פקק בגובה 8,000 מטר
רובנו מדמיינים את האוורסט כמקום שומם, הכי רחוק שיש מהציוויליזציה. אבל ההר הגבוה בעולם הפך למסוכן לא בגלל הטבע הפראי — אלא בגלל העומס. תמונה שפורסמה בסוף השבוע ובה מאות מטפסים בתור ארוך, כשבלוני החמצן הולכים ומתרוקנים, עוררה דיון: האם אטרקציית האקסטרים הפכה למסוכנת מדי, דווקא בגלל הפופולריות? "מספרי המטפסים מטורפים", אומר דורון אראל, הישראלי הראשון שהגיע לפסגה. "לחלק גדול אין מושג מה הם עושים. לא צריך הרבה כדי להיהרג שם"
קווין היינס (56), נשוי ואב לשניים מאירלנד, נשם את נשימותיו האחרונות ביום שישי האחרון באוהל בגובה 7,000 מ' מעל פני האדמה, כשהיה בדרכו מפסגת הר האוורסט שבהימלאיה.
"קווין היה אחד המטפסים החזקים והמנוסים ביותר במשלחת שלנו, וכבר הגיע לפסגה מצידה הדרומי בעבר", נאמר בהודעה מטעם החברה שאירגנה את קבוצת המטפסים שבה היה חבר. היינס הוא הקורבן הרביעי שגבה ההר הגבוה בעולם בסוף השבוע האחרון, ולכולם ברור שהוא לא האחרון. בעונה שהחלה לפני פחות מחודש נהרגו עד כה עשרה בני אדם, ובהם ניהאל באגוואן (27) שהתמוטט באפיסת כוחות באזור ה"מרפסת" בגובה של 8,400 מ', בעודו ממתין לתורו לעלות לפסגה; אנג'אלי שאראד קולקארני (54), תושבת מומבאי שבהודו, שהתמוטטה ב"מחנה IV" אחרי שהגיעה אל "גג העולם" ביחד עם בעלה ביום רביעי האחרון; וקפלאנה דאס (52), מטפס הרים מהודו, שהצליח להגיע לפסגה אך התמוטט ומת אחרי שנאלץ להמתין זמן רב ב"אזור המוות", עד שיגיע תורו לרדת.
רבים מפנים אצבע מאשימה לתופעה שהולכת ומתחזקת בשנים האחרונות: תורים ארוכים שנוצרים בצווארי בקבוק לאורך הדרך — מעברים צרים שמאפשרים רק למטפס אחד לעבור בעוד השאר עומדים וממתינים לתורם, נלחמים בקור המקפיא, בדלילות החמצן ובזרמי הרוח העזים מהטרופוספרה, שיכולים להגיע למהירות של מעל 300 קמ"ש.
אף אחד לא ירים גבות למראה תורים ארוכים שמשתרכים בכניסה למוזיאון הלובר, לקריית הוותיקן או למתקן חדש ב"דיסניוורלד". להפך. הפופולריות של אטרקציות תיירותיות כמעט תמיד נמדדת באורך התור. אבל מה אם העמידה בתור עלולה לעלות לכם בחייכם?
"זה כבר לא הישג"
ההר הגבוה ביותר בעולם, 8,848 מטר, הפך בשנים האחרונות לאטרקציה תיירותית פופולרית. מאז נכבש ההר על ידי אדמונד הילארי וטנזינג נורגאי ב־1953, הגיעו לפסגה למעלה מ־4,000 מטפסים. ממשלת נפאל הוציאה השנה בתחילת האביב 381 אישורים למטפסים (בעלות של 11,000 דולר כל אחד), 140 אישורים נוספים ניתנו על ידי ממשלת טיבט למטפסים שינסו להגיע לפסגה מצידה הצפוני. תוסיפו לזה את המלווים משבט השרפה מנפאל וטיבט והמספר מזנק לכמעט 800 בני אדם שמגיעים לפסגת האוורסט מדי עונה, שנמתחת מסוף אפריל עד סוף מאי. זהו חלון ההזדמנויות שבו הטמפרטורות המקפיאות והרוחות העזות פחות קטלניות. פסגת האוורסט יכולה להכיל מספר כזה של "מבקרים", בתנאי שמזג האוויר מחייך לבאים, אבל בכל פעם שיש סופות וערפילים שלא מאפשרים טיפוס, או רוחות עזות שמשתוללות בסמוך לפסגה ומאלצות את הבאים להמתין, מספר הימים הנוחים לטיפוס הולך ופוחת והעיכובים רק יוצרים תורים ארוכים בצווארי בקבוק לאורך המסלול.
"כיום עולם הטיפוס לא מתייחס לאוורסט כאל הישג. זה עדיין ארוך, קשה ומסוכן, אבל לא אתגר למי שמחשיב את עצמו כמטפס הרים מקצועי", אומר דורון אראל, מטפס ההרים הישראלי הראשון שכבש את האוורסט, לפני 27 שנה. "מטפס מקצועי לא יעמוד בשיירה אחרי מאות אנשים ויגרור את עצמו לאורך כבל שמישהו קשר. הוא יטפס במסלולים אחרים, יותר קשים, בלי תנועה". אראל מטפס מאז שהיה בן 16, "היום אני בן 60. מה שהיה אתגר לפני כמעט שלושה עשורים הוא לא אתגר היום".
למה לא?
"אז ההתמודדות הייתה בעיקר מול ההר, מזג האוויר, ההתאקלמות לגובה, קשיי הטיפוס. היום ההתמודדות היא עם פקקי תנועה. בעשר עד 15 השנים האחרונות ההר סובל מעודף מטפסים. חלקם לא מספיק מנוסים, וגם אם כולם היו מנוסים — זה עדיין הרבה יותר ממה שההר מסוגל להכיל".
אז איך משנים את המצב? הרי מדובר באתר תיירות פופולרי.
"מה שצריך לקרות הוא שיגבילו את מספר האנשים שמטפסים, אבל נפאל וסין מרוויחות הרבה כסף ממסת האנשים, להפחתת התיירות ברבע יש משמעויות כלכליות שקשה לי להאמין שהן ייקחו על עצמן".
אראל היה המטפס הישראלי הראשון שכבש את שבע הפסגות הגבוהות ביותר בשבע היבשות. על ההימלאיה הוא טיפס פעמים רבות. "האוורסט הוא סמל למה שקורה בהרבה מקומות: הטיפוס הפך לסוג של תיירות אקסטרים. המספרים של המטפסים מטורפים, כשלחלק גדול מהאנשים אין צל של מושג מה הם עושים. ככל שעולים גבוה האוויר נהיה דליל, בעיקר מעל שמונה קילומטר. קוראים לזה 'רצועת המוות', יש שם שליש מכמות האוויר, זה גורם למחלת גבהים שהורגת, ולפני שהיא הורגת היא משליכה על היכולות הפיזיות באופן דרמטי. את למעשה מתנהלת כמו סמרטוט. מספיק שעומדים בתור שעה בגובה, וזה יכול להיות ההבדל בין חיים למוות. בפסגה לא צריך הרבה כדי להיהרג".
הכסף מסנוור
תמונה שהעלה המטפס הבריטי נירמאל פורג'ה לאינסטגרם לפני מספר ימים ממחישה את המצב: שורה ארוכה של מטפסים מצטופפים על המסלול החשוף לרוחות, עמוסים בציוד, נאבקים על כל טיפת חמצן וממתינים בסבלנות לתורם לעלות. פורג'ה, שמשלים שיא עולם בטיפוס לכל 14 פסגות ההימלאיה, מתאר יום שטוף שמש — 25 מעלות מתחת לאפס. "אנחנו במקום שנקרא 'אזור המוות', ויש כאן תור של כ־320 בני אדם שממתינים כבר שעות", כתב.
התמונה עוררה שיח ער ברשתות החברתיות, ורבים הודו שדמיינו את פסגת האוורסט כמקום שקט ושומם, שונה מאוד מהצילום. "התור הגבוה ביותר בעולם", קרא לזה אחד הגולשים, ואחר כתב: "נשבר הלב כשרואים את התמונה הזאת. חייבים להגביל את מספר המבקרים ולו רק כדי לשמור על היופי והכבוד לאוורסט".
והיו רבים שהביעו חשש לביטחונם של המטפסים. "זה ממש מסוכן כשכל כך הרבה אנשים מצטופפים על פסגה כלשהי, ובוודאי שעל האוורסט". וגם: "אלוהים אדירים, ואני חשבתי שאסון האוורסט ב־1996 היה נורא. זה מטומטם לגמרי, איך כל האנשים האלה יספיקו להגיע לפסגה בזמן כדי להסתובב על עקבותיהם? הם מתכוונים פשוט להתיישב על הקרח ולהחליק למטה?"
והיו גם שראו בתמונה סמל פילוסופי. "זה מסמל את האנושות כולה", כתב גולש מהודו. "עומדים על סיפו של המוות, צעד אחד לא נכון ואתה נופל. ועם כל זה כולם ממשיכים, בזה אחר זה, אל עבר ה'יעד' שאף אחד מאיתנו לא שאף אליו".
המקומיים מצביעים על התחרות בין החברות השונות שמרכזות את המשלחות כסיבה המרכזית לעלייה במספר המטפסים. חברות מקומיות שצצו כמו פטריות אחרי הגשם, מציעות מחירים נמוכים ב־50 אחוזים מאלה של החברות הזרות, והלקוחות ממהרים לנצל את הדילים המפתים. המשלחות תופחות, וצווארי הבקבוק שנוצרים מהווים איום אמיתי על חייהם של המטפסים, שמתבטא במחסור של בלוני חמצן, כוויות קור, התעלפויות ומוות. הבעיה קשה במיוחד לקראת תום התקופה, כשמטפסים חוששים שלא יספיקו להגשים את החלום לפני תום האביב ולוחצים להמשיך ולטפס למרות שחלון ההזדמנויות הולך ונסגר. השנה, למשל, היו עד כה בחודש מאי רק חמישה ימים שבהם מזג האוויר היה נוח מספיק כדי לאפשר טיפוס, מה שגרם למאות מטפסים ומלווים לרכז את המאמצים להגיע לפסגה בסוף השבוע האחרון. בשאר הזמן, המטפסים תקועים בדרך, ויוצרים צפיפות מסוכנת בנקודות קבועות לאורך המסלול. מוסיפים לזה את העובדה שבין ההרפתקנים יש כאלה שמיומנותם מוטלת בספק, והרי לכם מרשם בטוח לאסונות.
"בשנת 2019 אנחנו שומעים סיפורי אימה על הטיפוס בקטע האחרון, מהאוכף הדרומי ועד לפסגה, שלוקח עשר, 12 ואפילו 14 שעות", כותב הבלוגר אלן ארנט, שמתעד בבלוג שלו את עונות האוורסט מדי שנה. "בגלל הפקקים, החזרה לאוכף הדרומי יכולה לקחת שש שעות נוספות, מה שאומר שקטע הטיפוס האחרון דורש 20 שעות. זה מטורף!"
לדונלד קאש (55), איש מכירות מיוטה שבארצות־הברית, זה היה יותר מדי. הוא המתין כשעתיים בתור ארוך של המוני מטפסים כדי לרדת את "מדרגת הילארי", צוק סלע, ובעת שצילם תמונות של הפסגה, לקה בהתקף לב והתמוטט. "הוא מת בעודו משלים את חלום חייו", כתבה בתו דניאל בפוסט שהעלתה לפייסבוק, כשהיא מכוונת למטרה שהציב לעצמו קאש: לכבוש את הפסגה הגבוהה ביותר בכל אחת משבע היבשות על פני כדור הארץ. פסגת האוורסט הייתה האחרונה ברשימה. על פי בקשתו, לא יתעקשו אשתו וארבעת ילדיו להחזיר את גופתו לארצות־הברית. "הוא תמיד אמר שהוא מעדיף למות על ההר ולא במיטת בית חולים", אמרה בתו.
מאז החל תיעוד מסודר בשנת 1922, נרשמו כבר למעלה מ־200 מקרי מוות של אנשים שניסו להעפיל אל הפסגה. הסכנות רבות ומגוונות, ממכות קור, נפילה לחרכים בקרח, מפולות שלגים ועד למחלת גבהים. שעות של עמידה בתור כדי להמשיך ולטפס פירושן בזבוז עצום של חמצן מהבלונים, דבר שעלול להיות ההבדל בין חיים ומוות.
רשויות ההימלאיה ערות לסכנות, וכבר ב־2012, כשהתפרסמו תמונות על פקקי תנועה, יצאה קריאה להשקיע מאמצים בפיתוח דרכים לשלוט בציבור המטפסים. אבל ההכנסות היפות מקשות על האיפוק, ומספר הרישיונות רק גדל. השיח על הסכנות לאורך המסלול בצד הדרומי של האוורסט מתקיים כבר מספר שנים, אבל לא נראה שמשרד התיירות של נפאל ממהר להסיק מסקנות, לא מטיל רגולציה על המחירים שגובים מארגני המשלחות המקומיים, לא מגביל מספיק את מספר האישורים, וגם לא מסנן בקפידה מטפסים שאינם מיומנים. בשנה הנוכחית נוספו לאוצר המדינה ארבעה מיליון דולר מרישיונות בלבד, עוד לפני שהתיירים הנועזים החלו לרכוש את הציוד הנלווה, כך שנראה שלמרות מקרי המוות הטרגיים והמיותרים, נפאל לא צפויה לרסן את התרנגולת הקפואה המטילה ביצי זהב. •
לאתר של דורון אראל:
לפנייה לכתב/ת 
