אני וונדר וומן. אני קפטן מארוול. אני פאקינג דאינריז טארגאריין על הדרקון. הגלימה שלי מתנפנפת ברוח כשהעולם חולף על פניי. אני מסוגלת להכל.
טוב, אולי החלק עם הגלימה קצת מוגזם. זה יותר פונצ'ו מצ'וקמק בסגנון שקית זבל עם חורים, שמגן בקושי על הגב מפני המבול. אבל אחרי שלושה ימי רכיבה על אופניים לאורך כ־120 קילומטרים של הדנובה האוסטרית, מחציתם בגשם שוטף, גם שקית ניילון יכולה להיות גלימה. והיא באמת מתנפנפת ברוח!
120 הקילומטרים הללו מתחילים בעיירה מלק (Melk), שבכניסה לעמק הווכאו (Wachau Valley), ומסתיימים בווינה, במסלול שנע ממערב למזרח לאורך הנהר, חמישה ימים, ארבעה לילות, שלושה ימי רכיבה. החבילות של איסתא ספורט (שאירגנו ומימנו את הנסיעה שלנו), מספקות את המעטפת שתחסוך לרוכבים התעסקויות לוגיסטיות: הם סוגרים את המלונות לאורך הדרך, מעבירים את המזוודות מתחנה לתחנה, מספקים את האופניים והקסדה וכו'. השאר — כמה תהיו, בכמה זמן תעשו את המסלול היומי, באיזו גדה של הדנובה תרכבו — כבר תלוי בכם.
יש משהו משחרר ברכיבה בגשם — ברגע שהבגדים והשיער נספגים, המשקפיים מתמלאים אדים ובכל זאת הנסיעה ממשיכה בשלה, יש תחושת עוצמה שלגמרי מזכירה גיבורי על. אבל אין סיבה לסבול, אפשר לרכוב עד תחנת הרכבת הקרובה ולנסוע לחניה הלילית הבאה. ייתכן, אבל בואו לא נדבר על זה, שגם אנחנו בחרנו בדרך הזאת ביום הרכיבה השני והגשום במיוחד. ייתכן אפילו שהרווחתי ככה עוד כמה שעות מנוחה במלון סימפטי לאללה בעיר טולן (Tulln). וזה הרי החופש האמיתי: שום דבר הוא לא חובה, אפילו לא האופניים.
ליהנות בלי להיות קול
40 קילומטרים ביום במסלול מישורי עם תשתיות מושלמות, אולי לא מרגישים כמו מסע הרואי, אבל זה מה שהפך אותי לאדם הנכון למשימה. כי אם פדלאה כמוני יכולה ליהנות מזה, אפילו בגשם, כל אחד יכול. בקבוצה שלנו היו גם רוכבים מנוסים מאוד, מהסוג שיוצא לרכיבות שטח; כמה רוכבים יומיומיים שמדי פעם יוצאים לטיולים בחו"ל; ואני, שהפעם האחרונה שעליתי על אופניים הייתה לפני יותר מחמש שנים וגם אז התהפכתי איתם, למרות שהייתי על נתיב ייעודי וסלול בלי שום הפרעה. העובדה שכולנו התלהבנו מהדרך, מעידה שהמסלול מתאים לכולם — לא ישעמם את המקצוענים ולא יוביל את בטטות הכורסה למוות מוקדם. אולי רק לכאבי ברכיים. אפילו משפחות עם ילדים, בעיקר אם הם רוכבים ואוהבים את זה, יכולות לעשות את הנסיעה הזאת בכיף, ובכל מקרה זה מוכיח שכשיש רצון, נופים מהממים ומקומות שווים לעצור בהם לאכול ולשתות, הכל אפשרי.
אה, ויש עוד משהו. יש אופניים חשמליים, כי כל סופר־הירו צריכה גם סיידקיק נאמן. האי־בייק (Bike-E) מוצעים כאפשרות לרוכבים לצד אופני טיורינג רגילים עם הילוכים, ומתאימים מאוד למי שצריך רשת ביטחון מנטלית או פיזית שתעביר אותו את הדרך עם מינימום חששות. הם גילוי די מרשים גם בלי קשר לטיול, כי הם כל מה שאופניים חשמליים היו אמורים להיות בישראל, אם היינו קצת פחות שכונה. האי־בייק באים בשלושה מצבים של מנוע עזר — מסיוע קל וחסכוני, דרך מצב "סטנדרטי" ועד סיוע מוגבר. אפשר גם בלי סיוע בכלל כמובן, וזה אפילו לא כזה נורא. בכל אחד ממצבי העזר, העזרה מורגשת יותר ככל שמדוושים מהר יותר. בעליות הסיוע משמעותי במיוחד — כל גבעה (ואין הרבה במסלול) מרגישה קצת יותר מישורית.
אבל הנקודה החשובה היא שאין שום אפשרות לעבור לטייס אוטומטי. מצב "דריסת זקנות" החביב על הישראלים פשוט לא קיים. אם לא מדוושים — האופניים לא יזוזו. כך יוצא שהעצירה קלה יותר ובשליטה מלאה יותר, וגם הגוף לוקח חלק פעיל בדיווש, כפי שהשרירים המסכנים שלי יעידו. הם אופניים לכל דבר, אפילו יש בהם הילוכים של ממש, מה שמחייב מודעות תמידית לאופי הכביש וערנות מוגברת. בסופו של יום מנוע העזר מאפשר לעמוד בקצב בנינוחות, או אפילו לדהור קצת קדימה, אבל בצורה אחראית. אשרי המאמין.
האי־בייק מבליטים היטב את ההבדלים התרבותיים בין ישראל לאוסטריה. קל לראות שהאופניים הם חלק אינטגרלי מהתרבות כאן. שבילי האופניים מלאים ברוכבים ספורטיביים - עם הרכינה קדימה, הטייצים הצמודים, הקסדות האווירודינמיות. גם אופניים חשמליים נחשבים מאוד פופולריים במדינה, אבל הם נחשבים גם לדבר הכי לא מגניב בעולם. למרות שאין הגבלת גיל חוקית על השימוש בהם, מי שמחזיק בהם הם אנשים בני 50 ומעלה, שמתחילים להתעייף מרכיבה על אופניים רגילים. זה הפוך לחלוטין, כמובן, מהמצב בישראל, כשעל אף המגבלות החוקיות, כל נער בר מצווה שאפילו לא למד תיאוריה כבר חורך את המדרכות עם טוסטוס, תוך גלילה באינסטוש. כנראה שבגלל זה האוסטרים נראים בנויים לתלפיות, למרות שנדמה שהם ניזונים בעיקר משניצלים ובירות.
כשמוסיפים לחוסר המגניבות המובנה של האי־בייק את הקסדה, את שקית הזבל הנאמנה שלי שהתלבשה על מעיל רוח שגדול עליי בשתי מידות, וכפפות רכיבה ב־20 שקל, אפשר לומר בביטחון שגל גדות אני לא. אבל כל האופרציה הזאת — כולל האופניים של הזקנים — מאפשרת גם למי שהוא לא־רוכבי־אופניים בעליל ליהנות בראש שקט. הרי הייתי שורדת עם אופניים רגילים - אין כמעט עליות, הטיורינג נוחים לתפעול ורוב הזמן רכבתי על סיוע מינימלי, אבל היכולת להסתמך על קצת עזרה מחברים הפכה את החוויה להרבה פחות מרתיעה ואיפשרה לי להתמסר יותר בכיף לסביבה. ובאמת שאין דבר משחרר יותר מלהיות הכי לא קול שיש, וליהנות כמעט מכל רגע.
יין, ריבות וליקרים
יש הרבה סיבות ליהנות בדרך, במיוחד כשהאביב מתחיל להראות נוכחות. היא משלבת בין טבע אירופי עם נופים פסטורליים, ליישובים עירוניים עם מסעדות וקניות, לאתרי תיירות פופולריים כמו מנזרים, כנסיות ועיירות עתיקות. היום הראשון במיוחד, שבו חוצים את עמק ווכאו ממלק לעיר קרמס (Krems), מציע אטרקציות שוות לעצירה בדרך. במלק ישנו מנזר עתיק עם כנסייה מפוארת שפעיל כבר 900 שנה, ואפשר לסייר בו לפני הרכיבה. העמק מאופיין במאות כרמים ויקבים עצמאיים, בעיקר של יינות לבנים, שמציעים טעימות, ובמטעי תפוחים ומשמשים שמספקים ריבות, מיצים וליקרים מעולים. העיירה דורנשטיין (Durnstein), עצירה אחרונה לפני קרמס, היא מוקד עלייה לרגל לתיירים בגלל הכנסייה הכחולה המרהיבה שלה והנוף של הדנובה הנשקף ממנה.
ברוב הימים חונים בערים נעימות ליציאה בערב ואחרי הצהריים, למי שרוצה קצת ציוויליזציה — העצירה האחרונה לפני וינה היא טולן, עיר בינונית בגודלה וחביבה מאוד, עם גן בוטני כיפי שאפשר להתחיל בו את יום הרכיבה האחרון, בעיקר אם רוכבים עם ילדים. כל המלונות שדגמנו ומוצעים לרוב בחבילות היו שלושה־ארבעה כוכבים וסימפטיים מאוד (אפשר לשדרג למלונות יוקרתיים יותר). ביומיים האחרונים של הרכיבה יש פחות אטרקציות, אך כשמזג האוויר טוב אפשר למצוא כל מיני הרפתקות לא מתוכננות, שזה לא פחות נחמד. אחת מגולות הכותרת של הנסיעה הייתה "מסיבת חוף" שמצאנו על גדות הנהר, שמונה קילומטרים מווינה בערך, בחסות השמש שיצאה. שולחנות פיקניק עמוסים, בשר על האש במחיר סביר, בירות מקומיות, מוזיקה חיה ועשרות אוסטרים שיצאו להתאוורר אחרי יומיים גשומים.
הלילה האחרון הוא כבר בווינה. זה השלב שבו נפרדים מהאופניים, תולים את הקסדה וחוזרים להיטמע בקהל, במוזיאונים ובין החנויות, כאילו לא צלחנו הרגע 120 קילומטרים והעברנו את הברכיים שלנו טראומה מינורית. אבל זו הרי המתנה של כל גיבור־על שסיים כרגע לעשות את הבלתי אפשרי — הרגע שבו הוא חובש שוב את המשקפיים, חוזר להיות איש רגיל, ורואה את העולם ממשיך להתנהל בשלווה. עד הפעם הבאה.
הכתבת הייתה אורחת איסתא באוסטריה
