מרגע שנכנסנו ללובי של מלון בראון ביץ' האוס בתל־אביב, בנצי הרגיש כמו בבית. כלומר, הוא רץ לכיוון המטבח לחפש אוכל. פקידת הקבלה הייתה נחמדה מדי מכדי לנזוף בנו, אבל הבהירה לנו בעדינות ובנימוס כי למרות שבית המלון מקבל בברכה חיות מחמד, זה לא אומר שהכלב יכול להסתובב חופשי בכל מקום.

כדי שלא יהיו טעויות, היא החתימה אותנו על טופס הנחיות לאורחים על ארבע. אחד הסעיפים קובע שעלינו לשאת בכל הנזקים שיגרום הכלב בזמן שהותנו בחדר. כיוון שחלפו להם הימים שבהם בנצי היה אוכל רהיטים, נעליים וספרים, וגם לא היה חשש שירוקן את המיני בר – הוא יותר בקטע של נקניקים וגבינות ופחות בקטע של אלכוהול – יכולנו להיות רגועים. סעיף אחר הזהיר אותנו שלא להשאיר אחרינו פרעושים על המיטה, אבל גם כאן אנחנו מכוסים בזכות טיפול סדיר שמקבל הכלב נגד פרעושים ושאר מרעי בישין. וכמובן, עלינו להקפיד להוריד את הכלב לעשות את צרכיו, שזה נשמע די מובן מאליו.

טוב, אז עשינו צ'ק אין ועלינו לחדר. וליתר דיוק – סוויטה עם חדר שינה, סלון נחמד ומרפסת קטנה שעלה לנו, תחזיקו טוב, 1,550 שקל ללילה. בכל זאת, תל־אביב, 50 מטר מחוף הים (הירקון פינת טרומפלדור) ועוד בסוף השבוע של האירוויזיון.

למרות שהייתה זו הפעם הראשונה של בנצי בבית מלון (הוא היה פעם אחת בפנסיון לכלבים. פעם אחת יותר מדי), הוא התאקלם היטב במקום החדש. מהר מאוד גילה את הספה והתמקם עליה. כיוון שמדובר בפינצ'ר, אמנם פינצ'ר גדול, אבל פינצ'ר, הוא כמעט נבלע בין שפע הכריות, שהיו יותר גדולות ממנו, אבל די התאימו לו בצבעים. אחר כך הוא גילה את המרפסת. המעקה של המרפסת, הצופה אל רחוב הירקון ואל חוף טרומפלדור, הוא שקוף לגמרי, כך שבנצי הרגיש כקברניט של נושאת מטוסים שעומד על גשר הפיקוד ואף כלב שעובר ברחוב, גדול ומפחיד ככל שיהיה, לא יכול להתעסק איתו. עכשיו אתם בטח שואלים: איך אני יודע מה הוא הרגיש? והתשובה היא: ככה זה כשאתה מגדל כלב במשך יותר מתשע שנים, מאז שהיה גור.

על הספה בסוויטה.תצאו, אני כבר אסתדר

ואז הוא רחרח את דרכו לחדר השינה של הסוויטה, זינק על המיטה המפנקת והבהיר לנו שעם כל הכבוד לזה ששילמנו עבור לילה אחד בתל־אביב סכום כסף שאפשר לקנות איתו כרטיס טיסה לרומא, הוא כאן בעל הבית ואנחנו רק האורחים.

לבחור מלון

למה בכלל לבוא עם כלב למלון? במקרה שלנו, הזמנו נופש מעכשיו לעכשיו, ופשוט לא היה לנו סידור זמין עבורו. פנסיון לא בא בחשבון מבחינתנו, ומאחר שמדובר בכלב לא צעיר אבל מאוד־מאוד מפונק, עלה הרעיון לחפש מלון שמארח גם כלבים. זה תהיה חוויה מיוחדת בשבילנו, וסביר להניח שגם בשבילו.

בדיקה באתר הזמנת המלונות הפופולרי בוקינג, שדרכו הזמנו את החדר, מגלה כי בישראל יש לא מעט מלונות ידידותיים לחיות מחמד. חלקם – כמו המלון שבו היינו – פשוט מאפשרים להגיע עם כלבים ללא תוספת תשלום, ובאחרים יש גם מתקנים ואפילו פעילויות לכלבים. איך מחפשים? פשוט מאוד. באתר בוקינג, כמו באתרים אחרים להזמנת מלונות, קיימת אופציה של סינון. אפשר למשל להגדיר את טווח המחירים, את סוג מקום האירוח, או לבקש שהרשימה תכלול רק מלונות שיש בהם בריכת שחייה, או ארוחת בוקר כלולה, או גישה לים, או חנייה חופשית וכן הלאה. אחד הקריטריונים לסינון, כך מתברר, הוא "חיות מחמד מותרות", שנמצא בסרגל הסינון של בוקינג תחת הכותרת "מתקנים".

אם נכנסים לאתר, רושמים במקום האירוח "ישראל" ומסמנים בסרגל הסינון "חיות מחמד מותרות", מקבלים 324 תוצאות. מתוכם 159 דירות אירוח, 60 מלונות, 29 צימרים, 26 אכסניות ועוד כמה קטגוריות פחות רלוונטיות. בתל־אביב לבדה יש 64 מקומות אירוח שמקבלים חיות מחמד, באילת 14, בירושלים 23, בטבריה 12 ובחיפה 23. ליד כל אחד מהמלונות ברשימה מופיע אייקון בדמות טביעת כף רגל של כלב. בכל מקרה, לפני שמזמינים מלון חייבים לקרוא את האותיות הקטנות ולוודא שהוא אכן מאפשר להתארח עם חיות מחמד ולא השתרבב בטעות לתוצאות החיפוש, האם זה בתוספת תשלום או לא, האם יש במלון מתקנים מיוחדים לבעלי חיים והאם זה כולל גם חתולים או רק כלבים (אני מניח שחיות מחמד כמו איגואנות וחמוסים מתקבלות קצת פחות בברכה בתי מלון בישראל). אם אתם לא בטוחים – פשוט תתקשרו ותשאלו. 

מה לבדוק

והנה עוד משהו שצריך לקחת בחשבון: כשבאים עם כלב לסוף שבוע במלון, הוא יצטרך להישאר חלק מהזמן לבד בחדר. אנחנו, למשל, הזמנו מקום לארוחת ערב במסעדה יוקרתית למדי, שלא ממש מקדמת בברכה כלבים. גם לארוחת הבוקר במלון העדפנו שלא להביא אותו. בכל זאת, יש איתנו עוד אורחים ולא כל אחד אוהב לאכול את השקשוקה שלו כשכלב קטן מביט בו בעיני עגל ענקיות ומתחנן לביס קטן מהלחם החם והפריך. אז השארנו אותו בחדר.

בהתחלה חששנו שיעשה לנו פוזות ולא ייתן לנו ללכת, גם כך מדובר בכלב חרדתי למדי, אבל כשיצאנו מחדר הוא המשיך לשכב לו בפנאן על הספה, טורח בקושי להרים את  אוזניו, שבשפה הכלבית זה אומר: "אתם יכולים ללכת, אני כבר אסתדר מכאן בעצמי, רק אל תחזרו יותר מדי מאוחר. אה, ואם אתם הולכים למסעדה, דיר באלק אתם לא מביאים לי שאריות. עדיף עצם גדולה של טי־בון שאוכל לכרסם במשך שעתיים". ליתר ביטחון השארנו לו את הטלוויזיה דולקת, שלא ירגיש לבד.

בחוף הים. אזרח ותיק עם נפש צעירה

אבל מה שנכון לבנצי, לא בהכרח נכון לכלבים אחרים. כלב צעיר שעדיין מכרסם חפצים עלול לפרק ספה שלמה, ואתם אלה שתצטרכו לשלם על הנזק. כלב בעל חרדת נטישה יבכה בלי הפסקה ברגע שתשאירו אותו לבד במקום לא מוכר. אבל עזבו את הכסף או את מנוחת האורחים האחרים: אתם לא רוצים לגרום טראומה לכלב שלכם, וזה מה שחשוב (ראו מסגרת).

אגב, בזמן השהות שלנו היו במלון עוד שני כלבים – שניהם פינצ'רים, כך נאמר לנו בקבלה – אבל לא יצא לנו (ולבנצי) לפגוש אותם. ואולי עדיף כך.

למחרת בבוקר טלי אשתי קמה מוקדם ולקחה את בנצי לטיול בחוף הים. הכלב, שבמושגים של בני אדם כבר מסתובב הרבה זמן עם תעודת אזרח ותיק, רץ והתרוצץ לו בחול הרך. אמנם לא כמו בילדותו, כשהיה גומע קילומטרים על חוף הים בלי למצמץ, אבל הוא בהחלט נהנה. וביננו, זה שווה הכל.

על ספת הפסיכודוג

האם כל כלב מסוגל לבלות חופשה במלון עם הבעלים שלו? רונן ספיר, מומחה לפסיכולוגיה של הכלב זה כ־30 שנה, יועץ לאילוף כלבים בסקטור האזרחי והביטחוני ובעל בית הספר הגבוה להסמכת מאלפי כלבים RSS-Ronen Sapir School, מסביר שהדבר תלוי במידה רבה במערכת היחסים בין הכלב לבעליו ולא בסוג הכלב או בגילו.

"בעלי כלבים נוטים לחשוב שהטריטוריה של הכלב היא הבית", הוא אומר. "אלא שכלב במהותו הוא חיית נדודים לפני שהוא חיית טריטוריה. מי שמייצג עבורו את המקום שהוא שייך אליו זה ראש הלהקה, ואם הכלב מכיר בבעלים שלו כראש הלהקה, שינוי מקום בעבורו הוא דבר מאוד מינורי. ולראייה – אפשר לצאת עם הכלב לקמפינג, להקים אוהל באיזו חורשה, ותוך חצי שעה הוא ישמור על המקום כאילו זה הבית שלו".

לכן, מסביר ספיר, לפני שאדם לוקח את הכלב שלו לחופשה, עליו לשבת עם עצמו ולחשוב בצורה גלויה וכנה האם זו אכן המציאות. "אפשר לקחת דף ולרשום בטור אחד באיזה דברים הכלב מקשיב לך ובטור השני - באיזה דברים הוא לא מקשיב לך. כך אתה יכול לדעת אם השליטה בידיים שלך. אם הכלב חושב שהוא הבוס ולא אתה, הוא יעיק עליכם בחופשה ויהפוך למרכז ההתעסקות. ואז, כשאתם משאירים אותו לבד בחדר, הוא עלול להיכנס לסטרס, לכרסם חפצים ואפילו לנסות להרוס את דלת החדר כדי להגיע אליכם".

אגב, זה לא מתוך נקמה: לכלב יש יכולת מנטלית של ילד בן שנתיים וחצי עד שלוש (מתנצל. אני יודע שהכלב שלכם גאון. אבל ככה קובעים המחקרים), וכמו שתינוק לא מסוגל לנקום, כך גם כלב. הוא פשוט נמצא במצוקה, והדרך שלו להפיג את הלחץ היא לכרסם חפצים.

בהנחה שהכלב אכן מבין את מקומו ומכיר בהיררכיה המשפחתית, מבהיר רונן ספיר אין שום בעיה לקחת אותו לחופשה, בין אם במלון אורבני ובין אם בצימר כפרי. זה הרגיע אותי. אצלנו בבית ברור מי מנהיג הלהקה: אשתי. המחלוקת היא רק מי מספר 2 בהיררכיה – אני או בנצי.

טיפים חשובים נוספים:

 כשבאים עם כלב למלון חשוב להביא איתנו לא רק מזון וקעריות אוכל ומים, אלא גם את כרית הרביצה שלו, שאותה ממקמים במרכז החדר. כשמשאירים את הכלב לבד בחדר, אפשר להשאיר לו חולצה של הבעלים עם הריח שהוא מכיר. זה יעזור לו להסתגל.

אם אתם חוששים בכל זאת שהכלב יעשה בעיות, אפשר לשכור מראש כלוב אילוף בגודל מתאים, וכשיוצאים מהחדר להשאיר בו את הכלב עם מזון, מים וכרית רביצה או שמיכה שהבאתם איתכם. אבל זו ברירת המחדל.

 כשאתם משאירים את הכלב לבד בחדר, חשוב לסגור את הדלת למרפסת כשאתם יוצאים כדי שלא ינסה לקפוץ. גם אם נראה לכם שהמעקה גבוה, הכלב עלול לטפס על שולחן או כיסא שנמצאים בדרך כלל במרפסות בבתי מלון, וזה ייגמר רע מאוד.