רות משאט, 45, איבדה את אבא שלה כשהייתה רק בת שלושה חודשים. סגן שמואל בוטנרו היה קצין מילואים ביחידת חה"ן הנדסה, ובמהלך מלחמת יום הכיפורים הוא נהרג בקרב בחזית הסורית, בגיל 25 בלבד. מותיר אחריו אישה ותינוקת שזה אך נולדה. משאיר אחריו כאב עצום אצל ילדה שלא זכתה להכיר את אביה, ולמרות השנים שנקפו היא עדיין נושאת את האובדן הזה איתה.
אבל למרות הכאב והטראומה שמשאט ושאר יתומי צה"ל נושאים בחייהם, הם אינם מוכרים כמשפחה שכולה ואינם נחשבים קרבה ראשונה של החלל עם הגיעם לגיל 21. "חוק חיילים שנספו במערכה", שנחקק ב־1950, קובע מגבלות על הכרת המדינה ביתומי צה"ל. משאט הבינה זאת כבר לפני יותר מעשרים שנה. ומאז היא לא מפסיקה להילחם על זכות ההכרה בה ובשאר הילדים.
"אני לא חושבת שאף אחד מהאבות או האמהות שלנו היו יוצאים למלחמה אם הם היו יודעים שבגיל 21 המדינה תזרוק את הילדים שלהם", היא אומרת. "אבא שלי היה חצי שנה בשדה הקרב, לא עשה חושבים ולא התלבט מה יהיה עם הילדים שלו, הוא היה בטוח שהמדינה תדאג להם ולכן התמסר ללחימה".
מתי הבנת שאתם בבעיה?
"עם השנים התגבשה ההבנה ביני לבין עוד ילדים יתומים שצריך להגיד בקול ממה אנחנו סובלים. אני לא רוצה שיתומים בוגרים יגיעו למצבים קשים ויצטרכו להוכיח את מסכנותם כדי לקבל עזרה. אלמנות מוכרות לנצח. הורים שכולים מוכרים לנצח. רק אנחנו לא. אבל אנחנו לא פגי תוקף. המדינה לא עושה אף מבחן להורים שכולים ולאלמנות, וככה ראוי שיהיה גם איתנו".
"לנצח יתומים"
לפני ארבע שנים הקימה משאט ארגון של כ־1,500 יתומים בוגרים בגילאים 40־60, בשם "החיים כדרך". הארגון שם למטרתו להביא לשינוי החקיקה, כך שיתומי צה"ל יוכרו כמשפחות שכולות לכל חייהם. משאט נפגשה עם חברי כנסת, עם קצינים בכירים בצבא ועם כל אחד שיוכל לפתור את הבעיה.
"אחרי שהתחלנו לנהל מאבק כתבו עלינו, אבל זה לא הביא לאף שינוי", היא מסבירה. "בשנה שעברה ח"כ לשעבר שולי מועלם, שהיא אלמנת צה"ל בעצמה, קראה בתקשורת להכיר ביתומים לכל החיים. זה נשמע מאוד מבטיח. לבסוף השינוי היחיד שהתווסף לחוק היה שנקבל הכרה, אך היא תהיה 'ערכית ללא כל זכויות'. זה פגע בנו יותר. אני לא צריכה את ההכרה הערכית של המדינה כדי לבוא לטקסים וכדי שיידעו שאני יתומה. מי שיזם את החוק היה ארגון 'אלמנות ויתומי צה"ל'. יצאנו במאבק נגד אותו שינוי מזלזל, ולשמחתנו הוא לא עבר את ההצבעות".
לצד רות מנהל את המאבק קובי דויטש, בן 38, מתכנת וליצן רפואי. בגיל 6 אבא שלו, שרגא דויטש, נהרג ממחלה קשה כשהיה סגן אלוף בחיל הרפואה. קובי חי בטראומה כל חייו ורק לאחרונה למד איך לחיות איתה בשלום. "אבא שלי נפטר מסרטן כשהיה בן 35".
איפה האפליה פוגשת אותך?
"בעיקר באכפתיות. היחס כלפי היתומים הבוגרים כמעט שלא מורגש. אנחנו לנצח יתומים. יש הרבה אנשים שיש להם בעיות בחיים הבוגרים בעקבות המוות. הייתי בן שש כשאבא שלי נפטר ואני לא זוכר אף מערכת יחסים בריאה בחיי. היה חסר לי מישהו במשפחה שייתן את הדוגמה".
הפניות של משאט והיתומים הנוספים שהצטרפו למאבק נענו בסירוב מצד משרד הביטחון. אבל החברות שנרכשה עם השנים הפכה חזקה מכל. מיכל טלקר, בת 38, גם היא יתומת צה"ל שאיבדה את אביה בהיותה בת 4, מנהלת היום את קבוצת הפייסבוק של "החיים כדרך", ומעידה על הקשר העמוק שנוצר בין החברים לקבוצה.
"אני מנהלת את קבוצת הפייסבוק של יתומי צה"ל כבר ארבע שנים", היא מספרת. "זו קהילה סגורה שהתחילה מ־150 איש וגדלה ל־1,500. בארבע שנים הגענו לקהילה גדולה, תומכת ואוהבת. זה מראה כמה היינו צריכים את התמיכה הזו, האחד בשביל השני".
העדפתם להקים קבוצת פייסבוק במקום להמשיך ולנהל את המאבק שהתחלתם?
"כשהבנו שהמאבק שלנו לא הולך להניב פירות, היינו חייבים לפעול בעצמנו. היתומים הצעירים, האחים והאלמנות עומדים במרכז. אנחנו לא. קיבלנו פניות מצוקה רבות, והחלטנו לשקם את קבוצת הפייסבוק שדרכה נוכל באמת לעזור לאחרים. מאז שקמה הקבוצה אני מקבלת מאות פניות לעזרה מדי חודש ואנשים מעלים שאלות ומחפשים אוזן קשבת".
הקבוצה מספקת את המענה שלא קיבלתם מצד המדינה?
"בהחלט. בזכות הקבוצה יתומים רבים הצליחו לשנות את החיים שלהם בגיל מאוד מבוגר. פתאום ילדים מכירים את סבא שלהם, אישה מכירה את בעלה. זה מדהים. גדלנו שנים בתחושה שאסור לדבר כי הכל חייב להיות ממלכתי, אנחנו חייבים להיות חזקים, מכובדים. מצפים מאיתנו להתגבר ולאהוב את המדינה, להיות ציונים ופטריוטים. אנחנו באמת אוהבים את המדינה אבל לא מוכנים לשלם יותר את מחיר השתיקה.
"זה לא אומר שדי בזה. המדינה היא הגב שלנו, היא האמא והאבא שנהרגו במלחמה, אין לנו עוד למי לפנות חוץ ממנה. כשאמא שלנו מתבגרת ואנחנו סועדים אותה אין לנו אף אדם בוגר כמו אבא שיתמוך ויעזור לנו בזה, המדינה היא הבית שלנו ולנצח נצטרך את התמיכה שלה".
