניית אצטדיון בר"ג, בת־ים, רמת־השרון, אור־יהודה וראשון־לציון, אך כל הניסיונות לא התקדמו. באחרונה פורסם כי גולדהאר חידש את חיפושיו. ההכנסות השנתיות של המועדון עומדות על כ־40 מיליון שקל, ועל פי הערכות אופטימיות, תוספת הכנסה מימי משחק באצטדיון שיהיה בבעלות הקבוצה יכולה להגיע לקרוב ל־100 מיליון שקל בכל עונה, סכום שובר שוויון בליגת העל.
אם תצליח מכבי ת"א לממש את התוכנית, היא תהיה הקבוצה הראשונה בארץ עם אצטדיון משלה. קשה עדיין להעריך את משך הבנייה והעלות המשוערת, אך ניתן לקחת כדוגמה את האצטדיון החדיש והמפואר בארץ, סמי עופר בחיפה. הקמתו, שנמשכה ארבע שנים, הושלמה ב־2014, והעלות הסופית הגיעה קרוב ל־600 מיליון שקל. כלומר, אם גולדהאר יבנה אצטדיון הדומה פחות או יותר בגודלו לזה שבחיפה (כ־31 אלף מקומות), הוא יהיה חייב להשקיע סכום כולל הדומה לזה שהשקיע במשך עשור במועדון. זאת לצד המשך הזרמת כספים לעלויות התפעול השוטפות של הקבוצה השאפתנית, שמחפשת שחקני חיזוק יקרים שיסייעו לה להתקדם בתחרויות האירופיות.
יובנטוס משתלטת
בזמן שגולדהאר עדיין מחפש את המיקום הנכון, קבוצת הכדורגל הלונדונית טוטנהאם חנכה לפני כחודשיים את אצטדיונה החדש. כשאנחנו מדברים על הפרמייר־ליג, אחת הליגות הגדולות בעולם, מן הסתם גם הסכומים משתנים לחלוטין. הפרויקט, שהקמתו ארכה שלוש שנים, עלה למועדון מיליארד ליש"ט, אותם גייסו ראשיו בין השאר בעזרת הלוואות. עכשיו הציפייה היא שהמוצר המוגמר יתחיל להחזיר את ההשקעה: הצפי בבריטניה הוא כי ההכנסות השנתיות שהאצטדיון ייצר יעמדו על 100 מיליון ליש"ט, ולא רק שיסייעו לסגור את החובות, אלא גם יאפשרו למועדון להתחיל להתחרות בקבוצות גדולות יותר, במשכורות ובסכומי ההעברה שיוכל להציע.
רק מכירת שם האצטדיון לחברה חיצונית יכול להיות שווה לטוטנהאם כ־20 מיליון ליש"ט לשנה. כדי לסבר את האוזן: אחת מהיריבות העירוניות של טוטנהאם, ארסנל, שמחזיקה באצטדיון בו היא משחקת מאז 2006, נמצאת בשותפות עם חברת התעופה "אמירייטס" מאיחוד האמירויות. האצטדיון נקרא על שם אמירייטס, וב־15 השנים הראשונות שילמה זו לארסנל 100 מיליון ליש"ט תמורת השם. ב־2012 האריכה את ההסכם עד 2028, תקופה שבמהלכה תשלם 150 מיליון ליש"ט.
כעת תוכל טוטנהאם להתחרות בצורה רצינית יותר עם המועדונים הגדולים של אנגליה, שכבר תפסו בעלות על האצטדיונים המניבים שלהם. זה יגדיל את התחרותיות בליגה, שממילא מספקת מאבק צמוד ואיכותי בכל עונה.
כדי לנסות להבין עד כמה גדול היתרון שמכבי ת"א תוכל להשיג אם תשלים מהלך כזה, צריך להביט דווקא על ליגה אחרת. אי־אפשר להשוות בין הליגות בישראל ובאיטליה בשום פרמטר, אבל השתלטות ספורטיבית של מועדון אחד על הליגה בזכות החוסן הכלכלי שלו היא תופעה שכבר מתרחשת בארץ המגף.
ב־2011 הפכה יובנטוס לקבוצה הראשונה באיטליה שפותחת אצטדיון משלה, שהחל מ־2017 נקרא אליאנץ ארנה (עבור קריאת האצטדיון על שמה, ענקית הביטוח הגרמנית אליאנץ תשלם לה 3 מיליון יורו בשנה עד 2023). מאותה עונה, יובנטוס פתחה ברצף - חסר תקדים באיטליה – של זכייה בשמונה אליפויות. היא משקיעה סכומי עתק בשחקנים מעולים, והקיץ צירפה את אחד השחקנים הגדולים בכל הזמנים, כריסטיאנו רונאלדו, אחרי ששילמה לריאל מדריד 100 מיליון יורו עבורו. הוא עצמו מקבל מהקבוצה 30 מיליון יורו לעונה.
אלו סכומי העברה ומשכורות שלקבוצות האיטלקיות האחרות אין דרך להתחרות בהם, ויובנטוס הגיעה לעמדה הזו לא מעט בזכות ההכנסות מימי המשחק באצטדיון. בעונה שעברה הן הסתכמו ב־150 מיליון יורו, יותר מהסכום שמקבלות שתי קבוצות הפאר ממילאנו, אינטר ומילאן, גם יחד מהמשחקים שהן מארחות באצטדיון העירוני סן סירו.
כשזה פחות מצליח
מובן שכדורגל אינו הענף היחיד בו בעלים שוקלים מהלך כזה. נכון להיום, הרוב המוחלט של האצטדיונים בליגת הפוטבול האמריקאית (NFL) נמצאים בבעלות עירונית, למרות שהקבוצות עצמן השתתפו בעלות הבנייה בחלק מהמקרים, אבל סטן קרונקי, הבעלים של לוס־אנג'לס ראמס, עומד לטלטל את השוק הזה.
בפוטבול נקודת הפתיחה שונה, לטוב ולרע: בעונת פוטבול קבוצה מארחת שמונה משחקים בלבד, ובמקרה הטוב עוד שלושה בפלייאוף, כך שמלכתחילה מספר ימי המשחק מוגבל מאוד. עם זאת, קרונקי העביר את הראמס מסנט־לואיס לשוק הענק של לוס־אנג'לס (בספורט המקצועני בארה"ב בעל מועדון יכול להעביר את הקבוצה לכל עיר שירצה) מתוך ידיעה שמדובר במכרה זהב כלכלי – סכומים גבוהים על זכויות שידור, קהל גדול יחסית ורווחים גדולים ממרצ'נדייז (חולצות ומוצרי לוואי הנושאים את סמל המועדון). בימים אלה הוא משקיע סכומים עצומים באצטדיון חדש שהוא מקים באינגלווד, ושאמור להיות מוכן בקיץ הבא.
קרונקי נכנס לפרויקט השאפתני, שעלויותיו מטורפות, מאחר שמדובר באצטדיון גדול יותר מאשר בענפים אחרים — 80 אלף מקומות — ולאור העובדה שגם קבוצת הפוטבול השנייה שעברה לעיר, לוס־אנג'לס צ'ארג'רס, תשחק באצטדיון הזה, מה שיכפיל את מספר ימי המשחק ויוסיף לו דמי שכירות. ההערכה הראשונית של עלויות ההקמה הייתה כ־2.5 מיליארד דולר, אך מאז ההערכות חצו את רף 4 המיליארד. קרונקי עצמו כבר השקיע 1.6 מיליארד, לקח הלוואות בסך 2.25 מיליארד, ונעזר ב־400 מיליון דולר מקרן של הליגה המסייעת בהקמת אצטדיונים. זו כבר רמה אחרת של השקעה, אך האמונה היא שלוס־אנג'לס היא שוק שונה לחלוטין, ששווה את המאמץ הגרנדיוזי.
הנה עוד מקרה שמדגיש את הצורך בגב כלכלי חזק ובשוק משמעותי כדי לעמוד באתגר, מתחום הבייסבול: ניו־יורק יאנקיז נחשבת לקבוצת הבייסבול בעלת השווי הגבוה בעולם לפי "פורבס", 4.6 מיליארד דולר, בדיוק פי שניים מעלות ההקמה של האצטדיון החדש שפתח המועדון ב־2009. ולמרות זאת, היא עדיין נחנקת תחת עול החובות שלה. תשלום החובות השנתי שלה מגיע ל־90 מיליון דולר, וב־2016 הקבוצה ניצלה את הריביות הנמוכות כדי למחזר מיליארד דולר מהחובות ולחזור לשורת רווח. הם יעמדו בזה (זכויות שידור כבר אמרנו?), אבל מדובר בתמרור אזהרה עבור מועדונים שמחפשים לבצע צעד דומה, הרבה בגלל אי־הוודאות שבשוק הספורט.
כאן המקום להזכיר את הדוח שחיברה חברת השירותים הפיננסיים KPMG, שכותרתו: "בעלות על אצטדיון — יתרון תחרותי או נטל בלתי רצוי?". לצד היתרונות הגדולים המפורטים בדוח, כמו הענקת חוויה ייחודית לאוהדי הקבוצה והיכולת להתאים את האצטדיון לצורכי המועדון, ישנם גם סיכונים: אפשרויות השימוש הספורטיביות מוגבלות ללו"ז מסוים, התיישנות טכנולוגית מהירה של אצטדיונים חדשים, ושתי נקודות משמעותיות מאוד — המעבר מעיסוק בזירה הספורטיבית בלבד לניהול עסקי של נדל"ן, וכן הסיכון שאי־הצלחה של הקבוצה עצמה על המגרש תפגע ברווחים.
פה זה לא אנגליה
הדוגמאות שהועלו בכתבה זו נוגעות לליגות עשירות ומבוססות. כאשר מחזירים את הדיון לליגת העל הישראלית, מגיעים לדבריו של יעקב שחר, הבעלים הוותיק של מכבי חיפה, שקובע נחרצות: "לא הייתי מציע לבר־דעת לבנות אצטדיון פרטי בישראל. באנגליה, עם הסכומים הגבוהים שמקבלות הקבוצות מזכויות שידור, אפשר לשמור על יציבות בהכנסות, אבל בישראל הוצאות הבנייה והאחזקה גדולות מאוד, וההכנסות לא יכסו אותן בהכרח". ואכן, בליגת העל בישראל קשה לסמוך על יציבות כלכלית. בעלים באים והולכים, כספי זכויות השידור אינם גבוהים כמו במקומות אחרים באירופה, וגם מכירת מרצ'נדייז היא עניין רק עבור המועדונים הגדולים ביותר.
גם אילן יבלוקובסקי ("יבלו"), מנהל אצטדיון נתניה, ששימש גם כמנהל אצטדיון ר"ג, טוען שהצלחת המהלך באירופה ובארה"ב לא מלמדת בהכרח על ישראל: "תפיסת העולם של הקהל בארץ שונה, וגם כמויות האוהדים קטנות יותר. קבוצה בארץ תמשוך לאצטדיון רק את האוהדים שלה, בעוד שקבוצה מחו"ל תצליח להביא גם קהל מסביב, וליצור אירוע גדול יותר. מעבר לכך, העלויות גבוהות מאוד: סמי עופר עלה כ־600 מיליון שקל, אבל זה בלי עלות הקרקע שתהיה לאצטדיון של מכבי ת"א. לכך צריך להוסיף את האחזקה, שזו עלות מטורפת. בנתניה היא עומדת על כ־6 מיליון שקל בשנה, ובאצטדיון גדול יותר יכולה להגיע ל־12־15 מיליון. אני לא יודע אם יש לכך היתכנות כלכלית בארץ. אין קבוצות עם יכולת להחזיק דבר כזה. אולי רק גולדהאר יכול לבנות אצטדיון בלי לחשוב על החזר ההשקעה".
אז נכון, אצטדיון שלא צריך לשכור, שכל ההכנסות הסובבות אותו הולכות לקופת המועדון, שיכול להפוך לבית אמיתי עבור המוני אוהדים — הוא נכס שיכול להפוך מועדון אחד, במקרה הזה מכבי ת"א, לשליט בודד לאורך תקופה ארוכה. אבל ההשקעה גדולה מאוד, וכאבי הראש בדרך לא פשוטים. בליגות הגדולות באירופה הוכח כי זהו מהלך הכרחי ומשתלם בשורה התחתונה. אבל האם השוק הישראלי בנוי למהלך כזה? ספק אם התשובה חיובית.
