מזה כשבע שנים מתגלגל לו תפוח האדמה הלוהט הנקרא "העלאת גיל הפרישה לנשים", והממשלה והכנסת לא מצליחות לקבל החלטה אמיצה בנושא רגיש זה. הממשלה הקרובה לא תוכל להמשיך ולגלגל הלאה את הנושא, ותצטרך להוביל מהלך של העלאת גיל הפרישה לנשים. בשבועות האחרונות אף פורסם בתקשורת שהליכוד התייחסה לנושא במסגרת המגעים להקמת קואליציה.
כיום גיל הפרישה לגברים בישראל עומד על 67 ולנשים על 62, וזאת לאחר שבעשור הועלה גיל הפרישה לגברים בשנתיים. במסגרת אותו מתווה נקבע שגיל הפרישה לנשים יעלה בהדרגה ל־64 החל מ־2012, אולם בסופו של דבר ההחלטה הוקפאה ומאז היא מתגלגלת בכל כנסת מבלי להכריע בסוגיה.
תוחלת החיים זינקה
גיל הפרישה בעולם המערבי נקבע ע"י קנצלר גרמניה אוטו פון ביסמרק, שקבע לקראת סוף המאה ה־19 כי החל מגיל 65 ניתן יהיה לפרוש ולקבל קצבת זיקנה. אלא שיחי ההבדל הקטן: באותה תקופה תוחלת החיים הממוצעת עמדה על פחות מ־60, ולכן הרשה לעצמו ביסמרק לפרגן לתושבי גרמניה הצעה נדיבה שכזו.
כ־130 שנים חלפו מאז, תוחלת החיים נסקה לאזור גיל 80 ומגמת העלייה עקבית, וגיל הפרישה בעולם המערבי נותר כמעט ללא שינוי. מנתוני בנק ישראל עולה שבעוד שב־2016 בני 65 ומעלה היוו 11% מהציבור, ב־2045 הם צפויים להוות 15% מהאוכלוסייה, כלומר גידול של 36% בחלקם בה. תחזית נוספת מדברת על כך שמספר האזרחים הוותיקים בישראל, העומד כיום על קרוב ל־900 אלף, צפוי להגיע תוך 15 שנה ל־1.7 מיליון.
ראוי לציין שתהליך הזדקנות האוכלוסייה משותף לכל העולם, ומעמדה של ישראל ביחס למדינות המפותחות טוב יחסית בגלל שיעור הילודה הגבוה. בבנק ישראל מציינים שתהליך ההזדקנות צפוי להשפיע משמעותית על הכלכלה, בין השאר דרך הגדלת קצבאות זקנה וסיעוד, הוצאות בריאות, ושירותים נוספים שאוכלוסיית המבוגרים משתמשת בהם במידה רבה.
העלייה בתוחלת החיים פוגעת ביכולת של הפנסיה שהפרישו העובדים לשרת אותם עד סוף חייהם: אם בעבר הכספים שהופרשו לפנסיה שימשו למחיה לתקופה של 5־10 שנים בממוצע, היום כבר מדובר על תקופה של 15־20 שנה, ואם נלך קדימה הרי שהציפייה היא שנשים בנות 18 כיום כבר יגיעו לתוחלת ממוצעת של מעל 90 שנה. כלומר שהפנסיה, בהינתן גיל הפרישה הנוכחי, אמורה להספיק להן לתקופה של כ־30 שנה!.
קיצוץ בקרנות הפנסיה
לא צריך ללכת עשרות שנים קדימה כדי לחשוש מהשלכות העלייה בתוחלת החיים על הפנסיה. כבר בחודש הבא יספגו 270 אלף גמלאים המקבלים פנסיה מהקרנות הוותיקות קיצוץ של 1.26% מקצבתם - סדר גודל של יותר מ־700 שקל בממוצע בשנה. הסיבה לכך היא שלא הועלה גיל הפרישה לנשים ל־64 כפי שהיה מתוכנן.
נזכיר שקרנות הפנסיה הוותיקות שבהסדר (מבטחים הוותיקה, מקפת הוותיקה, קג"מ, אגד, חקלאים, הדסה ובניין) הולאמו ע"י המדינה ב־2003 על רקע הגירעונות אליהם נקלעו. מי שהוביל את ההלאמה היה שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, ובהסדר המדינה התחייבה לסייע לקרנות - כאשר עד היום הזרימה להן סכום אדיר של יותר מ־40 מיליארד שקל - כדי שיוכלו לעמוד בהתחייבויותיהן לפנסיונרים.
במסגרת ההסדר, שנועד להביא לכך שהקרנות לא ייקלעו לגירעון, נקבע שגיל הפרישה לנשים בכלל המשק יעלה מ־60 ל־64, מה שיביא הן להגדלת משך זמן ההפקדות לקרן הפנסיה (קרי יגדיל את הכנסותיה) ובמקביל יקטין את משך הזמן שבו מקבלות הנשים קצבאות מהקרנות (כלומר גם יקטין את הוצאותיהן).
אלא שבפועל גיל הפרישה הועלה רק עד 62, מה שמביא לכך שהגירעונות בקרנות גדלים בקצב של 200 מיליון שקל בשנה. איך ניתן לפתור מצב שכזה? אפשרות אחת היא הגדלת הסיוע מהמדינה לכיסוי הגירעון, אך נראה שבאוצר לא רוצים זאת. אפשרות שנייה היא העלאת גיל הפרישה, דבר שנכון לעכשיו לא קורה. האפשרות השלישית, שתתרחש בחודש הבא, היא קיצוץ בקצבאות.
התרחיש שאנו רואים בימים אלה בקרנות הוותיקות הוא דוגמה להשלכות של אי־העלאת גיל הפרישה לנשים, ורק מחזק את הצורך בקידום הצעד הזה.
למה יש פער מגדרי?
כאמור, בישראל יש פער בגיל הפרישה בין גברים, שפורשים בגיל 67, לנשים שפורשות בגיל 62. פער היסטורי זה נעשה על אף שאין בו היגיון כלכלי: תוחלת החיים של נשים דווקא גבוהה יותר מזו של גברים. כמו כן, השכר הממוצע שלהן נמוך יותר מזה של הגברים, כך שהחיסכון שלהן לפנסיה נמוך יותר. זאת ועוד, נשים עובדות בממוצע פחות מגברים, בין היתר בשל חופשות לידה שקוטעות להן את הרצף התעסוקתי.
אם משווים את ישראל למקובל במדינות ה־OECD, מגלים שמתוך 35 מדינות רק ב־6 יש פער בגיל הפרישה בין גברים לנשים, ובישראל הפער בין גברים לנשים הוא הגבוה ביותר (למעט אוסטריה, גם שם גיל הפרישה של גברים גבוה ב־5 שנים מזה של הנשים).
מהנתונים עולה שלעומת ממוצע מדינות ה־OECD גיל הפרישה לגברים בישראל גבוה יותר, 67 לעומת 64.6. עם זאת, אצל הנשים בישראל המצב הפוך - גיל הפרישה הרשמי של הישראליות הוא 62 לעומת ממוצע של 63.9 במדינות ה־OECD.
אם הנתונים ברורים כל כך, מדוע בכל זאת מתקשה המדינה להוביל החלטה להעלאת גיל הפרישה לנשים? הסיבה לכך היא מצבו של שוק העבודה בישראל, שרואה במקרים רבים בהעסקת מבוגרים נטל.
התאמת שוק התעסוקה
חשוב לעשות הבחנה בין ענפים: במקצועות הצווארון הלבן, כמו עורכי דין ורופאים, כמעט אין בעיה. להפך, גיל מבוגר הוא לרוב סימן לבכירות, ורבים מבעלי המקצוע הללו עובדים כבר היום מעבר לגיל הפרישה הרשמי.
הבעיה בולטת יותר במקצועות הצווארון הכחול, ובתפקידים שוחקים או בעבודות פיזיות. השילוב של העלאת גיל הפרישה עם אפשרויות תעסוקה מעטות למבוגרים בתחום זה עלול להביא לפגיעה קשה באוכלוסיות חלשות. "העלאת גיל הפרישה הכרחית לנשים אך גם לגברים. אולם יש לבצע אותה תוך ביצוע התאמות לשוק התעסוקה בישראל", אומר יהודה בן־אסאייג, מנכ"ל מנורה־מבטחים ביטוח.
מה הכוונה?
"יש כל מיני דרכים לשנות את שוק התעסוקה כך שיהיה מותאם יותר למבוגרים. למשל, הענקת תמריצים בתחום המיסוי ומענקים למעסיקים שיעסיקו אוכלוסייה מבוגרת, או השקעה בתחום הסבת המקצועות למבוגרים. יש, כמובן, לבצע גם התאמות נוספות כמו בנושא שעות העבודה".
בן־אסאייג מספר שבאירופה, למשל, יש הרבה מורים בבתי הספר היסודיים שהם מבוגרים שעברו הסבה לתחום ההוראה. "כך גם יש עבודה לאוכלוסייה מבוגרת, וגם בית הספר מקבל אנשים איכותיים ומנוסים", הוא אומר.
לדבריו, בחו"ל גם נעשו הסבות של מבוגרים לתפקידים במשטרה, הקשורים יותר בהשגחה ולא בהפעלת כוח פיזי. "יש רשימה ארוכה של מקצועות המתאימים לאוכלוסייה מבוגרת, והמדינה צריכה לסייע בעידוד העסקת המבוגרים בהם".
בשורה התחתונה, העלייה בתוחלת החיים תעלה לממשלה החדשה לא מעט כסף - שכן אי־אפשר להעלות את גיל הפרישה מבלי לנקוט צעדים תומכים למניעת פגיעה באוכלוסייה החלשה. מנגד, גלגול הנושא הלאה כפי שנעשה עד כה יעלה בטווח הארוך הרבה יותר כסף.
