ביום ראשון השבוע עומרי כספי הסיע את שריי, בתו בת השנתיים, לגן הילדים החדש שלה, בתל־אביב. עבור רובנו מדובר בנסיעה שגרתית, אבל את כספי היא ריגשה במיוחד. "אחרי הכל הבית שלנו הוא בישראל, וכל דבר שקורה בבית הרבה יותר מרגש. עד היום היא למדה רק בגנים יהודיים בארצות־הברית".
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
ואיפה הבית שלכם בארצות־הברית?
"אין לנו בית. הציוד שלנו מאוחסן בכמה מחסנים במקומות שונים. אפשר לומר שאנחנו חיים על המזוודות. כשנסגר חוזה אנחנו אורזים את הדברים הבסיסיים ועוברים. שני, אשתי, מטפלת באריזות. כשמגיעים למקום חדש היא גם זו שמחפשת לשריי גן ילדים יהודי, מתקרבת לקהילה ויוצרת קשרים".
אז אתה צועני נודד?
"זה חלק מהקריירה שלי ככדורסלן באן־בי־איי. כבר היינו בסקרמנטו, סן־פרנסיסקו, לוס־אנג'לס, ממפיס, מינסוטה וניו־אורלינס, שבה שברתי שיא: חתמתי לשלושה חודשים, אבל במשחק הראשון קלעתי 12 נקודות וגם שברתי את האגודל ביד ימין. למרות שנשארנו שם לתקופת השיקום שלי, זו הייתה השהות הכי קצרה שלנו על המפה. למרות שכל מעבר מתבצע בתנאים נוחים יחסית ואנחנו נוחתים לתוך מכונית מחוממת או ממוזגת ונוסעים לדירה מרוהטת, זה לא קל".
שני שלישים מאחוריו
כספי (אוטוטו בן 31) עולה מאימון הבוקר במכון הכושר בחולצה ספוגת זיעה, לוקח נשימה עמוקה. מאז שהגיע ארצה, לפני פחות משבועיים, לחופשת הקיץ המסורתית שבמהלכה הוא ואשתו עומדים להוליד אחות קטנה לשריי, אין מי שלא שואל אותו למה הוא עם רגל כאן ורגל שם. מצד אחד, הוא הישראלי הראשון שהשתבץ באן־בי־איי ומשחק בה כבר יותר מעשור. מצד שני, בשנתיים האחרונות החיים שלו שם לא היו רק תותים, וזה בלשון המעטה.
כספי משחק בליגה הטובה בעולם כבר עשר שנים, הוא עבר בשבעה מועדונים ושיחק 588 משחקים בקריירה המדהימה שלו, עם רמות שכר שלא מוכרות לשחקן הישראלי. בשנתיים האחרונות בגולדן סטייט ובממפיס הוא השתכר 2.2 מיליון דולר, שזהו שכר מינימום לשחקן באן־בי־איי. אבל בעבר היו גם שנים שבהן הכנסותיו, יחד עם חוזי הפרסום, נשקו לארבעה מיליון דולר.
היה לך משבר גיל 30?
"לא היה לי. חגגתי אותו בשנה שעברה, בישראל. שני אירגנה לי מסיבת הפתעה במסעדה קטנה. היא אמרה לי, 'אנחנו הולכים עם חברים לארוחת ערב לכבוד יום ההולדת שלך', אז התלבשתי חגיגי, זאת אומרת, לבשתי חולצה מכופתרת. כשפתחתי את הדלת קפצו עליי 200 איש, משפחה וחברים, וזה היה כיף. 30 זה גיל משמעותי מפני שכבר נגמרו לך התירוצים, עברת דבר אחד או שניים בחייך, ואם הספקת גם להתחתן ולהקים משפחה זה מאוד מבגר ומפקס. היום אני גם מרגיש יותר מבוסס מבחינה מנטלית".
תסביר.
"עברתי שני שלישים מהקריירה שלי. אלו שני השלישים הטובים בדרך כלל, אבל אני חושב שהשנים הכי טובות של כדורסלנים הן בין גיל 28 ל־35, בשל הניסיון שהם מביאים למגרש. לכן אני מרגיש טוב מאוד בחיי ובמקום שבו אני נמצא. אבל אי־אפשר להתכחש לעובדה ששני שלישים מהקריירה שלי כבר מאחוריי".
וזה גורם לחשבון נפש?
"אף פעם לא עשיתי חשבון נפש לעומק, מפני שאני אדם שמאוד שמח בחלקו", הוא לוגם בשקיקה מבקבוק המים שלו. "הייתה לי, ועדיין יש לי, הזדמנות לשחק כדורסל ברמה הכי גבוהה בעולם, זה משהו שאני נהנה מאוד לעשות, ולאורך השנים הכדורסל לימד אותי הרבה על עצמי. כשקלעתי לסל בגיל 14 חשבתי שאני יודע מה אני רוצה מעצמי, וככל שהתבגרתי הבנתי שאני לא יודע כלום. רק החיים מלמדים אותך להתמודד עם הצלחות וטעויות ואכזבות. ואני עובר תהליכים, גם ברמה האישית וגם בכדורסל".
אתה בתוך עצמך
רגע של אושר היה אמור ליפול בחלקו כשנבחר להדליק משואה בחגיגות יום העצמאות ה־70 למדינת ישראל. זה לא קרה מפני שגולדן־סטייט ווריורס סירבה לשחרר אותו לטקס - "ואין לי טענות", הוא ממהר להבהיר. "עצם העובדה שבחרו בי להדליק משואה היא כבוד גדול, אבל עבדתי בקבוצה מקצוענית שלא יכלה לשחרר שחקנים במשחקים של 'חיים או מוות'. האפשרות שמישהו מבני משפחתי ידליק את המשואה במקומי לא עלתה בשיח ולא עמדה על הפרק. אני מקווה שתהיה הזדמנות אחרת".
גם ביומיום הוא מתמודד עם עליות ומורדות, הוא מסביר כמה קשה זה להיות שחקן בליגה הכי תחרותית. "זה נכון שיש מטוס פרטי למשחקי חוץ ושף פרטי שמגיע למגרש, אבל החיים מאוד אינטנסיביים. אנחנו משחקים 16־15 פעמים בחודש, לפעמים אפילו 18־17 משחקים. זה אומר שיש משחק כל יומיים, ואתה זה שצריך לדאוג לגוף שלך, לפעמים לטפל בו בצורה חולנית: מתיחות, מסאז'ים, אמבטיות קרח. הרבה עבודה על עצמך".
זה נשמע קצת אגואיסטי.
"קצת? זה אגואיסטי מאוד. זה אתה ואתה בתוך עצמך. בכל אימון ובכל משחק אתה חייב לתת את הכי טוב שלך. אין אמוציות ואין רחמים, אן־בי־איי זה ביזנס נטו, בלי שום רגש. בכל רגע נתון יש כמה שחקנים שרוצים לקחת לך את התפקיד. אם במשחק מסוים שיחקת 35 דקות, זה אומר שמישהו שיחק רק 15 דקות ומישהו לא שיחק בכלל ולמחרת הוא יגיע בהחלטה נחושה להוכיח למאמן שהוא זמין ומוכן. כדורסל באמריקה זה ביזנס שבו מעורבים חברות ענק ועסקים גדולים, וכל אחד חייב לספק את הסחורה שלו כמנהל לכל דבר. גם אנשי עסקים צריכים לעמוד כל רבעון מול מועצת המנהלים ולמסור דוח. בפעם הראשונה שהמנהל חושף מינוס אומרים לו 'לא נורא'. בפעם השנייה ידרשו לראות את הראש שלו על מגש. אחרי שנכשלת במשחק אחד אומרים לך 'לא נורא'. אחרי שני כישלונות רצופים שואלים אותך: 'מה העניינים?' הרבה פעמים המאמנים הם אלה שמייצרים את האנרגיה העצבנית הזאת. הם רוצים שהשחקן יתחמם כדי שבמשחק הבא הוא יעלה ויתפוצץ. ובתוך כל זה אתה ממשיך להתחרות ברמה הכי גבוהה וחייב לשרוד. כל שחקן באן־בי־איי יודע שהוא חי על מזוודות. בכל רגע נתון יכולים להגיד לך שאתה שייך לקבוצה אחרת, שנמצאת במרחק שעות טיסה מהמקום שלך, ואתה חייב לצאת אליו".
ההישרדות מגיעה לרמה של מאבקים פיזיים?
"לא, אנחנו חברים לקבוצה. משחקים 82 משחקים בשבעה חודשים. אתה נמצא עם השחקנים יותר מאשר עם אשתך, אין בינינו דברים מלוכלכים ויש בינינו שיח מכבד, אבל זה ספורט עם הרבה מגע. לפעמים מישהו מחטיף לך מכה או מרסק לך את הפרצוף עם המרפק, אבל זה קורה בשגגה".
זה קרה לך אחרי אחד המשחקים בממפיס העונה.
"רק פעם אחת נסחפתי. הייתה התלהמות אחרי משחק".
האם אי־פעם הרגשת סימן לאנטישמיות באן־בי־איי?
"לא. לאורך השנים לא נתקלתי בשום גילויי אנטישמיות, וכולם יודעים שאני יהודי וישראלי. אף פעם לא גרמו לי להרגיש שאני שונה משחקן אמריקאי מבטן ומלידה. יש אגף של אמריקאים ואגף של בינלאומיים, שבדרך כלל מורכב מאירופאים, אבל רק מי שנמצא ממש בלב העניינים יודע להבדיל בין השחקנים. 35 אחוז מהליגה הם שחקנים בינלאומיים. ההבדל היחיד הוא שהאמריקאים עדיין קוראים לי עומרי במלעיל, על משקל 'אינתא עומרי'. זה הדבר האחרון שמטריד אותי. כבר התרגלתי".
בוא נעבור מעליות לירידות. עכשיו אתה בנסיגה פיזית, עם פציעות רבות שחווית בשנים האחרונות?
"לא, לפחות לא לדעתי. הפציעות שסבלתי מהן לא היו מהסוג שנגרם מעייפות החומר, הן חריגות. אתה מנסה לחטוף כדור והאצבע נשברת. אתה נוחת עקום על הרגל ומקווה שרק מתחת שריר ובסוף מתברר שקרעת חלק מהמניסקוס, וכל זה למרות שעשית כל שביכולתך כדי להיות ברמה הכי גבוהה שאפשר. כל פציעה כזו משביתה אותך לפחות לשבוע, ובזמן הזה אתה לא יכול להרים משקולות ולקפוץ כדי לשמור על הכושר. בעיניי זה חוסר מזל. הציעו לנו להחליף מזוזות".
החלפתם?
"שכחתם שבארצות־הברית אין לי בית?"
אז איך אתה מתמודד עם חיות הטרף של הג'ונגל הזה?
"בעזרת פסיכולוג. זה משהו שאני ממליץ עליו לכל אחד. הפסיכולוג הישראלי ד"ר עודד קרבצ'יק, שבעבר היה כדורסלן. אנחנו כבר שנתיים וחצי ביחד. היום העולם הפך למשהו קטן, אפשר לדבר בווטסאפ וגם פייס־טו־פייס כשרוצים, או כשצריך. איך הכרתי את עודד? בעבר עבדנו יחד בנבחרת ישראל, צביקה שרף הביא אותו לשם, אחר כך נפרדו דרכינו מסיבות כאלה ואחרות עד ששוב איחדנו כוחות".
לא מצאת אף פסיכולוג ספורט ביבשת זרועת הכוכבים?
"עודד הוא מהטובים בתחומו, אם לא הטוב מכולם, ואני מאמין באנרגיה בין אנשים. היה בינינו חיבור טוב והבנתי שיש הרבה עומק בדבריו. התחברתי לתיאוריה שלו ולקונספט של עבודה עצמית".
האימון המנטלי בתחום הספורט בא לידי ביטוי גם בשגרת חיי המשפחה?
"ברור. כשאתה לא מביא הביתה את הצרות מהעבודה, אתה הרבה יותר רגוע. כשאתה מגיע מהעבודה עצבני ולא בכוונה מוציא את הכעס על אשתך או על חבר, זה מקרקע את הסביבה. הפסיכולוג שלי לימד אותי להתמודד עם העולם פנימה והחוצה במקום החוצה ופנימה. למשל, עד שהתחלנו לעבוד ביחד נתתי משקל ל'מה יגידו' ו'מה אומרים עליי'. הוא עזר לי להבין שזה שולי, יותר חשוב מה אני אומר על עצמי וההגדרה העצמית שלי היא זו שתגדיר אותי לסביבה. התהליך הזה גם עזר לי לשנות את הפרופורציות. פעם חשבתי שכדורסל הוא כל החיים עד שהבנתי שזה לא נכון, יש בחיים הרבה דברים טובים ויפים שקורים מחוץ לכדורסל. אתה חוזר הביתה ואומר לעצמך, 'הפסדת במשחק, אבל אשתך והבת שלך מחכות לך וברוך השם הן בריאות'. הגישה הזאת נותנת הרבה שלווה בחיים".
משתחל לתוך האוהל
בני הזוג כספי שכרו דירה לארבעה חודשים במגדל מול הים. הדייר הטרי, שמתנשא לגובה 2.06 מ' ("עוד לא הגעתי לגיל שבו מתחילים להתכווץ, אבל אני מקווה שכבר הגעתי לגיל שבו מפסיקים לגבוה", הוא מתלוצץ), כבר יודע באיזה מסדרונות עליו להתכופף כדי לא לגלח את התקרה. במרכז הסלון עומד אוהל צבעוני מיריעות פלסטיק המיועד לפעוטות. "כששריי קוראת לי להיכנס אליו אני מתקפל ומצליח להשתחל". במדף הכי גבוה במטבח סדורות קופסאות שונות של דגני בוקר של "תלמה", החברה שהוא הפרזנטור הראשי שלה כבר תשע שנים ("לא מכיר פרזנטורים של שנים ארוכות כאלו באותה חברה, וזה מסביר הכל"). אבל בעל הבית טוען שגם אשתו, שני ("היא מטר שישים ושמונה, אבל אני מעגל אותה למעלה, מטר שבעים נשמע הרבה יותר מרשים") מצליחה להגיע למדף ללא שרפרף. הטיפוס לא מומלץ במצבה. בסוף יולי היא אמורה להביא לעולם את בתם השנייה.
"כולם שואלים אותי למה באנו ללדת בישראל במקום ללדת שם ולסדר לילדה דרכון אמריקאי", הוא צוחק, "אז הנה התשובה: שני היא אזרחית אמריקאית, בגיל ארבע היא עלתה עם משפחתה מלוס־אנג'לס, את שריי ילדנו כאן, באיכילוב, וכשחזרנו לארצות־הברית היא קיבלה אזרחות בלי בעיה. גם בלידה הקודמת הגענו ארצה בחודש השביעי, ולמרות שזה שלב מתקדם עברנו קורס הכנה ללידה. שני רצתה".
למה אתה מסרב להצטלם עם שריי?
"אנחנו שייכים להורים האלה שמעדיפים לחכות עד שהילד יהיה בן 18 ויחליט אם הוא מעוניין בכך. אבל תמונה של שריי היא שומר המסך שלי בסלולרי".
בבית הם מדברים עברית בלבד, הלקסיקון האנגלי של שריי נרכש בגן ("היא תמיד בגן יהודי־אמריקאי"), והמטפלת הצמודה שלה, וילמה מאל־סלבדור, שהגיעה עם המשפחה לחודשים הקרובים בארץ ביבוא אישי מלוס־אנג'לס, מדברת איתה בספרדית. "וילמה מלווה אותנו מאז ששריי נולדה. עכשיו היא איתנו, בארץ. אנחנו מקווים ששריי תשלוט בשלוש השפות האלה ברמה של שפת אם. היא ילדה חברותית שמסתגלת בקלות לכל המעברים. עד גיל שנה היא הייתה בבית עם אמא שלה ומאז היא כבר החליפה כמה וכמה גנים".
לאחיך יש שתי בנות, לאבא של אשתך יש ארבע בנות.
"נכון, ואנחנו מחכים לבת שנייה, אז אני רגוע. נקבל בברכה ובשמחה את כל הבנות עד שיבוא הבן.
אני רוצה שיהיה לנו שבט. שני תהיה אמא אווזה ואני אהיה אבא אווז".
וכמה צאצאים יהיו בשבט?
"כמה שיותר. כמה שנוכל".
אתה אבא מעורב?
"אני משתדל. בארצות־הברית שני מסיעה את שריי לגן ואני נשאר לישון עוד קצת. אם לילה קודם שיחקתי עד חצות ועד שהגעתי הביתה ועד שנרגעתי ונרדמתי כבר היה שתיים לפנות בוקר, אז אין סיבה שאקום ברבע לשמונה. אבל בצהריים, אחרי האימון, אני לוקח אותה הביתה ויש לנו זמן איכות, ולפחות פעמיים בשבוע אני מנסה להגיע הביתה כשהיא עוד ערה. אם אני לא משחק בחוץ, כמובן. היעדרות מהבית בגלל משחקים יכולה להימשך שלושה שבועות. סופשבוע בשבילנו זה קודש קודשים, אין אימונים ואין פגישות. זה הזמן שלי עם אשתי והקטנה, עוד מעט הקטנות. אין ספק שזוגיות טובה מעניקה לך אחריות על הכתפיים, אתה כבר לא לבד, ונותנת לך הרבה כוח בחיים".
אמריקה במקום מצוין
במסגרת הזוגיות הטובה, אשתו שני - עורכת דין במקצועה - לא עובדת. "אנחנו זזים יותר מדי, זה בלתי אפשרי. היא תומכת ומכילה, ומבינה שזו הקריירה שלי. היא התחילה עכשיו ללמוד תואר שני בתקשורת, און־ליין, ומעשירה את עצמה בלימודים וגם ביוגה ובפילאטיס".
לא נראה שאתם זקוקים למשכורת שנייה שתממן את החיתולים. אתה מרוויח היטב.
"נכון. לאורך הקריירה הייתי מאוד קונסרבטיבי בהשקעות שלי, חיפשתי עסקאות של נדל"ן מניב. לפני שנה חבר גילה לי את תחום הקנאביס".
הרפואי?
"הקנאביס בכללותו. הוא גילה לי את הצמח בעל הסגולות הרפואיות המדהימות והתחלתי ללמוד ולחקור. כבר הוכיחו את ההשפעה שלו על ילדים חולים. הגענו לאקו־סיסטם - מערכת מורכבת וכוללת של מבנים - ובנינו יחד, בהשקעה של כמה מיליונים, חברות כאלה ואחרות שלא עוסקות בייצור. אין לנו שום קשר לשרשרת הגידול, אלא למחקרים ולהפצה. זה נכון שישראל נחשבת למעצמה בתחום גידול הקנאביס, אבל הכסף הגדול הוא באמריקה".
עישנת פעם?
"לא. ואני גם לא שותה ולא משחק סנוקר. אני גם לא הכדורסלן הקלאסי שיש לו שרוול של קעקועים. אני לא אוהב את זה. יש לי דברים אחרים לעשות. אני אוהב לקרוא, ובשנים האחרונות זה להקשיב לספרים. במכונית, בכושר, בעצם בכל מקום אני שומע ספרים באנגלית בנושא עסקים. גם טלוויזיה אני כמעט לא רואה. את 'משחקי הכס' ראיתי רק בגלל שזה הסוף. אני מעדיף להשקיע בעשייה ולא בהישאבות. אבל בתחום הקנאביס הספינה מזמן יצאה לדרך, שלא על מנת לחזור. לדעתי, הוא יהיה חוקי, גם לפנאי וגם לשימוש רפואי. קראתי את הכתבה שפורסמה אצלכם על הגנרלים שנכנסים לתעשיית הקנאביס. אני מניח שבעלי החברות מחפשים פיגורות שירשימו את הדירקטוריון. גם אני, כשותף בחברה, מגיע לישיבות כשצריך".
השמועה בישראל היא שלא מעט שחקנים זרים צורכים קנאביס.
"לא יודע מה קורה פה, אבל לפחות באן־בי־איי הליגה החליטה שלכדורסלנים אסור לצרוך. בפוטבול זה אפשרי. כי מה עדיף לך לעשות כשאתה חוטף מכה חזקה? לבלוע משככי כאבים ששוחטים לך את המעיים, או להשתמש במשהו טבעי בעל סגולות רפואיות שעד היום אנחנו מכירים רק עשירית מהן?"
טראמפ יחתום על הלגליזציה?
"אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה. רק פעם אחת התבטאתי נגד טראמפ, זה קרה כשהוא תקף את סטפן קרי, טענתי שהוא מפלג את ארצות־הברית במקום לאחד אותה ומקדם גזענות. וזו הייתה טעות".
למה טעות? בחוזה שלך כתוב שעליך לשמור את דעותיך לעצמך?
"למרות שמעמד הכדורסלנים בארצות־הברית השתפר מאוד בעשור האחרון, ולמעשה כדורסל הולך יד ביד עם פוטבול כספורט הנפוץ ביותר בה, ורבים מהכדורסלנים הפכו למובילי דעה, אני לא חושב שספורטאי צריך לדבר על פוליטיקה. אנשים באים אחרי יום עבודה לראות משחק ולנוח, זה היופי של הספורט, וזה לא מתפקידך להטיף להם להצביע להילארי או לטראמפ. זו הייתה טעות שנבעה מכך שלא חשבתי מספיק ואני מאוד מצטער עליה. אני אוהב להישאר ניטרלי, זה יותר מתאים לי".
אתה מרגיש שינויים בחברה האמריקאית מאז עליית טראמפ?
"אמריקה נמצאת במקום מצוין, והיחסים שלה עם ישראל מצוינים. התרגשתי מאוד לראות שהשגרירות האמריקאית עברה לירושלים, שהיא בירת העם היהודי במשך 3,500 שנה. הרבה נשיאים דיברו על כך וזה לא קרה".
כאות תודה על ההכרה האמריקאית בגולן ביבי הציע להקים יישוב שיישא את שמו של טראמפ.
"זה מרגש, זה צעד יוצא דופן, אבל אני חושב שמגיע לטראמפ כבוד כזה".
תרצה ששתי בנותיך יגדלו בארצות־הברית?
"לא, ברור שאני מעדיף שהן יגדלו כאן, בבית, עם המשפחה. כל הורה רוצה את הילדים שלו קרוב אליו, זה לא פשוט לתקשר בשלט־רחוק. אבל עדיין מוקדם לדבר על שיבה הביתה".
על אף שהקיץ עשויים לחול שינויים מרחיקי לכת בקריירה שלו, כספי לא מוכן להגדיר את התקופה הנוכחית בחייו כצומת דרכים. "אני לא כוסס ציפורניים או מטפס על קירות, אבל מחכה לראות מה יקרה", הוא מסביר. "אני מחכה ל־1 ביולי, אז נפתח שוק השחקנים החופשיים ואז אדע מה קורה בליגה ואחליט אם לחזור ארצה או לשחק באן־בי־איי עוד כמה שנים. אני מרגיש שעדיין יש לי מחויבות לעצמי ולקריירה שלי ושעדיין לא מיציתי את כל האפשרויות. אני מאוד נהנה שם. אשתי מבינה את זה".
למה אתה מתכוון?
"אם אשאר באן־בי־איי, זה יהיה רק בקבוצה טובה שתגיע לפלייאוף. הפעם לא אבחר בכל קבוצה. זה יהיה קריטריון ברור מבחינתי. לא מטריד אותי שלא הגעתי עדיין לשלב הפלייאוף באן־בי־איי. היה לי הרבה חוסר מזל בקריירה, אבל הפעם אבחר רק בקבוצה כזו".
כספי חושף כאן לראשונה: "מכבי תל־אביב פנתה אליי. אני מדבר עם אנשים כמו דני פדרמן, הראל ויזל (הבעלים של "פוקס", הספונסר הראשי של מכבי) ועם מנהל הקבוצה, עמי ביטון. הפעם נראה שיש לזה יותר סיכוי. ביקשתי ממכבי שיחכו לי עד ל־1 ביולי, פתיחת שוק ההעברות לשחקנים חופשיים בארה"ב. אחרת לא אוכל להגיד להם אם אני אחתום אצלם".
אז יש סיכוי שתסכם במכבי, עם סעיף יציאה בחלון ההעברות לארה"ב?
"לא. אני גם לא מצפה ממכבי לחכות לי, היא צריכה לדאוג לאינטרס שלה. אני מחכה לפתיחת המגעים ונראה מה יהיה. יכול מאוד להיות שאחזור למכבי. כרגע אני פשוט נותן לתהליך את הזמן שלו".
אתה רואה איך מתקבלים פה שחקנים שחזרו ארצה, כמו אייל ברקוביץ' או יוסי בניון. הקהל הישראלי לא תמיד הכי סבלני. אתה לא חושש מיחס כזה?
"לא, אני מאמין בעצמי, אבל חושב שזה נורא. אנשים שוכחים שלמשל יוסי בניון הוא מגדולי הספורטאים הישראלים שחזרו ארצה, אבל רבים מכבדים אותו, וגם תקשורת הספורט עברה שינוי מאוד גדול. חוץ מזה, יוסי חזר לארץ בגיל 34, וזה קצת שונה ממישהו בן 31 כמוני, שנמצא בשיא הקריירה שלו".
הגיע ה־2 ביולי ולא מצאת קבוצה, מה תעשה?
"אם אחליט לחזור, ברור שמכבי תל־אביב תהיה במקום הראשון. שיחקתי בה מגיל 14 עד 21. זה המקום שאני מרגיש הכי בטוח לחזור לשחק בו, זה בית שני ויש בה הרבה פלוסים; למכבי יש את כל מה שהיא צריכה כדי להיות הקבוצה הכי גדולה באירופה, אין סיבה שלא. התשתית, המערכת. למכבי אף פעם לא היה כסף יחסית לאירופה. אנתוני פרקר קיבל 700 אלף דולר בזמנו ויכול היה לקבל כפליים באירופה, תמיד מכבי שילמו טיפה פחות מאחרות, אבל יש את היוקרה והכבוד לשחק במכבי".
זה לא מה שהיה פעם.
"אני לא חושב כך, מועדונים עוברים תהליכים. גם בוסטון סלטיקס והלייקרס עברו תהליכים לאורך השנים. מכבי זה מכבי, וכשהיא מגיעה למשחק באירופה כולם יודעים. אני לא אגיד רק מכבי - זה יהיה הוגן מבחינתי לבחון גם אופציות אחרות כמו צסק"א, פנרבחצ'ה, ריאל מדריד או ברצלונה".
הן פנו אליך?
"כן, פנו לסוכן שלי".
באן־בי־איי היית שחקן משלים, לא כוכב או מנהיג הקבוצה. במכבי תהיה במעמד אחר. יש לך את זה?
"בטוח שיש לי את האנרגיות הנדרשות לכך. לא חושב שיש מישהו שסוחב על עצמו הכל. צריך קבוצה טובה. יש קבוצות מצוינות באירופה עם שחקני אן־בי־איי טובים".
בכל זאת, הזמן לא משחק לטובתך.
"אני מרגיש בשיא. העונה שעברה הייתה הכי טובה בקריירה שלי. אמנם הפציעות עצרו את המומנטום, אבל ככה זה בספורט. לפעמים צריך לשים כמה דברים בצד כדי לחזור למגרש בריא".
בשנים האחרונות הושמעה נגדך ביקורת על שהעדפת לצאת לאימונים או לפתיחת עונה באן־בי־איי על חשבון משחקים בנבחרת ישראל.
"ב־13 השנים שלי בנבחרת הבוגרת רק בשלושה קמפיינים לא הצטרפתי לנבחרת. משחק בנבחרת זה הדבר הכי חשוב מבחינתי. באליפות אירופה שנערכה בארץ ציפיתי מעצמי ליותר. הנבחרת כולה איכזבה, אבל להגיד שאני אחד שחומק ממשחקי הנבחרת זה הכי לא משקף אותי. לפעמים גם צריך לדעת לחשוב על עצמך. אני רואה את הנבחרת מרחוק ושמח ממה שהצעירים עושים. לא סיימתי את הפרק שלי בנבחרת וחשוב שאנשים ידעו מה היא בשבילי".
מה היה רגע השיא בקריירה שלך?
"לזכות באליפות האן־בי־איי ולקבל את הטבעת, זה היה רגע השיא. אני מרגיש חלק ברור מהאליפות. רק מבאס אותי שעד שהגעתי למקום הזה בגלל הפציעה לא שיחקתי בפלייאוף. אבל אני צרוב באליפות ההיא. הטבעת נמצאת בבית הוריי, בכספת".
מה הייתה הטעות הכי גדולה שלך?
"התקופה השנייה שלי בסקרמנטו. באיזשהו שלב היה ברור שאנחנו תקועים במערכת שלא מנצחת וזה פגע בכולנו. כביכול ביזבזתי שלוש שנים בקבוצה שנידונה להפסד".
יש לך חברים באן־בי־איי?
"אני בקשר טוב עם סטפן קרי".
רואה את סדרות הגמר באן־בי־איי?
"בטח, איזו רמה גבוהה, מדהים. גולדן סטייט יזכו, אני מאמין. טורונטו או מילווקי יתנו להם פייט. אחרי שיזכו אשלח לכל החברים שם הודעות ברכה".
תגיד, מי הכי גדול - לברון או קרי?
"מייקל ג'ורדן. חד־משמעי. לברון כבר לקראת סיום הקריירה, קרי עוד מטייל".
יהיה עוד כדורסלן ישראלי שיגיע לאן־בי־איי?
"ברור. יש בארץ שחקנים מוכשרים, כמו דני אבדיה או יובל זוסמן".
אבדיה אמר פעם שתהיה לו קריירה גדולה משלך.
"הוא רוצה להיות יותר טוב ממה שאני הייתי, ולא ראיתי בזה עלבון. להפך, אהבתי את זה. הוא אמר את מה שעל ליבו. גם אני, בילדותי, אמרתי שאני רוצה להיות הכי טוב מכולם. כששיחקתי ביבנה לא חשבתי לרגע שתהיה לי קריירה כזו, שבגיל שלושים אשב ואדבר על קריירה שכבר נמשכת עשר שנים באן־בי־איי. אני הראשון שעושה את זה בישראל. לא יכולתי לחלום על זה. אני הכי שלם עם הקריירה שלי, ולא מצטער על כלום".
אחרי עשר שנים באן־בי־איי, אתה מרגיש שזכית להערכה שמגיעה לך?
"אני מרגיש שמכבדים אותי. אני מסתכל על מה שערן זהבי עושה בסין ועל מה שאריק זאבי עשה בג'ודו ועל מה שמיקי ברקוביץ' ואייל ברקוביץ' ויוסי בניון עשו ומרגיש סבבה. הלוואי שידרגו אותי בשורה אחת איתם".
אם לא הכדורסל, מה היית?
"איך אני יכול לענות על שאלה כזו? מגיל אפס אני משחק כדורסל. קודם בחולון ואחר כך באליצור יבנה. בכל הזיכרונות שלי אני עם כדורסל ביד. אילולא הייתי כדורסלן יכול להיות שהשירות הצבאי שלי היה יותר משמעותי. במקום לשרת כספורטאי מצטיין, עוזר של הנגד שעושה כל מה שאומרים לו לעשות, הייתי הולך לקרבי. אבא שלי היה לוחם ימ"מ, ואני מאוד אוהב את היחידה הזאת. או שהייתי הולך לשייטת. אני מאוד מתחבר למים. אבל כדי שזה יקרה הייתי צריך לעצור במטר שמונים וחמש. עם גובה שתיים אפס שש האפשרויות שלי היו מוגבלות".
5 רגעים גדולים בקריירה של עומרי כספי
1. 2008 - עולה עם מכבי ת"א לגמר היורוליג תחת המאמן צביקה שרף
2. 2009 - נבחר בסיבוב הראשון בדראפט ה־ NBA , במקום ה־ 23 , על ידי קבוצת סקרמנטו קינגס. בכך הוא היה לישראלי הראשון שנבחר בסיבוב הראשון בדראפט. ביולי אותה שנה חתם על חוזה בקבוצה, ובכך הפך לשחקן הישראלי הראשון ב־ NBA
3. מאי 2017 - הוזמן להדלקת משואה בטקס המרכזי של יום העצמאות ה־ 70 למדינת ישראל, אולם גולדן סטייט ווריורס סירבה לשחרר אותו לטקס
4. יולי 2017 - חותם בגולדן סטייט ווריורס, אלופת ה־ NBA . ב־ 7 באפריל 2018 שוחרר כספי מהקבוצה עקב פציעותיו הרבות שבעה ימים לפני פתיחת הפלייאוף, אולם קיבל את טבעת האליפות
5. 2018 - חותם בממפיס גריזליס לעונה. ב־ 6 בנובמבר קיבל - בטקס שנערך לכבודו לפני המשחק בין הממפיס גריזליס לגולדן סטייט ווריורס - את טבעת אליפות ה־ NBA , כהוקרה על תרומתו לקבוצה במהלך העונה הסדירה
