"המוטו שלנו הוא: אם יש רעיון מופרע – אנחנו נגשים אותו"

לא פשוט להוציא את אולה מלציג (53) משלוותו. אבל השבוע, מאחורי הקלעים במתחם אקספו בתל־אביב, זה קרה. מישהו עשה פאשלה במהלך חצי הגמר הראשון, ומלציג, שמשמש בשלוש השנים האחרונות כראש מערך ההפקה של האירוויזיון ועובד מאחורי הקלעים של האירוע כבר 15 שנה, השמיע לו את דעתו הנחרצת על העניין ובדציבלים שלא היו מביישים את המופיעים על הבמה. "בן אדם יכול לטעות פעם אחת, אבל בפעם השנייה הוא כבר טיפש", אומר עכשיו מלציג בחיוך חביב. "כשיש לך כל כך הרבה ניסיון בהפקות כאלה זה נותן לך הרבה פרספקטיבה וסבלנות. לוקח זמן עד שאני מתפוצץ ובישראל צעקתי באמת רק פעם אחת".

אז האירוויזיון הישראלי לא היה הכי בעייתי שלך?

"ממש לא. היו לא מעט תחרויות בעייתיות, אבל הכי קשה היה ב־2009 במוסקבה. היו להם שאיפות מטורפות מבחינת ההפקה, אבל כבר ביום הראשון נגמר לנו הזמן וביום החמישי נגמר לנו התקציב. לא היה קל גם לפני שנתיים באוקראינה. הם בדיוק העבירו באותה שנה חוקים נגד שחיתות – שזה דבר מצוין – רק שמשום מה זה גרם לכך שהיה מסובך יותר להשלים את המשימה".

באופן כללי למלציג השוודי – שגם אחראי לעוד הפקות ענק כמו משחקי אירופה, למשל, ובזמנו הפנוי גם מתחזק בלוג בו הוא חושף תמונות מאחורי הקלעים ועושה פרצופים למצלמה – יש רק מילים חמות על תל־אביב: "שהיתי בישראל זמן רב במהלך החודשים האחרונים, וכל מה שעברתי היה נהדר, תענוג אמיתי. העיר אדירה, וכולם בהפקה כמו משפחה. הדבר הרע היחיד שאני יכול לומר הוא שבגלל העומס לא יצא לי ללכת מספיק לים".

מגהצים תלבושות

130 מיליון שקל תקציב, 1,600 אנשי צוות, 41 משלחות, 2,000 זמרים, רקדנים, מאפרים ומלבישים, 1,500 עיתונאים מכל העולם – המספר הגדול ביותר של אנשי תקשורת שפוקד בבת אחת את המדינה מאז הקמתה. אין ספק שמדובר במגה־אירוע. למרבה הצער והכאב, השבוע התרחשה טרגדיה, כשבחניון נהרג עובד שנפל עליו גוף תאורה. "זה לא קשור ישירות להפקה", אומר מלציג, "אבל מדובר במקרה עצוב מאוד. תאונה מיותרת".

הבמה של אירוויזיון 2019, שעשתה רושם מעולה בטלוויזיה, מהממת עוד יותר מקרוב. מי שהדהימה במיוחד בחזרה, ולאחר מכן בחצי הגמר עצמו, הייתה קייט מילר־היידקי האוסטרלית, עם שואו מושקע של ריחוף באוויר יחד עם רקדניות הליווי. צוות מיומן היה דרוש כדי להרים את העניין הזה, ובראשו עומד מלציג.

בסופו של דבר, אתה נשאר די אלמוני. מי שלא מעורה בפרטים הקטנים לא יידע שהקרדיט להופעה של אוסטרליה, למשל, שייך לצוות שלך.

"זה בסדר, צריך לתת את כל תשומת הלב לאמנים, והתפקיד שלי הוא לתמוך בהם. אני צריך לתת להם ארגז כלים בשביל שירימו הופעה מעולה. אני אמשיך להיות מאחורי הקלעים, טוב לי שם. אני אוהב כל יום בעבודה שלי, וגם כשהשעות מתארכות, יש המון אדרנלין. זו עבודה מספקת מאוד, כי אנחנו יכולים לשבת עם חברי המשלחות ולהציע להן רעיונות לבמה שהם לא חשבו עליהם בכלל. אם כבר הזכרת את אוסטרליה – בתחרות המקומית הזמרת עמדה על פלטפורמה גבוהה עם שמלה שכיסתה אותה. אחרי פגישה של תיאום ציפיות עם הצוות שלי, לקחנו את זה לרמה אחרת לגמרי".

תיקונים במתפרה

היו בעבר רעיונות מטורפים שלא הצלחתם ליישם?

"ברור, ישנן המון הברקות חמודות שנאלצנו לחסל לאורך הדרך. לפני מספר שנים הייתה משלחת אחת, אני כבר לא זוכר מאיזו מדינה, שרצתה להציב על הבמה מכשיר שמייצר ברקים. אמרנו להם שאין סיכוי. בדרך כלל הדברים שלא יוצאים לפועל הם כל מיני רעיונות שכוללים מים, זה פשוט לא מסתדר. אבל המוטו שלנו הוא: אם יש רעיון מופרע – אנחנו נגשים אותו, או לפחות תמיד ננסה. פסנתרים בוערים זה מוטיב חוזר שאנחנו מייצרים, אבל אני לא מבין למה משלחות ממשיכות לבקש את זה, כי השירים שהשתמשו בטריק הזה אף פעם לא זכו".

אתה מגיע ממדינת אירוויזיון מפוארת. שוודיה זכתה בתחרות שש פעמים.

"כבר יצרנו מסורת, וחוץ ממבחר גדול של שירים טובים שמתמודדים כל שנה יש לנו מומחים שונים לענייני אירוויזיון שעוזרים בנושא. לא יודע, אולי יש משהו מיוחד במים שלנו".

עמדות האיפור

עם יד על הלב – המשלחות משוודיה מבקשות ממך יחס מיוחד?

"הם רוצים טובות, אבל אני לא מסכים. חייבים להתייחס לכולם בצורה שווה".

ועם יד שנייה על הלב – אתה אוהב את האירוויזיון?

(מלציג משתנק מצחוק): "שמע, בסופו של דבר אתה מפתח קשר עם המופעים, שומע בחזרות את השירים שוב ושוב, ואז מתחבר אליהם. לדוגמה, לפני כמה שנים הייתי בסיבוב הופעות עם להקת פיוז'ן ג'אז, סגנון שאני לא אוהב במיוחד, ואפילו אליהם התרגלתי. לא כל השירים באירוויזיון טובים, אבל מדי שנה יש לפחות חמישה שנכנסים לפלייליסט שלי. אני מאוד אוהב את השיר של איסלנד השנה בגלל שהוא שונה, אוסטרליה בזכות ההופעה הנהדרת, את השירים של שוודיה, שווייץ, אזרבייג'ן. אני יודע להעריך את המוזיקה, גם אם ברוב המקרים לא מדובר בדיסק שהייתי קונה".

צילום: אורן אהרוני

אמסטרדם נגד רוטרדם

אז מדובר בהפקת ענק נוצצת, ה־אירוע הטלוויזיוני שהיה כאן, רק שמאחורי הקלעים יש הרבה פחות גלאם. באוהל בגני התערוכה שבו מחולקים אישורי הכניסה לעיתונאים הזרים שהגיעו לסקר את התחרות, משתרך תור מבולגן בסגנון ישראלי, בו לא ברור לאן התנועה זורמת גם כששני אנשים בלבד ממתינים בו.

אבל הם עומדים בנימוס, האורחים, בלי להתלונן. בישראל התנהג כרומאי, או כהולנדי, או כאחד מעשרות הלאומים האחרים שנחתו כאן. התפאורה כוללת עמדה מאולתרת להטענת טלפונים בדמות קקופוניה של תקעים שיורדת מהתקרה ונראית כמו שריפה שמחכה לקרות וכמה כיסאות פלסטיק. חלק מהאורחים ניצלו את הנייר שמכסה את הדלפק וכתבו ברכות ממדינות שונות, אבל בין ה"הלו מלטביה" ו"ד"ש מבריסל" איזו יד כתבה בעברית, בתוך ריבוע בולט: "למכירה סובארו יד 3 כחדשה!" בצירוף מספר טלפון.

אבל לא ניתן לרושם הראשוני להרוס. זה שוב אופנתי לאהוב את האירוויזיון, וכל מי שהחזיק בפנים את ההתלהבות שיחרר אותה השבוע ברחובות תל־אביב, שם התערבבו הישראלים עם התיירים הרבים כדי לצבוע את הרחובות באור מיוחד. האירוויזיון נחת על העיר כמו מבול צבעוני של כיף, ובכל התחנות שבהן עברנו כדי לספוג את האווירה, גילינו אנשים שמחים שבאו ליהנות. אחרי שעוברים את האוהל ונכנסים למתחם, מגלים גם אולם מושקע, הפקה מדהימה וניסיון אמיתי להוציא מכאן את התיירים עם זיכרונות יפים.

מעצב השיער בפעולה

ועדיין, עבור דייוויד מפינלנד החוויה הייתה מעט טראומתית. לא רק שהעיתונאי הוותיק, שמסקר את התחרות מאז 2004, ראה את השיר של מדינתו מודח בחצי הגמר ביום שלישי, אלא שגם המגע הראשון של ארץ הקודש היה מקלחת קרה. חוץ ממזג האוויר, הכוונה. פגשתי אותו במרכז התקשורת, צמוד לבקבוק מים קפוא, אדום לחלוטין מהחום הישראלי ומנגב את הזיעה מהפנים.

"יום לפני ההגעה לארץ, המלון שבו הזמנתי חדר ביטל את ההזמנה, וכבר לא הייתה לי ברירה אלא להזמין אותו מחדש במחיר גבוה יותר", סיפר בכעס. סיבה לביטול לא ניתנה לדייוויד, שטען שעוד כמה מחבריו נפלו קורבן לשיטה הזו. וזה לא הדבר היחיד שהרגיז את דייוויד: ברוכים הבאים לפוליטיקת אירוויזיון סקנדינבית. "באמת? אתה אוהב את השיר של נורווגיה?" הוא מרים כלפי גבות נזעמות, "אז תן לי לספר לך שהם גנבו מאיתנו את המנגינה של השיר ששלחנו בשנה שעברה".

פרט לדייוויד, נראה שהשאר מבלים. עיתונאית בלארוסית מנסה להתמודד עם האתגר הקולינרי הקרוי "פיתה עם פלאפל": לקחה ביסים מלאי חשש מהפינות, עד שלחרדתה טיפת טחינה נחתה לה על היד. אחרי שזה קרה מספר פעמים, הסברתי פניי לתייר.

אני חייב להגיד לך שאין דרך לאכול פלאפל בלי להתלכלך כמו שצריך. זה חלק מהכיף.

חוגגים מסביב לשעון

"תודה! זו הפעם הראשונה שאני אוכלת פלאפל, אז לא ממש ידעתי מה לעשות".

אחרי שעתיים, במפגש נוסף בינינו, עדיין הודתה לי בהתרגשות: "זוכר אותי? פלאפל ליידי!"

במקרה של התחרות העצומה הזו, תל־אביב היא באמת בועה: המשלחות, העיתונאים וגם התיירים ששוחחנו איתם לא ממש הרגישו את סבב ההסלמה האחרון. "אם היה ממה לפחד, לא היו עורכים כאן את התחרות", מסכמת קטרינה מאסטוניה, העיתונאית הבולטת בחדר בזכות השיער האדום הבוהק ושלל הקעקועים. גם פנדה, הזמרת האוסטרית, עוטה על פניה תדהמה מעצם השאלה: "מפחדת? מה פתאום?! אני מתה על תל־אביב".

זה לא פשוט לשוחח עם זמרי האירוויזיון. גם לאחרוני המופיעים יש מעטפת מוגזמת כמו לסופרסטארים עולמיים נוסח מדונה שהוגנבה לארץ בחשאי. במקרה של האוסטרית הצעירה מדובר באמא מגוננת ויחצן שמתפקד בתור חומה, שהבריחו אותה במהירות למקום אחר. גם שרה מקטרנן האירית אישרה שישראל לטעמה, ונמלטה במהירות כי חיכה לה טיול לירושלים בבוקר.

תלבושות צבעוניות בדרך לחצי הגמר

לדאנקן לורנס ההולנדי יש לחצים אחרים. הוא הגיע בתור הפייבוריט של סוכנויות ההימורים לזכות בתחרות, ולהביא את התואר להולנד 44 שנה אחרי שעשתה זאת בפעם האחרונה. "פעם לא אהבו את התחרות אצלנו, אבל בשנים האחרונות השירים שלנו טובים, הגישה השתנתה ויש לנו תקווה", מספר בהתרגשות מרטין, כתב מנציגות התקשורת ההולנדית הגדולה. "הפעם הטירוף בהולנד כל כך גדול, עד שעוד לפני התחרות אמסטרדם, רוטרדם וערים נוספות כבר הגישו הצעות לאירוח האירוויזיון בשנה הבאה".

באופן תמוה עבור רבים, גם אוסטרליה הפכה מכורה לאירוויזיון. "הטירוף התחיל בשנות השמונים, כשהתחלנו לשדר בלייב את התחרות – וזה לא ממש משנה שהיא נערכת בחמש בבוקר אצלנו", מסביר הריסון, עיתונאי אוסטרלי. האירוויזיון הפך לתופעת קאלט ביבשת הדרומית, וב־2015 האוסטרלים ביקשו וקיבלו מקום באירוויזיון לצד כל החברות מאירופה.

הריסון מאמין שסוד ההצלחה הוא חברת המהגרים שמרכיבה את המכלול האוסטרלי: "המון אנשים באוסטרליה הגיעו ממדינות אחרות. באירוויזיון הם חוזרים לשורשים שלהם, לשפות שלהם. יש אצלנו שידור ב־74 שפות שונות – כולל בעברית – בגלל הביקוש הגדול לכך". השנה, אגב, הגמר ישודר שם באיחור. מה לעשות, מחר לא רק ייקבע זוכה האירוויזיון, אלא גם ייערכו הבחירות במדינה.

טריוויה וכוויות שמש

מייקל מסידני במסיבה בנמל

בניגוד להערכות האופטימיות שדיברו בתחילה על עשרת־אלפי התיירים ולמעלה מזה שיגיעו לישראל לכבוד התחרות, הכמויות האמיתית הן ככל הנראה כמה אלפים. הנסיעה הרחוקה יחסית עבור רוב האירופאים, המחירים היקרים ואולי אפילו החשש מהמצב הביטחוני יצרו מציאות אחרת. ועדיין, תל־אביב באמת התמלאה בהמוני מעריצים מכל העולם. תיירי האירוויזיון, מתברר, הם קהילה בפני עצמה: טסים מתחרות לתחרות, מאמצים אותה כדרך חיים ומוקד להערצה, מזהים את חבריהם מרחוק ויוצרים קבוצות גדולות וצוהלות עם רוב גברי מוחלט. כלומר, בעיקר גייז.

אלה האנשים שפגשנו גם בחוף הילטון, כאלו שלא בדיוק מבינים עד כמה מהר אפשר לחטוף כוויות שמש גם בארבע אחרי הצהריים. על החול החם, אנשים שנפגשו לפני חצי שעה – ניקלאס משוודיה, מייק מרומניה, מרטין מאוסטריה, ביורנאר מנורווגיה ויוג'ין שהגיע מלונדון - הם כבר החברים הכי טובים וקובעים תוכניות להמשך היום. תחת השמש הקופחת ניקלאס השוודי מארגן תחרות טריוויית אירוויזיון מאתגרת לפמליה שלו ומזמזם לעצמו בעברית צחה את "מוזיקה נשארת", השיר איתו הגיעה ירדנה ארזי למקום השני בקדם(!)־אירוויזיון 1982.

אלו האנשים שזו התשוקה שלהם, והם מוכנים להשקיע מכספם, זמנם ומרצם מדי שנה כדי לבקר במשך שבוע בעיר חדשה ולהיטמע בתוך כל האושר הזה. מבחינתם גם המחירים המופקעים לא משנים דבר: זו חופשה, ו"בורות היא ברכה", אומר לי יוג'ין, "אם אנחנו לא יודעים מה המחיר האמיתי של דברים כאן, למרות שאתה אומר לנו שאנחנו משלמים יותר, אז מבחינתנו פשוט שילמנו מה שביקשו מאיתנו ואנחנו לא חושבים על כך שעשו לנו עוול".

אוסטרליה, מתברר, אינה המדינה היחידה מחוץ לאירופה שהתאהבה באירוויזיון. בשנים האחרונות, גם בארה"ב גילו סוף־סוף את התחרות. "המודעות אצלנו הולכת וגוברת, ויותר אנשים מכירים את הדבר הזה שנקרא אירוויזיון ונדלקים עליו", טוען בנג'י מניו־יורק. "אני בכלל לא שמעתי על התחרות עד לפני כמה שנים, ואז גיליתי אותה במקרה והכל השתנה".

חוגגים מסביב לשעון | צילום: טל שחר

ניקלאס, המנהיג השוודי, עוקץ אותו: "ואז גם יצאת מהארון". בנג'י: "האמת היא שזה נכון".

התרבות של האירוויזיון היא שפה גלובלית, ונראה בלתי נמנע שדרך גייז מארה"ב שנחשפים אליה ורוצים להיות חלק ממנה, גם האחות הגדולה מהמערב תידלק ותרצה להשתתף בקרוב. אולי לא כל כך בקרוב, בעצם, כפי שאומר עוד אמריקאי על החוף: "כן, חבורת המעריצים של האירוויזיון מארה"ב גדלה – עכשיו זה כבר עשרה אנשים".

בהמשך קו החוף, דווקא "כפר האירוויזיון" בגן צ'ארלס קלור הוא הדבר הרחוק ביותר מהתחרות שאפשר לדמיין. החגיגה דומה בעיקר לאירועי "טעם העיר" של פעם: המוני אנשים מיוזעים נדחקים בחום ובלחות כדי לעבור בין דוכני מזון. בניגוד לפינות בולטות אחרות בתל־אביב, כאן התיירים מעטים.

פסטיבל האוכל "תל־אביב eat", כרך את עצמו במסיבת האירוויזיון, אך סמלי התחרות אבודים בין שלטי המסעדות. פה פסל של נטע ברזילי, שם דוכן של מזכרות אירוויזיון רשמיות במחירים שערורייתיים (אלא אם אתם מרגישים שיש לכם 100 שקלים מיותרים עבור מגבת חוף עם הלוגו המפורסם), אבל האירוע שאמור היה להיות בינלאומי – הפך להכי ישראלי שאפשר. הבמות וההופעות, שנותנות בעיקר תחושה של יום העצמאות, הן רק הסחת דעת עבור המשפחות שמגיעות עם הילדים להפנינג בחינם, מתלהבות נורא מהדוכן של חיים כהן וקונות בסוף גלידה ונקניקייה.

חבורת אוהדים בחוף הילטון, "כפר האירוויזיון"

מגדל בבל במעגל הורה

בלילה, האורות הנוצצים של האולם בגני התערוכה מתחלפים באורות המרצדים בהאנגר 11 בנמל. ברוכים הבאים למסיבת "יורו קלאב", אולי הנחשקת ביותר בעיר שאירגנה לא מעט כאלה בשביל האורחים והקהל המקומי שרצה לפגוש את התיירים תחת מעטה סאונד הולם באוזניים. מדי ערב משכה הבמה מתחרים מגרסת 2019 שפינו לעצמם זמן בין החזרות ושעות השינה המעטות כדי להתחמם בקטנה לקראת הדבר האמיתי, מול קהל מוטרף של תיירי אירוויזיון מנוסים שלא יודעים ש־38 שקלים עבור צ'ייסר ו־14 שקל בשביל מים הם לא בדיוק מחירים סבירים (או, לצורך העניין, גם 200 שקל לכניסה).

הם מכירים כל מילה מהשירים שמושמעים על הבמה ושמנגן הדי־ג'יי, ולא רק של שירי אירוויזיון מכל הזמנים, אלא גם של שירי קדם־אירוויזיון מכל המדינות ומכל השנים. בהאנגר הקהל הנלהב צורח עם זמרת שוודית שיר שלא העפילה איתו לתחרות בשנה שעברה, וזמרת הליווי השוודית של בריטניה שייצגה בעבר את אסטוניה מנסה להתגבר על צרידות ומסיימת בזיוף. את מגדל בבל ממשיכה קבוצת רוקדים במעגל הורה ביזארי, שמבצעים צעד תימני לצלילי השיר של מולדובה, בזמן שלצידם מפזז בחור צעיר שמנופף בדגל פולין. וזה, רבותיי, חלק גדול מהקסם.

את מייקל־מיכאל מאוסטרליה אני פוגש במסיבה בנמל. כולם, למעשה, פגשו אותו שם – היה קשה להחמיץ אדם שבחר ללבוש חוות אנטנות על ראשו. "וזו רק הגרסה הראשונה לפני שיפורים", הוא אומר בחיוך ענק. מייקל, גבר בתחילת שנות החמישים לחייו, הגיע לתחרות במיוחד מסידני. הוא בן למשפחה יהודית שהיגרה לאוסטרליה מצ'כוסלובקיה, כבר היה כאן בעבר לביקור שורשים, וההיסטוריה שלו מחזירה אותו לאירופה ולאירוויזיון.

"הדייט הראשון של ההורים שלי היה ב־1966", הוא מספר, "בלילה בו אוסטריה זכתה בפעם הראשונה באירוויזיון עם השיר 'מרסי, שרי' של אודו יורגנס. צ'כוסלובקיה עוד הייתה תחת מסך הברזל, והם נסעו במיוחד לגבול אוסטריה וצפו בתחרות. עד היום, כשאני לא נוסע בעצמי, אני צופה עם אמא שלי בשידור לפנות בוקר". הפעם, אם אמא הקפידה לצפות, היא ראתה שמצלמות הטלוויזיה התאהבו בגרסה המשופרת לאנטנות של מייקל, שקיבל הרבה זמן מסך בחצי הגמר הראשון כשהוא עטוף בדגל אוסטרליה.

ב־01:00 לפנות בוקר כמה מאות אנשים לא מאמינים למראה עיניהם, כששנים ארוכות אחרי ההופעה הבלתי נשכחת בירושלים 1979, הזמרת היוונייה אלפידה בת ה־68 עולה על הבמה כמו מלכה שחזרה מגלות ומפציצה את "סוקרטס סופרסטאר", אחד משירי האירוויזיון האהובים בישראל בכל הזמנים. זה כמו לראות חתיכת היסטוריה קמה לתחייה, מבלי לרמוז לרגע שאלפידה היא מוצג ארכיאולוגי. בשביל מי שפרשה מהמוזיקה בסוף שנות התשעים, האהבה שהיא מקבלת על הבמה מחזירה אותה לימים הגדולים.

"לא הייתי כאן ארבעים שנה", היא מסכמת בהתרגשות כנה על הבמה, מול הקהל ששר איתה מילה במילה ביוונית, "וגיליתי ארץ אחרת לגמרי מזו שביקרתי בה. אתם בטח גאים מאוד". האמת היא שבכל הנוגע לתחרות הזו, שמעוררת רגשות עזים לכאן או לכאן, אצל האוהבים ואצל השונאים, באמת שאין לנו במה להתבייש. n