ב־12 בצהריים הופכת ירוחם לעיירת רפאים. השמש קופחת; האספלט רותח. אנשים מיושבים בדעתם מקדישים את הזמן הזה לסיאסטה, לשנ"צ, להורדת טורים, אבל טל אוחנה, 35, ראש המועצה החדשה, נעה בפול־גז מדיון לדיון. יום העבודה שלה נפתח בשבע בבוקר. את האורות בבניין המועצה היא מכבה בעשר או 11 בלילה. אין לה חיים אחרים. "אנשים שאוהבים אותי אמרו לי שאי־אפשר להספיק הכל בשנה אחת", היא אומרת. "אמרתי להם, מה שלא מספיקים בשנה הראשונה לא עושים בשנים הבאות".
ירוחם, קרוב ל־11 אלף נפש, ממחישה את כל מה שהיה טוב ורע בקליטת העלייה ההמונית. אני מרבה לבקר בה. את אוחנה, ילידת המקום, פגשתי לראשונה לפני שבע או שמונה שנים, כשניהלה שם תוכנית לסטודנטים. "היא תגיע רחוק", אמר לי אז מיכאל ביטון, ראש המועצה. ב־2013 היא נבחרה למועצה המקומית. ביטון מינה אותה לסגניתו. ב־2018 פרש, הצטרף לכחול־לבן ונבחר לכנסת. אוחנה רצה לראשות המועצה מול מועמדת הליכוד ומועמד נוסף. שרי הליכוד ירדו דרומה. הם הבטיחו תקציבי עתק, אם וכאשר תיבחר המועמדת של מפלגת השלטון. בירוחם לא התרגשו: אוחנה זכתה ב־59 אחוז מהקולות.
בבחירות בנובמבר 2018 התחלף הראש ב־116 מ־257 הערים והרשויות המקומיות בארץ. המדינה לא ידעה מהפך פוליטי בהיקף כזה בכל שנותיה. מאז עברה חצי שנה. הרשויות התייצבו: חלק מהנבחרים הגדילו ראש; אחרים איכזבו. המרכז לשלטון מקומי מלווה את תהליך ההיקלטות של החדשים מקרוב, חונך אותם, מייעץ להם. חיים ביבס, ראש עיריית מודיעין ויו"ר המרכז, נותן להם הגדרה קיבוצית: "הם צעירים, משכילים ובעלי אג'נדה מאוד ברורה, עם דגש חזק על חינוך. השליטה שלהם ברשתות מחברת אותם לכל התושבים. הם יודעים שאין יותר סלחנות: הם יחטפו ברשת על כל טעות".
השלטון המקומי הוא פס הייצור הראשי למנהיגים ברוב המדינות הדמוקרטיות. ישראל יוצאת דופן: הממשלות שלה בנויות בעיקר על עסקני מפלגות וקציני צבא בדימוס. הפוליטיקה הישראלית הישנה, הקונבנציונלית, ברחה מהפוליטיקה המקומית כמו מאש. למי שהלך לשם היה סיכוי טוב לגמור בחקירה בלהב 433 ולפעמים גם בכלא.
והנה, קם דור חדש, צעיר, שרואה בראשות העיר את ייעוד חייו. סיבות לא חסרות: התסכול ממה שקורה וממה שלא קורה בפוליטיקה הארצית, שקיעת האידיאולוגיות, ההתברגנות של החברה הישראלית וההתמקדות שלה במה שקרוב לבית – חינוך, איכות חיים, תחבורה, סביבה, יוקר המחיה. הישראלים תובעניים יותר כלפי ראשי הערים שלהם, ויודעים יותר על חולשותיהם. ברמה המקומית חשוב להם פחות ימין או שמאל, מזרחי או אשכנזי. הם דורשים שירות.
התסכול מהפוליטיקה הארצית מוצדק. ממשלות ישראל מספקות לבוחריהן הרבה רעש וצלצולים, אבל חלשות מאוד בקבלת החלטות ויישומן בשטח. הן מבקשות לכהן, לא לשרת; יש להן כסף לחלק, הרבה כסף, אבל חלק גדול ממנו, גדול מדי, טובע בפוליטיקה. למרבה הצער, הממשלה שעומדת לקום מבטיחה להיות גרועה בתחום הזה מקודמותיה.
אי־ההשלמה עם הסטטוס־קוו, הדחף לשינוי, הוא אחד המאפיינים המשותפים לראשי הרשויות החדשים. מבחינת היומרה לפחות, הם לא באו רק להחליף – הם באו לחדש. בחרתי ארבעה צעירים בולטים, מבטיחים, מתוך הנבחרת של נובמבר 2018. אם לא מהכנסת, אולי מהם תבוא הבשורה (וגם אם לא תבוא, הם סיפור טוב).
מה שמדיר שינה
אל ירוחם הגעתי באחד מימי הרקטות בדרום, יום שמבחינתי נפתח בנפילות בעוטף עזה ובבאר־שבע והסתיים במטח באשדוד ובאשקלון. ירוחם לא טווחה, למרות קרבתה לכור בדימונה. הבדיחה שרצה ביישוב לימדה על הומור בריא ודימוי עצמי נמוך. "זאת ירוחם", אמרו. "אפילו החמאס לא סופר אותנו".
אוחנה עבדה כל הלילה. למרות שלא קיבלה הוראה מפיקוד העורף, היא החליטה לפתוח את המקלטים.
שתי המזכירות בלשכה מבוגרות ממנה. הן מתייחסות אל החריצות שלה בדאגה אימהית. "אולי תמצא לה שידוך", הציעה אחת מהן והוסיפה בחיוך: "אם יהיה לה מישהו אולי היא תלחץ עלינו קצת פחות".
בניגוד לאחרים, אמרתי לאוחנה, את נכנסת לנעליים שהכרת היטב.
"האחריות משנה הכל", אמרה. "במבט לאחור אני שואלת את עצמי איך שרדתי שנים בתפקיד הסגן, נדמה לי שהיה לי נורא משעמם. עכשיו, בתפקיד הראש, אני מרגישה שאני גדלה וצומחת. אני צריכה לקבוע סדרי עדיפויות כשהשמיכה קצרה. מה חשוב יותר, חינוך על פני רווחה, או גינון על פני תרבות. אני קובעת מדיניות".
היא מקפידה על התואר "ראש מועצה", לא "ראשת", בנקבה. היא מסרבת לשאת דגלים מגדריים. בתודעה שלה, ירוחם והיא חד הם. "התושבים שלי", היא חוזרת ואומרת. "הקשישים שלי", "הסטודנטים שלי".
למה הם שלך, שאלתי.
"זה חוזר לשאלת האחריות", מיהרה להשיב. "אני מחפשת עכשיו דרך איך להגדיל את מספר הקצינים שלי בצה"ל. קריירה של קצין בצבא מבטיחה מוביליות חברתית, ומוביליות חברתית טובה לירוחם; אני מתעסקת בשאלה איך להגדיל את מספר הסטודנטים שלי באוניברסיטאות. הצעירים אצלנו מעדיפים מכללות על אוניברסיטאות. המכללות מאפשרות להם לעבוד ולהתפרנס בזמן הלימודים: זאת הסיבה הכלכלית.
"ויש סיבה נוספת, רגשית - האוניברסיטאות מפחידות אותם. הם יעדיפו את מכללת ספיר או סמי שמעון על אוניברסיטת בן־גוריון, למרות שאילו היו הולכים לבן־גוריון היה להם סיכוי להגיע למשרות בכירות יותר. יש כאן כשל תרבותי. אני רוצה לתקוף אותו. אני רוצה שיקימו יחידה בבן־גוריון שתלווה את הסטודנטים שלי".
את התואר הראשון היא עשתה במכללת יזרעאל. את השני בבינתחומי. במקביל סיימה מסלול במעוז, ארגון שמכשיר מנהיגים צעירים בשירות הציבורי. לא במקרה, עוד שניים מראשי הרשויות החדשים הם בוגרי מעוז – רותם ידלין מהמועצה האזורית גזר, שעוד אספר עליה, וניר ברטל מאורנית.
מאז שנבחרת, אמרתי, ירוחם בחדשות, ולא מסיבות טובות.
"למחרת הבחירות התברר לי שבמדד הכלכלי־חברתי (האשכול) ירדתי מהמקום הרביעי למקום השלישי", אמרה. "44 אחוז מהתושבים שלי משתכרים מתחת לשכר המינימום. ההורים שלנו עבדו במפעלים בים המלח ובמישור רותם. היו להם משכורות מכובדות. הילדים שלהם עובדים באותם מקומות בשכר מינימום. ירוחם הלכה קדימה בכל נתון – היא צומחת בקצב הכי מהיר בהשוואה לכל עיירה בנגב – חוץ מבנתון אחד: ההכנסה למשפחה ירדה. שיעור האבטלה כאן כפול מהממוצע הארצי.
"האבטלה איננה הסיפור שמדיר שינה מעיניי. מה שמדיר שינה מעיניי הוא שאין הזדמנויות לעבודה מכבדת. אני רוצה תעשיית עוגן ביטחונית כאן. אם ליברמן עומד להיות שר הביטחון שלא יבכה על מה שעושים החרדים לפניציה – שיביא תעשייה ביטחונית. אני מצפה שראש הממשלה ירים טלפון למנכ"ל אמזון ויגיד לו, המחסנים שלך יהיו בירוחם. אל תביאו תעשיות לואו־טק לירוחם – זה לא הפתרון. הביאו תעשיות מתקדמות.
"על רקע המשבר סביב המפעלים בירוחם שתי חברות הרימו אליי טלפונים – חברה לקנאביס רפואי ואלביט. שתי היוזמות יבשילו רק אם הממשלה תתערב.
"הסיבה היחידה שפניציה לא נסגר עדיין, למרות החרם של חסידות גור, היא שהבעלים הוא מורט מנדל, ציוני טוב. העברתי לראש הממשלה בקשה שירים טלפון ויודה לו. פריגו, יצרנית תרופות, מחזיקה כאן מפעל מצליח. החברה עומדת להימכר לקרן השקעות. דרשתי שבמסמכי המכירה תהיה התחייבות להשאיר את המפעל בירוחם. גיליתי שאחד הבעלים של קרן ההשקעות הוא יהודי שביקר כאן. פניתי אליו.
"מפעל אמיליה לתמרוקים מעסיק 80 נשים, כולן מירוחם. בעקבות מדיניות הנשיא טראמפ החליטו הבעלים, משפחת פלר, להעביר את המפעל לארצות־הברית. קבעתי פגישה עם הבת של הבעלים. אם ההחלטה להעביר את המפעל סופית, שלפחות ייתנו לנו זמן להכשיר את הנשים לעבודות אחרות. לא רק הכסף חשוב – גם הדימוי העצמי. יש באמיליה אישה שמגדלת לבד בן עם צרכים מיוחדים. קודם עבדה בסופרמרקט - עכשיו היא עובדת במפעל אמריקאי. היא בעולם אחר".
הפנייה של אוחנה אל הלב היהודי של בעל מפעל היא במקרה הטוב פתרון זמני, ובמקרה הרע בזבוז אנרגיה. עסקים לחוד ופילנתרופיה לחוד. ירוחם, אמרתי לה, ידעה ראשי מועצה ששידרו אופטימיות וכאלה ששידרו מסכנות. במה את בוחרת?
"יש לנו בעיה כרגע", אמרה, "אני חייבת להביא לכאן שלושה עוגנים שיעסיקו אנשים בשכר של 9,000 שקל ומעלה. אם אנשים לא ירוויחו שכר הוגן כל ההשקעות בחינוך, בניקיון, בתשתיות, יירדו לטמיון. אבל לא, זאת לא תמונת העתיד שלנו. המשבר יתגלה בסוף כרטט קל בכנף, כהזדמנות. אני לא במקום של מסכנות".
סיפרתי לה על משאלת הלב של המזכירות בלשכה, מעבר לקיר. היא הגיבה בתנועת יד שאומרת, בתמצית, עזוב אותך משטויות. אני משודכת לירוחם. זה מה שמעסיק אותי. השאר יכול לחכות.
לא בית האבות הלאומי
צביקה ברוֹט נשכר לפני שלוש שנים לנהל את קמפיין הבחירות של טראמפ בישראל. ג'וב חלומי: המון ריגושים, אפס אחריות. ברוט תרם את תרומתו הצנועה לעתידה של אמריקה והתפנה להרפתקה הבאה שלו: ראשות העיר בת־ים.
מה למדת מטראמפ, שאלתי אותו. "הדבר הראשון", אמר, "לא לפחד לעשות את מה שאתה מאמין בו; הדבר השני, התקשורת הממסדית לא מייצגת את הלך הרוח ברחוב".
ישבנו בבית קפה כשר, אחד הבודדים, בטיילת של בת־ים. הערב ירד, והמקומיים יצאו להליכה היומית שלהם לאורך החוף. רוח טובה נשבה מהים. המלצרית, צעירה יוצאת רוסיה, לא זיהתה את ראש העיר, אבל חלק מהעוברים ושבים זיהו, בירכו, חיבקו. יש בברוט משהו מתוק, משהו שמזמין חיבוק. ברוט עבד עשר שנים ב"ידיעות אחרונות", תחילה ככתב משפטי ואחר כך ככתב בכנסת. בעיתון אהבו אותו; גם בכנסת. הם לא הפסיקו לאהוב אותו גם כשחיסל, בידיעות חדות כתער, את הקריירה של אי־אלה חברי כנסת, בלי קשר לשיוכם המפלגתי.
הוא ליכודניק חובש כיפה סרוגה, רווק. בשבת הסלולרי שלו הולך איתו, פתוח. "35 אחוז מהאוכלוסייה בעיר הם יוצאי רוסיה", אמר. "30 אחוז דתיים וחרדים. השילוב פועל נהדר. הטיילת עובדת בשבת. מי שינסה לשנות את הסטטוס־קוו יחטוף".
אני שואל אותו על בת־ים, במלעיל, כמו טבריה, רישון, ביבי, והוא ממהר לתקן: בת־ים במלרע, כמו אשדוד, כמו אילת. הזהות הבת־ימית היא עניין רגיש. "יצחק רבין", הוא מספר, "נאם פעם באוזני תלמידי בתי הספר בעיר. הוא אמר בת־ים, במלעיל. התלמידים מחו. רבין לא הבין מה לא בסדר. בסוף הוא הבין.
"אני דור שלישי בת־ימי. מהמחזור שלי אני אחד הבודדים שנשארו בעיר. האוכלוסייה – 160 אלף נפש - היא הקשישה ביותר בארץ: עברנו את גבעתיים. החלטתי לעצור בנייה של פרויקטים לדיור מוגן לקשישים מבחוץ. בת־ים לא נועדה להיות בית האבות הלאומי".
למה הלכת לפוליטיקה, שאלתי.
"אני יודע שזה נשמע כמו קלישאה", אמר, "אבל באתי לשנות. זה קרה בהרבה מקומות בבחירות האחרונות לרשויות: בני הדור שלי עזבו חיי נוחות כדי לחולל שינוי. קו ברור מאוד שמפריד בין הפוליטיקה הישנה לחדשה: בכל הערים שבהן התגלתה שחיתות או אפילו חשד לשחיתות הבוחרים החליפו את ראש העיר.
"והייתה, לטוב ולרע, השפעת הרשתות. אחת הסיבות להצלחה שלי בבחירות היא שישבתי כל ערב שעתיים־שלוש ועניתי לכל תושב שכתב לי, בתשובה מפורטת. היריבים שלי חיפשו עליי דברים, ולא מצאו. הם תקפו את הרשימה שלי. אם אלה האנשים שלו הוא מושחת, כתבו. אני הלכתי בדרך הפוכה: לא הוצאתי בקמפיין פרסום אחד שלילי".
זה מוזר, אמרתי. טראמפ היה אומר לך שאתה חלש, לוזר.
"יש הבדל עצום בין הארצי למקומי", אמר ברוט בנחת. "בארצי השלילי עובד; במקומי פוגעים אישית באדם שמכירים. זה לא עובר טוב".
נתניהו תמך ביריב שלך, יוסי בכר, אמרתי.
"ניצחתי בשני שלישים מול שליש, למרות שנתניהו תמך בבכר", אמר ברוט. "הבת־ימים מאוד אוהבים את ראש הממשלה – אבל לא אוהבים שמישהו מבחוץ אומר להם מה לעשות".
איש המפתח בהתמודדות היה שלמה לחיאני. 11 שנים היה לחיאני ראש העיר. הוא היה כריזמטי, מוכשר, דומיננטי ודעתן. הוא האמין שבת־ים תסלול את דרכו אל ראשות הממשלה. זה נגמר בחמישה חודשי מאסר בפועל, בעבירות של הפרת אמונים. יוסי בכר היה מינוי של לחיאני. היום ברוט ובכר מיודדים.
"למחרת הבחירות אני נכנס לבניין היפה של העירייה – ואני נדהם", אמר ברוט. "ידעתי שהירושה קשה; לא ידעתי כמה. במשרד הפנים אמרו לי, אפילו אנחנו לא מכירים את כל הבעיות. אני מגלה שלעירייה אין כסף, התשתיות רקובות, ויש תיק פתוח על שחיתות. זה הדבר הראשון שקצין המודיעין בישר לי – נעלמו קרוב לחצי מיליון שקל. למדתי שקרקעות עירוניות בשווי של מאות מיליוני שקלים נמכרו בעשרות מיליוני שקלים והעירייה מפורקת – אין תרבות ארגונית ואין תוכניות עבודה. את ביצוע תוכנית ההבראה הדרקונית שהכתיבה הממשלה דחו עד לאחר הבחירות. כך היה נוח לכולם. כשנכנסתי לעירייה, בדצמבר, הכל נפל עליי.
"גיבשתי תוכנית עבודה. לא הבאתי אף מקורב – לקחתי אנשי מקצוע. עובדים שנכנסו אליי אמרו, תמכתי בך בבחירות או לא תמכתי בך כי הכריחו אותי. אמרתי להם, אותי זה לא מעניין. יש לי ארבעה סגנים בשכר. הודעתי להם, לא תקבלו שכר עד שנאשר תקציב. התקציב שאישרנו קטן ב־26 מיליון שקל מהתקציב הקודם.
"בשנה הראשונה לכהונתי אני נוסע ברכב שלי, על חשבוני. זה משדר משהו לציבור. אנחנו עדיין בשלב של כיבוי השריפות".
על מה אתה כועס, שאלתי.
הוא אהב את השאלה. "אני כועס על מי שבמשך 15 שנה גרם לעיר הזאת להפוך לבועת נדל"ן. במקום להפוך אותה לריביירה של ישראל, כמו שחלמו פעם, במקום לדאוג לתיירות, למסחר, לשירותים, עבדו רק למגורים. השאירו את העיר בתרדמת. היא יותר יפה, אבל התשתיות קורסות. תראה את הטיילת, כאן ממול. ואת קווי החשמל. אני שואל, איפה היה בכל השנים האלה משרד הפנים, איפה הרגולטור. אני שוקל להגיש תביעה נגד המדינה".
תביעה לא תגיש, אמרתי. מה תשנה בעיר.
טל אוחנה רוצה מפעלים; צביקה ברוט רוצה משרדים. "החלטנו שבכל המגדלים הבאים יהיה עירוב שימושים – קומות למסחר ולמשרדים ומעליהן קומות מגורים", אמר. "אני רואה את בני־ברק כמודל. לפני עשר שנים הם היו במצבנו – והם יצאו מזה בענק. מגדלי המשרדים שבנו משלמים להם את הארנונה.
"אנחנו רוצים לבנות את אזור התעשייה הישן של העיר מחדש. פינוי־בינוי. נבנה לגובה, משרדים, עסקים, בתי מלון לצעירים. אני אופטימי: בעוד שנה וחצי העיר הזאת תהיה פנינת תיירות. בעוד שנתיים יתחיל הזינוק הגדול, ומאותו רגע אף אחד לא יעצור אותנו".
תודה, חכה לטלפון
ויסאם עומר, ראש המועצה החדש של טובא־זנגריה, נפגש איתי בלשכה הזמנית שלו: חדר קטן, מוגן ירי, בקומת הקרקע של בניין המועצה. הלשכה ששימשה את קודמו, בקומה העליונה, הוצתה לאחר הבחירות ונשרפה כליל. תחנת המשטרה שתפסה חדר בקומה התחתונה הורחבה לאחר ההצתה ועובדת 24/7. השוטרים יהודים. הבניין הוקף בגדר תיל. לראש המועצה הוצמד מאבטח חמוש, יוצא יחידה קרבית. משרד הפנים משלם את הוצאות האבטחה.
עומר הזמין אותי אל ביתו. הבית מאובטח – שער חשמלי, נשלט מרחוק, מבוקר ומצולם, בודקה מבוטנת בחצר ושלושה מאבטחים. הבית הותקף פעמיים לאחר הבחירות, פעם ביריות אל תוך חדר השינה, ופעם ברימון רסס שלא התפוצץ.
הסיפור של טובא נפתח בפרק הרואי. ב־1948 שיכנע יגאל אלון את המוכתר, איש השבט הבדואי אל־הייב, ללכת עם היהודים. עשרות מבני הכפר התגייסו לפלמ"ח ולחמו בשורותיו. הבדואים בצפון, להבדיל מהבדואים בדרום, המשיכו לשרת בצה"ל וממשיכים עד היום. כל מי ששירת לאורך השנים ביחידה קרבית עקב בהערצה אחר העבודה של הגששים, בני שבט אל־הייב. חוסיין אל־הייב, נכדו של המוכתר, עמד בראש המועצה המקומית מאז שהוקמה, ב־1988. הוא היה איש מפלגת העבודה, והכפר הלך אחריו.
אלא שמשהו השתבש. היום רק חמישה אחוזים מבני הכפר מתגייסים לצה"ל. במקום ברשימת הצל"שים הכפר מככב ברישומים הפליליים. חשדות לפרוטקשן, לגניבה, חבלה ושריפה של יבול חקלאי, לסחיטה, לחיסול חשבונות בתוך הכפר, ולאחרונה להרעלה שגרמה למותם של הנשרים בגולן, ממלאים את תיקי המשטרה. כשסיפרתי לחברים בגליל שאני נוסע לטובא הם שאלו אם אני מתכוון להיכנס לכפר בטנק, חשוף בצריח.
"95 אחוז של האנשים טובים מאוד", אומר ויסאם עומר. "חמישה אחוזים קילקלו לנו את השם".
איך אתה מסביר את היקף הפשיעה, שאלתי.
השאלה לא הייתה נוחה לו. "תושב שאין לו אפיק תעסוקתי מחפש דרך להתפרנס", אמר. "חוץ מזה, בחלק מהפשעים היו מעורבים אחרים".
טובא־זנגריה הוא איחוד של שני כפרים בדואים. הוא ממוקם ממזרח לראש־פינה, סמוך לשדה התעופה מחניים - אי בדואי בודד בלב אזור יהודי. 6,700 נפש. החמולה הגדולה אל־הייב. כחול לבן יצאה ראשונה בבחירות לכנסת, עם 531 קולות.
עומר, 43, למד משפטים במכללת נתניה. הוא פתח משרד בחצור הגלילית: התמחות בנדל"ן, רוב הלקוחות יהודים. ב־2013 הציג את מועמדותו בפעם הראשונה, מול חוסיין אל־הייב. "הפסדתי ב־300 קולות", הוא אומר. "אנשים לא באו להצביע בעדי כי פחדו. הפעם נשבר מחסום הפחד: קיבלתי 53 אחוז. הניצחון שלי נתן הרגשה לתושבים שאפשר להזיז דברים, אפשר לעשות שינוי".
אל־הייב, 73, פרש בעקבות הבחירות מהמועצה.
מי שרף את הלשכה שלך, שאלתי.
"מי שהרגיש שהוא מפסיד את השלטון", אמר. "זה היה לגמרי אישי".
זה לא היה סיפור חמולתי? תהיתי.
"לא", השיב. "לחמולה שלי יש רק 160 נפש. זה היה סיפור של גיל. בין הצעירים, מגיל 17 עד 48, קיבלתי 73 אחוז מהקולות. הזקנים רצו להישאר על הגלגל. הצעירים דחפו אותם החוצה".
הבחירות התנהלו ברשתות. הצעירים היו שם, והם הכריעו. השיח ברשתות שבר את שלטון החמולות בעשרות רשויות במגזר הערבי.
עומר מתחיל מלמטה. "אנחנו אשכול 2", הוא אומר. "יש לי 1,500 בתי־אב, ויותר מ־40 אחוז מהם מקבלים שירותי רווחה. אין לי מאיפה לקחת ארנונה. כל צעיר שמחפש עבודה ואומר, אני מטובא, אומרים לו תודה, חכה לטלפון.
"החינוך הוא הדבר הכי חשוב. שכרנו מומחה כדי לשפר את המערכת. אנחנו זקוקים למורים איכותיים, שהיו כאן וברחו. הדבר השני הוא שיכון. בסוף יולי ייצאו למכרז 240 יחידות דיור דו־משפחתיות. הסידור הזה לא מתאים לנו, אבל זה מה שמכתיבה הממשלה. אני מבקש להגדיל את שטח השיפוט כדי לאפשר לעוד צעירים לבנות כאן את בתיהם. אנחנו עובדים על תכנון אזור תעסוקה. הרעיון הוא להחזיר הביתה בתי־מלאכה שיצאו החוצה. אם יעבדו כאן ישלמו ארנונה".
"ויסאם הוא איש רציני", אמר לי דוד אזולאי, ראש מועצת מטולה. "יש לו סיכוי טוב להציל את טובא".
החנויות והמסעדות ברחוב הראשי, בדרך לביתו של עומר, התהדרו בשלטים בעברית. כולן היו סגורות לרגל הרמדאן. ניידת משטרה פיטרלה לאורך הרחוב. ארבעת ילדיו של ראש המועצה השתרעו על הספות בסלון הגדול, מעולפים מהצום, מהחום, בוהים מול סרטים מצוירים מהלוויין בערבית. הסתכלתי בתצלום היפה שלו עם אשתו, ביום חתונתם.
"היא מחמולת אל־הייב", אמר לי. "אמא שלה ואמא של ראש המועצה הקודם הן בנות דודות".
לך תבין משפחות.
מיליארד וחצי באדמה
דרך עפר מאובקת מובילה מכרמי־יוסף, יישוב וילות, לתל גזר, אתר עתיקות. "ניפגש בתל", הציעה רותם ידלין, ראשת המועצה האזורית גזר. ידלין, בניגוד לטל אוחנה, מקפידה על ראשת, בנקבה. "שפה יוצרת מציאות", היא אומרת. "עד לבחירות רק שש נשים עמדו בראש רשויות מקומיות. היום 14. זה בסך הכל חמישה אחוזים. אני רוצה שכל ילדה שעוברת ליד המשרד שלי תדע שגם היא יכולה".
ממרומי התל נפרס כל שטח המועצה שלה, 25 יישובים, 30 אלף נפש. היא מצביעה על השכונות שנבנות ברמלה, רחובות, נס־ציונה, ראשון־לציון, מזכרת בתיה. "פלישת השיכונים", היא קוראת לזה. "כשהייתי ילדה הכל כאן היה ירוק", היא אומרת. "היום אני הקו האחרון, הגב הירוק של גוש דן. הכי קל לקבל פיצוי על השטחים ולתת לשיכונים להיכנס. זה לא התפקיד שלי. התפקיד שלי הוא לדאוג שתהיה כאן חקלאות גם בעוד 20 שנה".
פגשתי אותה חצי שנה לפני הבחירות. נפגשתי עם אביה, האלוף (מיל') עמוס ידלין, במשרדי המכון שלו למחקרי מדיניות. היא סיפרה שהחליטה להתמודד על ראשות מועצת גזר. ההתלהבות שלה הייתה סוחפת. לאחר שהלכה הזכיר לי אביה הגאה שראש המועצה הוותיק, פטר וייס, יושב חזק על כיסאו. "אנחנו נצביע בעדה", אמר, "אבל אני לא חושב שיש לה הרבה סיכוי".
"מה שמוכיח שאבא שלי לא כל כך מבין בפוליטיקה", אומרת ידלין בחיוך מנצח.
היא בת 38, עורכת־דין, אם לשלושה, תושבת כרמי־יוסף. אם אינני טועה, היא הישראלית היחידה שיכולה לטעון, בדין, שהיא דור חמישי למשרתי ציבור בישראל. מרדכי בן הלל הכהן, אבי סבא־רבא שלה, היה חבר בוועד הראשון של תל־אביב; בנו דוד הכהן היה מראשי ההסתדרות וההגנה וראש ועדת החוץ והביטחון; בתו עדה נישאה לאהרן ידלין, שהיה שר חינוך; בנם עמוס היה ראש אמ"ן.
לא כבד לך, שאלתי.
"להפך", אמרה. "זה טבוע בי".
היא גדלה בבסיסי חיל־האוויר שבהם שירת אביה ובכרמי־יוסף, הלכה לקורס טיס, הודחה ושירתה כקצינת מבצעים בחיל־האוויר. ארבע שנים עבדה כעורכת דין במשרד גדול בתל־אביב. כאשר צביקה האוזר מונה למזכיר הממשלה בממשלת נתניהו הוא הציע לה להצטרף. סבה, אהרן ידלין, יעץ לה להסכים. "אין משרה חשובה כמשרה של איש ציבור", אמר. היא נענתה.
עמותה חברתית שהקימה סללה את הדרך לקבלתה לתוכנית וקסנר היוקרתית באוניברסיטת הרווארד. "שם הבנתי שאין לי פריבילגיה לשבת על הגדר", היא אומרת.
שנה השקיעה בבחירות למועצה האזורית גזר. "דפקתי על דלתות, דלת־דלת", היא אומרת. "ערכתי 90 חוגי בית; עבדתי ברשתות; הצגתי את עצמי; ביקשתי אמון; אלה שלמדו איתי בבית הספר האזורי הלכו איתי. בסוף היינו חבורה משולבת של חילונים ודתיים".
שלושה גברים התמודדו על התפקיד, ואישה אחת. ידלין ניצחה ברוב של 157 קולות.
התושבים שלה צמודי קרקע. רובם מסודרים. המועצה ענייה. "אני מקום שלישי מלמטה בהכנסה שלי מתושב", היא אומרת. "אין לי פריבילגיות: אין לי אזור תעשייה, אני לא עוטף עזה, לא נגב־גליל. הממשלה לא מרשה לי להעלות מסים. בסוף יש לי פחות כסף לחינוך".
היא עובדת עם ראש עיריית רמלה החדש, מיכאל וידל, על הקמת אזור תעשייה משותף סמוך לבית החרושת למלט נשר. "השטח תוכנן לפני 25 שנה והוזנח", היא אומרת. "מיליארד וחצי שקל קבורים באדמה".
מי שחי בירוחם אומר, אני מירוחם. מי שחי בגזר לא יגיד, אני מגזר. לכל יישוב במועצה זהות משלו. ערב יום העצמאות הודיעה ידלין שהפעם לא תהיה במת בידור מרכזית, לא יהיו אמנים יקרים, לא יהיו זיקוקים. את 620 אלף השקלים שתוקצבו לחגיגות היא חילקה ליישובים, כל יישוב והחגיגה שלו. 20 יישובים נענו לה, וערכו חגיגה מקומית.
מול מעיינות האנרגיה של ראשת המועצה זה נשמע קצת קטן. היא לא חושבת כך. "בכנסת מדברים", אמרה. "העשייה היא כאן – בחינוך הילדים שלנו, ברווחת ההורים. פחות הילה, יותר תוכן".
ראש המועצה הקודם כיהן 24 שנים, והיה מכהן עוד אילו לא הפסיד בבחירות. האם זה ג'וב לחיים, שאלתי.
"באתי לשתי קדנציות", אמרה ידלין. "עשר שנים. זהו".
