"הו! תודה רבה לך!", אומר לי וויל סמית' כשאני מברך אותו בקריאת "מזל טוף!" במבטא הכי אמריקאי שאני יכול לסגל, לכבוד החלפת הקידומת וכניסתו למועדון ה־50 פלוס. אז כן, הנסיך המדליק בדימוס אוהב להיות בן 50 פלוס, כלומר ממש מת על זה, ורוצה שכל העולם יידע מזה. כבר תשעה חודשים, מאז שחגג את יום ההולדת המפחיד בספטמבר, שסמית' מטריף את הרשת בסדרת סרטונים ויראליים של ה"רשימה לפני המוות" שלו (מה שמכונה באנגלית Bucket list), שבה לקח על עצמו מיני אתגרים שלא עשה בעבר, מצניחה חופשית, צלילה עם כרישים ועד ריקודים הודיים נוסח בוליווד. ככה זה כשעשירים.
אבל כשאני שואל אותו למה דווקא עכשיו, ולמה ככה, הוא דווקא עונה תשובה רצינית. "זו סוג של אבן דרך בחיים, מן נקודת ציון דרך. לא סתם לקחתי לעצמי הפסקה לפני שנתיים מלעשות סרטים. רציתי ללמוד, להתפתח, ולראות מה סדר העדיפויות שלי בעולם. ה'רשימה' היא גם דרך להשתעשע, וגם דרך לחיות במה שאני מכנה ההווה המושלם, ה־Perfect now. לעשות בכל רגע דברים שאני אוהב, עם האנשים שאני אוהב".
אבל למה דווקא גיל 50? מה בעצם גילית על עצמך בגיל הזה?
"עבורי נקודת הציון הזו של 50 היא פשוט הזדמנות להחליף דיסקט. בגלל זה הסרט הנוכחי שאני מציג לכם הוא כמעט לידה מחדש עבורי".
"כשהגעתי לגיל 50, הבנתי עוד משהו: שיצרתי לעצמי חיים נפלאים וקריירה נפלאה, אבל גם הרגשתי כלוא בלהיות כל הזמן וויל סמית'", הכוכב פיתח את הרעיון כשהתארח בתוכניתו של המראיין הבריטי המיתולוגי גראהם נורטון. "אנשים מסתכלים עליי כל הזמן אז אסור לי להתנהג בצורה מסויימת. ועבורי הרשימה הזו של דברים לעשות לפני המוות, היא הדרך לתת לעצמי את החופש לעשות את הדברים שבעבר אמרתי שאסור לי לעשות. אז אני עכשיו הרפתקן, וזה בעצם מה שתמיד רציתי להיות".
בשיחה איתי ועיתונאים נוספים למחרת, לקראת יציאת הגרסה החדשה ל"אלאדין", סמית' עובד קשה כדי להראות כמה הצד הזה של בדרן מלידה עוד טבוע בו. "מבחינתי, אני מסכם בו 30 שנות פעילות על המסך של כל מה שאני אוהב לעשות: לשיר, לשחק ולרקוד", הוא אומר על החידוש של דיסני, שבו הוא מגלם את הדמות המיתולוגית של הג'יני הכחול וההיפראקטיבי, דמות שיצר בסרט המקורי מ־1992 רובין וויליאמס המנוח, וששינתה את עולם האנימציה.
אבל האמת שגם מחוץ למסך הוא משתדל להתנהג כך. הוא צוחק בלי סוף, מתפרץ לדברי כל שותפיו לסרט שמקווים להשחיל מילה, גונב בכל שנייה את ההצגה. עוזרת לו העובדה שהוא גבוה בראש וחצי מכל שאר האנשים בסביבה, עוזרת עוד יותר העובדה שהוא באמת כוכב. הגיל הוא 50, האנרגיות הם של בן טיפשעשרה מקסים. אבל מתחת לשמחת החיים הנהדרת הזו שהוא מפגין, יש גם רצון אמיתי להוכיח שיש לו עדיין את זה. ויש לו.
מעריצים זועמים
סמית' הוא צ'ארמר אמיתי, אבל נראה שמה שמקסים אצלו בהחלט זו המודעות העצמית. לא סתם הוא מדבר על שנתיים של הפסקה מהמסך הגדול, ולא סתם במהלך המפגש הוא מרשה לעצמו לצחוק על עצמו ועל העובדה שהקריירה שלו בעשור האחרון הייתה מלאה ביותר אכזבות מהצלחות.
"אני אגיד את זה ככה", הוא אומר בחיוך מיליון הדולר שלו. "ממש כיף לי להופיע פה ולקדם מולכם סרט שאני ממש גאה בו. כי נראה לי שנפגשתי עם רובכם בעבר עם סרטים שהיו, ובכן, פחות מרשימים. אני לא אגיד שמות. טוב, אתם יכולים לנחש. אני רק אגיד שכשזה קורה, כל מסיבות העיתונאים מתחילות בשאלה 'מה שלומך? אז איך המשפחה? איך ג'יידה והילדים?", הוא אומר בקול הכי דודתי שלו, כאילו עומד לפצוח בעוד סשן חיקויים.
סמית' אולי לא יגיד שמות, אבל כולם מבינים לאיזה סרטים הוא מתכוון — "יחידת המתאבדים", שבו גילם לראשונה דמות קומיקס בעולם של באטמן וסופרמן, ולמרות שהצליח קופתית בצורה סבירה נחשב לאחד הסרטים המגוחכים והשנואים של השנים האחרונות (כל הניסיונות לפתח סרט המשך רק עם הדמות שלו נענו בסירוב מוחלט על ידי סמית'), ובעיקר "העולם אחרי", סרט המד"ב המנופח שבו כיכב לצד בנו ג'יידן והיה לכישלון קולוסלי שהפך את שניהם לבדיחה (הקריירה של הבן חוסלה, האב עוד איתנו).
אבל ב"אלאדין" החדש, כך נראה, הוא ממש גאה. ולא שהמסע כאן היה קל יותר. אחרי הכל, עוד לפני שצולם שוט אחד בסרט — אחד מסדרת חידושים מצולמים של דיסני לסרטי אנימציה מיתולוגיים שלהם (אחרי ההצלחה של "היפה והחיה", "ספר הג'ונגל" ועוד מעט גם "מלך האריות") — המעריצים זעמו. לא כי מעריצים באינטרנט תמיד זועמים, אלא מעצם האפשרות שמישהו ייכנס לנעליו הענקיות של רובין וויליאמס, שכזכור שם קץ לחייו ב־2014 אחרי שהתגלתה אצלו מחלת הפרקינסון.
סמית' ו־וויליאמס לא היו חברים בחיים האמיתיים (הם כן החליפו דאחקות בכמה טקסי פרסים), אבל סמית' מקפיד שוב ושוב להראות כבוד למאסטר המנוח, שנחשב לגאון לא רק כשחקן אלא קודם כל כקומיקאי — מקצועו הראשון של סמית', לצד ראפר. "האמת? האפשרות לעשות את התפקיד הזה שרובין עשה פשוט הפחידה אותי", הוא מספר. "כשקיבלתי את הטלפון עם הבקשה לעשות את התפקיד, הייתי אחוז אימה לגבי זה. זה כמו שיגידו לך 'אתה יודע וויל, אנחנו עושים שוב את הסנדק. בא לך אולי לעשות שוב את התפקיד של פאצ'ינו שם?'
"זה מסוג התפקידים שאתה לא רוצה בכלל להתקרב אליהם. נגיד את זה ככה: רובין לא השאיר לי הרבה מקום לשיפור. הוא יצר דמות שאנשים גדלו עליה, שמותירה חותם לדורות. ואז מה שקרה בהמשך שיחת הטלפון הזו, הוא שהבנתי שזה יהיה עיבוד מצולם. וזה כבר נותן לי קצת מקום לעשות משהו משלי. להוסיף לג'יני המופלא שיצר רובין איזה טעם היפ־הופ. לשיר האייקוני של 'חבר כמוני' למשל, הוספתי איזה מקצב ידוע בעולם הראפ, וככה התחברתי לדמות.
"הדבר השני שהבנתי תוך כדי עבודה על הסרט, זה כמה בעצם רובין עשה בשעתו מהפכה באופן שבו יוצרים סרטי אנימציה. כי הוא פשוט נכנס לאולפן ההקלטה, ואילתר את הג'יני, ונתן להם אינספור שעות של חומר. הוא יצר מודל חדש של אנימציה, ויצר דמות שצוחקת בחופשיות עם מלא רפרנסים תרבותיים. זו הייתה מהפכה גם בעולם הקומדיה הקולנועית. כשנכנסתי לאולפן, החופש התגלה במקום דומה: זו הדמות הראשונה שאני עושה שכמעט כולה בהנפשה ממוחשבת (פרצופו של סמית' מולבש על הג'יני הכחול והמרחף). וזה נותן סוג של חופש".
תוספת מבריקה
על הדרך, סמית' ויוצרי הסרט, ובראשם הבמאי גיא ריצ'י (האקס של מדונה כמובן, וגם סרטי פולחן כמו "לוק סטוק ושני קנים מעשנים" בזמנו הפנוי), היו צריכים להדוף ביקורות ברשתות על המראה הכחול של הג'יני, שלא בא טוב בעין של כמה מהמעריצים. "הביקורות האלה די מצחיקות אותי, כל הזעם הזה", אמר בראיון יממה קודם. "אני התבגרתי בעידן בלי אינטרנט, והיום זה פשוט עוד משהו שצריך ללמוד איך להתנהל מולו".
במפגש העיתונאים סמית' מעדיף להיות דיפלומטי ולומר, "אני רק מקווה שלא העלבתי בגילום שלי אנשים כחולים" — מעין בדיחת הפוך על הפוך על גזענות כנגד סרטים שבהם שחקנים לבנים מגלמים שחורים ואסייתים.
ויש עוד סיבה שהוא גאה בעיבוד הנוכחי ל"אלאדין", שעולה היום בבתי הקולנוע גם בארץ. הסרט, בואו נודה על האמת, די דומה לקלאסיקה מ־1992, עם אותם שירים אהובים, אותן דמויות, אותן תלבושות, אותה עלילה כמעט. אבל השינויים הקטנים שבו חשובים, ולא סתם המעבר מעולם מצויר למצולם. בראשם, ההחלטה להגדיל את תפקידה של הנסיכה יסמין, להפוך אותה לטוענת לכתר ולסולטנית בפוטנציה, ולא סתם לעוד נסיכת דיסני שכולם רוצים לחתן כדי שתחיה באושר ועושר. "זו הייתה תוספת מבריקה ממש", אומר סמית', ומתחיל ישר בחיקוי של קול קריינות דרמטי מסרטון "בקרוב" שמפיל את הקהל. "...ממוחו הקודח של הבמאי גיא ריצ'י!".
ריצ'י מקבל גם מחמאות מסמית' ושאר חברי הצוות, ובראשם השחקן ממוצא מצרי מנא מסעוד (המגלם את אלאדין) והשחקנית הבריטית ממוצא הודי ואוגנדי נעמי סקוט (יסמין) על כך שביים שובר קופות על טהרת השחקנים הלא־לבנים. "ייצוג הוא חשוב, וזה גם הרגע לעשות את זה", אומרת סקוט, כבר עם גינונים של כוכבת.
ריצ'י, מצידו, גם בן 50, מקבל בחיוך את המחמאה אבל רוב המפגש נראה מבואס כמובן שכמעט כל השאלות מופנות לוויל. לסמית', מצידו, לא אכפת. בשלב מסוים הוא וריצ'י מתקוטטים בחינניות. "אל תשאלו את וויל עוד שאלות", אומר ריצ'י, "הוא לא יודע איך לענות תשובות קצרות, הוא רק ימשיך לדבר".
"היי", חותך אותו סמית'. "אתה לא הבמאי של המפגש הזה, אדוני הבמאי. אז בואי", הוא פונה לעיתונאית מופתעת שלא שאלה כלום. "מה רצית לשאול, אה כן. ובכן, 'כשהייתי בן שש…',". הוא פותח במונולוג פיקטיבי וכולם נקרעים.
ריצ'י כן מתרגש מדבר אחד: "בעצם, זה סרט הילדים הראשון שעשיתי. הסרטים שלי, בואו נאמר ככה, לא היו עד היום לכל המשפחה", הוא מציין בהומור בריטי יבשושי. "ואתמול ראיתי את הסרט פעם ראשונה בפרמיירה עם קהל ועם הבת הקטנה שלי, והיא עמדה ושרה כל הסרט, ובכיתי. ילדים הם הקהל הכי אמיתי, והכי נדיב".
סקוט מצידה מספרת שהיה הרבה בכי בסרט, למשל כששרה שיר חדש שנכתב עבור הנסיכה יסמין. ואז סמית' מתחיל בסיפור בלי שנתבקש: "כן, אני זוכר, כשצילמנו את הטייק האחרון של השיר את שרת, וצעקת, ויצא לך וריד, ובכית! ואני זוכר איך ניגשתי אלייך מאחור בסוף השיר כדי להגיד לך שזה טייק ממש מוצלח. ואת לקחת את הזרוע שלך, ניגבת את האף…"
"לא וויל בבקשה לא", מתחננת סקוט בעליצות מעושה.
"וזרקת עליי מלא נזלת", אומר סמית' את הפאנץ' בהנאה.
רואים? האיש בן 50, ההומור של בן 20. •
