קצת לפני שמונה בערב, השמש שוקעת מעל סכנין. בחשכה העיר הקטנה הזאת — 30 ומשהו אלף תושבים סך הכל — נראית כצרור של נורות קטנות שהוטלו לבקעה שבה היא שוכנת בצפון הגליל התחתון; ממזרח תוחמים אותה הר חזון ונחל צלמון. מדרום רכס הרי יודפת. ממערב גבעות גוש שגב ומצפון רכס הרי שגור.
הימים ימי הרמדאן והעיר, השוקקת חיים בדרך כלל בשעות אלה, דוממת עתה. כמה דקות אחרי שבירת הצום כל המשפחות מתכנסות בבתיהן לארוחה משותפת. הארוחה הזאת, הסביר לנו קודם האימאם שייח' סלאמה באשיר שקיבל אותנו במאור פנים באחד משבעת מסגדי העיר — היא ליבו של החג. היא, והמאמץ המשותף לוודא שגם למשפחה הענייה ביותר בעיר לא ייחסר דבר.
במסגד היפה, המרופד בשטיחים רכים, שייח' סלאמה מסביר לנו איך בעצם עובד הצום הזה: הוא נמשך מזריחת השמש בארבע בבוקר עד לשקיעתה קצת אחרי שבע וחצי בערב. כך במשך חודש, שבה העיר והעולם הערבי כולו עוטים חג. הרמדאן נחגג בחודש התשיעי בשנה המוסלמית, בו חלה מצוות הצום במהלך היום, ואף נחשבת לאחת מחמשת עמודי האיסלאם. במשך היום מותר לעבוד אבל אסור לעשן ולקיים יחסי מין. אבל בניגוד לימים הקשים, הלילות בחודש הרמדאן עליזים למדי ומתאפיינים בארוחות חגיגיות ובקניות. ילדים נדרשים לצום בערך מגיל 12, ולא כולם צמים, גם לא בקרב המבוגרים.
למרות הצום, מבחינה קולינרית, הרמדאן הוא חגיגה אחת גדולה: הוא מתחיל לפנות בוקר בסוחור, שהיא הארוחה האחרונה לפני תחילת הצום ומסתיים לפני שקיעת החמה באפטאר - הארוחה שמסיימת אותו. משולבים בה מאכלים מגוונים ומשקאות מתוקים. הסעודה הזאת נפתחת תמיד באכילת מספר לא זוגי של תמרים, אולי מפני שכך נהג הנביא מוחמד, על פי הקוראן.
כמו בהיכלי איסטנבול
המשלחת שלנו לסכנין מוזרה: היא מורכבת בעיקר מאשפי מדיה צעירים, בעיקר בלוגרים ויו־טיוברים שהוזמנו לעיר ביוזמה משותפת של גוגל ו"דרכים שלובות" — עמותה המקדמת קירוב לבבות בין המגזרים באמצעות עידוד תיירות יהודית וערבית משותפת. בסכנין מקבל את פנינו אמין אבו ריא, שלמשפחתו מורשת מתועדת במקום משנת 1600. היום הוא ראש עמותת שכנות בצפון ומנהל מרכז מורשת התרבות הערבית והמוזיאון המקומי. אני מייצג כאן את העיתונות הכתובה ואולי משום כך אני היחיד שלא מדבר רוב הזמן לתוך מצלמה פועלת. לצד החבורה האלקטרונית העליזה והמעודכנת הזאת, המשדרת תוכן חי ישירות לתוך הרשת, אני מרגיש כמו איש מערות. מצד שני, מי אם לא החבר'ה האלה, המקושרים ועתירי העוקבים, יוכל להנגיש את המגזר הערבי, המשווע לדו־קיום, למגזר היהודי?
אחרי הביקור במסגד, אנחנו ממשיכים לרחוב הראשי. הכל כאן סגור לגמרי, מלבד דוכן של דברי מתיקה המטוגנים בשמן עמוק, הנמכרים לפני שבירת הצום. בכלל, חנויות המתוקים כאן הן אולמות ענקיים ומוארים, המזכירים במעט את היכלי הפאר של איסטנבול, עם פירמידות עצומות של בקלאוות וחלוות והיצע אדיר של עוגיות ועוגות מכל סוג אפשרי. בדוכן של ג'מאל אבו ראס אנחנו אוכלים כדורי בצק מטוגנים הנקראים עואמה וכיסונים ממולאים באגוזים או בגבינה - קטאייף. שניהם נטבלים אחרי הטיגון במי סוכר והם מתוקים עד קצה המתיקות האפשרית. המתיקות הזאת אגב קשורה קשר הדוק להיסטוריה המורכבת של העיר הזאת, ששורשיה העתיקים יהודיים דווקא. יישוב יהודי בשם זה מופיע בכתבי חז"ל וחכמים ידועים, כמו חנינא בן תרדיון ורבי יהושע דסכנין, יצאו ממנו. אבל שמה יצא על תאניה השופעות והדבש המשובח שלה. לציבור הישראלי היא מוכרת בעיקר בזכות קבוצת הכדורגל שלה, שעלתה לליגת העל ב־2003 וירדה לפני כמה שבועות חזרה לליגה הלאומית. הכדורגל שני פה רק לאיסלאם בעוצמתו החברתית; אחרי הארוחה לשבירת הצום רבים נוהרים לאצטדיון המקומי "דוחא", כדי לשחק ולשרוף מעט מהקלוריות שהצטברו.
טקס הפיכת המקלובה
אחרי הסיור בעיר אנחנו מגיעים לחצר ביתה של לוריס אבו סאלח, בשלנית מקומית, ולעינינו נגלה מחזה מופלא: שולחן עצום, ערוך לתפארת ועליו אינספור צלוחיות של סלטים, כולם מעשי ידיה. עוד לפני שנשב אנחנו מוזמנים לטקס הפיכת המקלובה - תבשיל אורז המוכן בסיר שבתחתיתו מניחים עוף או בשר. רגע השיא, הנשמר לאורחים, הוא בהפיכת הסיר. כאן נהפכים שניים: אחד עם עוף ושני עם כבש. האורז אוורירי אבל ספוג תבלינים וניחוחות והבשר נימוח אחרי הבישול הארוך. אחרי שעתיים בפקקים מתל־אביב ועוד כמה שעות ברחבי העיר, כולם ניצבים מעל השולחן הזה המלא בכל טוב ורוצים להתנפל על האוכל, אבל רגע. לפני הארוחה מברכים.
ראש העיר, ספואת אבו ריא, נבחר לפני חצי שנה והגיע לכאן עם סגנו. בבחירות האחרונות הצביעו בסכנין למעלה מ־80 אחוז מבעלי זכות הבחירה, קצת יותר מ־17 אלף איש. רוב הקולות התחלקו בין הרשימות של רע"ם־בל"ד וחד"ש־תע"ל, אבל גם מרצ קיבלה 310 קולות, כחלון 239, כחול לבן 60, הליכוד 16 ואפילו ש"ס 15.
בכל מקרה, ראש העיר לא מבזבז זמן על דברי חלקות; הוא מדבר בגילוי לב על חלומו לשלב את סכנין במגזר היהודי, במיוחד במועצה האזורית משגב ובאזור התעשייה שלה, תרדיון. אבו ריא בחור צעיר, חסון וחייכן. אב לחמישה, רופא במקצועו, שמכיר את מערכת הבריאות הישראלית היטב. דרשתו - על חובתו של כל אחד מאיתנו לשאוף לאיחוד ולהימנע מפירוד, לשאוף אל החיובי ולהימנע מהשלילי - ניו־אייג'ית במהותה. פעם היו מדברים ככה רק באשראמים בהודו או במסיבות טבע. אם כך נשמעים היום מנהיגים צעירים במגזר הערבי, הוא לגמרי בדרך הנכונה.
ואז סוף־סוף אוכלים: מהרגע הראשון ברור שלוריס היא מסוג הבשלנים שגם אם יכינו לך ביצה קשה, היא תהיה הביצה הקשה הכי טעימה שאכלת בחייך. על השולחן מופיע כל סלט שידוע מהמטבח של ערביי ישראל, שהוא מטבח לבנטיני שניכרות בו השפעות פרסיות וטורקיות: כרוב, סלק, גזר, טאבולה, פריקה, חצילים מכמה סוגים. כדורי בשר קטנים מבושלים ברוטב עגבניות עם מרירות קלה של מרווה. וגם: עלי גפן זעירים ממולאים באורז ומבושלים בציר עוף עם עגבניות בשביל החמיצות. עופות צלויים, כבש מבושל או צלוי. יש פיתות חמות אבל איש לא נוגע בהן. חומוס או טחינה אין. בכל זאת, מדובר בארוחה חגיגית. צלוחית של במיה מבושלת סוחטת קריאות התפעלות; תרמילי הבמיה של לוריס זעירים ממש, ומתפצחים כמו סוכריות מהטבע. הכל מתובל בעדינות. אדוות קלות של סומק, קינמון וזעתר חולפות בחלל הפה, כאילו הלכת בשדה הפתוח והרוח נשאה אותן אליך.
אחרי הארוחה - מחרוזת של ריקודי דבקה מסורתיים של צעירים מקומיים. המוזיקה נישאת אל שמי הערב הפתוחים. נשים וגברים מחזיקים זה בזה ורוקדים יחד — אפרופו הוויכוחים הפוריטניים המחרידים אצלנו על שירת נשים. אחר כך קפה ושוב אוכלים עואמה, אבל הפעם של לוריס — עדינים ואווריריים הרבה יותר מאלה שאכלנו בדוכן הרחוב. ערק או בירה היו מתאימים פה מאוד עכשיו. אבל בסכנין אין אלכוהול. וכשאני מתעניין אצל הצעירים המקומיים המסתופפים בשולי האירוע איך הם חיים בלעדיו, הם רומזים לי בשקט שבבילויים שלהם מחוץ לעיר, הם חוטאים מדי פעם באיזה דרינק.
אחרי עוד ברכות, איחולים, לחיצות ידיים, חיבוקים, טפיחות, החלפת מספרי טלפון והוספה של כולם את כולם לטלפונים של כולם, אנחנו נפרדים על סף דמעות מרוב הכרת תודה ורגשי ידידות.
מה למדנו פה היום? אולי הכי חשוב היה לגלות שסכנין לא מתאמצת להעמיד פנים שהיא "אחת משלנו", היהודים, אלא חשה בנוח כפי שהיא: עיר מוסלמית וערבית קטנה בצפון הארץ, והיא מקסימה לגמרי בדיוק כך. כשנחזור לפה, זה בטח יהיה בשביל לאכול באחת ממסעדותיה המשובחות. או כמו שאמר לנו אחד המארחים שלנו: "אנשים שאוכלים יחד לא יכולים להיות אויבים".
