ערב טיסתו לישראל הוזעק ד"ר רוס גרין, פסיכולוג אמריקאי המתמחה בטיפול בהפרעות קשב, לתחנת המשטרה שעצרה נער בן 16. "בשבע וחצי בבוקר הוא עשה סלפי, צילם את עצמו עם אקדח צעצוע, העלה את התמונה לרשת וכתב תחתיה משפט אחד: 'הלימודים יתחילו בקרוב'. אני לא יכול לנחש מה עבר לו בראש כשעשה את זה, אבל בארצות־הברית, שבשנים האחרונות חוותה כמה וכמה מקרים של יריות בין כותלי בתי ספר, לא חשבו פעמיים. המנהל ראה את התמונה והזעיק את המשטרה, שעצרה את הנער בהנחה שהוא עלול להיות הרוצח הפוטנציאלי הבא".
מה עשית?
"הסתכלתי על הנער. ראיתי שהוא נע באי־שקט. דיברתי איתו. ילד נחמד. שאלתי אותו 'התכוונת לעשות שימוש כלשהו בנשק אמיתי?', והוא ענה: 'לא, נראה לך שאני משוגע?' כששאלתי אותו למה הצטלם עם אקדח צעצוע, הוא ענה 'סתם'. אמרתי למפקד התחנה שהילד הזה אינו רוצח, אלא בעל הפרעת קשב המתבטאת לא רק בחוסר היכולת להתרכז".
אז במה עוד?
"הוא שייך לקבוצה של ילדים היפראקטיביים ואימפולסיביים, שבדרך כלל עושים לפני שהם חושבים, ופעמים רבות עושים גם את מה שהם יודעים שאסור להם לעשות".
איך זה נגמר?
"לא הספקתי להתעדכן מפני שמיד עליתי על טיסה אליכם, לישראל, אבל על סמך ניסיוני, לטווח הארוך לא יכול להיות לזה סוף טוב".
ד"ר גרין אומר שהבעיה היא בכך שהרשויות שמטפלות בנושא לא באמת מבינות מה המשמעות של הפרעת קשב ומייחסות לה רק קשיים בלימודים. "לפני עשר שנים נהגו לחשוב שהפרעת קשב היא עניין של בית הספר בלבד, מפני שהתלמיד נכשל בלימודים ומפריע לחבריו לכיתה כשהוא קם ממקומו או צועק את התשובה ללא הצבעה. כיום כבר ברור שהפרעת קשב משפיעה על כל תחומי החיים, בהיותה הפרעה שגורמת לדיכאון, חרדה, בולימיה, אנורקסיה, עבריינות, התמכרויות ואובדנות".
ואיך התובנה הזו משליכה על הטיפול?
"כאן הבעיה", מתוודה ד"ר גרין. "במוסדות חינוך בארצות־הברית יש הרבה אלימות ולכן כל מקרה של השתוללות קיצונית ושל איבוד שליטה גורר התערבות של המשטרה, וזה צעד חסר תועלת שגורם רק לנזק. מה השוטרים מבינים בהפרעת קשב? מה השופטים מבינים בהפרעת קשב? התוצאה היא שכיום יותר מ־60% מהאסירים שיושבים בבתי הכלא הם אנשים שבעצם מאובחנים כסובלים מהפרעת קשב".
"מבחינה זו אנחנו לא כל כך רחוקים מאמריקה", מעדכנת אותו איריס שני, מנכ"לית עמותת "קווים ומחשבות" שהזמינה את ד"ר גרין להרצות בכנס השנתי שלה. "בישראל 57% מהיושבים בכלא הם בעלי הפרעת קשב. ואצלנו, בניגוד לארצות־הברית, האסירים שאובחנו כבעלי הפרעת קשב לא מטופלים בריטלין בגלל החשש מהתמכרות".
"באמת?" גרין כמעט נופל מהכיסא, "אז איך מצפים מהם להשתקם?"
"זו המלחמה הבאה שלי", מספרת לו שני. "האם מישהו יעלה בדעתו לשלול כיסא גלגלים מאדם משותק שנכנס לכלא? בימים אלה אנחנו עובדים עם עמותה שמוציאה נשים ממעגל הזנות וגילינו ש־30% מהזונות הן בעלות הפרעות קשב. מי יודע איך היו נראים חייהן, וכמה כסף היה נחסך למדינה, אילו טיפלו בהן בילדותן".
הבנות הופכות לשקופות
הפרעת קשב (ADHD) היא הפרעה נוירוביולוגית התפתחותית שפוקדת 10־7 אחוזים מהאוכלוסייה (הנתון הישראלי זהה לאמריקאי) עם שכיחות קצת יותר גבוהה בקרב בנים. "זה הנתון הרשמי", מעיד גרין, "אבל קשה לדעת האם הביצה קדמה לתרנגולת או להפך. ייתכן מאוד שהשכיחות זהה בקרב שני המינים, אבל כיוון שהבנות צייתניות יותר, הן הופכות לשקופות וכתוצאה מכך לא מאובחנות".
"בימינו אוהבים לומר שכל ילד ישראלי שני סובל מהפרעת קשב, וזו טעות שנובעת מהבלבול העצום בין הפרעות קשב לבין לקויות למידה", מספרת שני (57), אם לשלושה, שכותבת בימים אלה דוקטורט בנושא ההיסטוריה של הפרעות קשב, באוניברסיטת בר־אילן. לפני שני עשורים, במסגרת התואר השני, היא למדה אצל ד"ר תום גמפל, פסיכולוג אמריקאי שעלה לישראל. לדבריה, "הוא הוכיח שאפשר לחולל שינויים מדהימים בילדים בעלי הפרעת קשב כשמייצרים עבורם מערכת של חוקים, אכיפה ופרסים על התנהגות טובה".
כלומר?
"כאשר לוקחים את הילדים שסובלים מהפרעות קשב ומציבים בפניהם אתגר, המוח שלהם, בתגובה, משחרר את החומר דופמין (שאגב, הוא החומר המצוי בריטלין), ממקד אותם, ואז הם רוצים מאוד להצליח", אומרת שני. את הטיפול ההתנהגותי היא יישמה בבית הספר לחינוך מיוחד שבו עבדה והגיעה למסקנה שילדים בעלי הפרעת קשב לא צריכים להישלח לחינוך המיוחד.
למה?
"הפרעת קשב מאובחנת על ידי רופא, וכל המחקרים מוכיחים ששלושה דברים מסייעים לה — טיפול תרופתי, הדרכת הורים וטיפול התנהגותי. זאת בניגוד ללקויות למידה — שפוקדות 16% מהאוכלוסייה ומצריכות אסטרטגיות למידה של מורה להוראה מתקנת ללא טיפול תרופתי".
ומה קורה בישראל?
"בישראל חיברו בין שני התחומים השונים האלה משיקולים כלכליים, וכיום כבר אין אף מסגרת שניתן להגדיר אותה כחינוך רגיל. בכל כיתה משולבים תלמידים בעלי לקויות למידה והפרעות קשב, אוטיזם ופיגור בתפקוד גבוה, ומשרד החינוך מצפה מהמורה, שלמדה ספרות או היסטוריה, ללמד את כולם. איך היא יכולה לעשות את זה בכיתה של 40 תלמידים מכל גווני הקשת?"
ומה אתם עושים בנדון? זה באמת לא ישים.
"אנחנו מנסים ללכת לגילאים הצעירים, ונלחמים להעביר הכשרות לגננות כדי שיצליחו לאבחן את הילד בעל הפרעת הקשב כבר בגיל שלוש, ואז אפשר יהיה להעניק לו טיפול לפני הכניסה לבית הספר. הגננת יכולה לראות שמדובר בילד שהוא לא רגוע, שיש לו קוצים, שהוא ממולל את החולצה, שהוא קלאמזי, מרבה ליפול, נוגע בילדים אחרים, מתפוצץ תוך דקה ונותן למצבים שגרתיים פרשנות לא נכונה".
לוותר על איינשטיין?
ד"ר גרין (61), שזה ביקורו השני בישראל ("הפעם הראשונה הייתה בבר־מצווה שלי, לפני 48 שנה ישראל הצטיירה בעיניי כמדינה ים־תיכונית ועכשיו, לשמחתי, אני רואה אותה כיותר מערבית"), החליט להקדיש את חייו לטיפול בהפרעות קשב כבר בהיותו סטודנט לפסיכולוגיה.
"נמשכתי לילדים האלה דווקא מפני שמבחינה חיצונית הם נראים בסדר, כמו כולם. הם ילדים שיותר מדי מתקנים אותם, יותר מדי מכוונים אותם ויותר מדי מענישים אותם. ילד עם הפרעת קשב מתעורר בבוקר ויודע שעליו לצחצח שיניים ולהתלבש, אבל הוא ממשיך לשבת על המיטה מפני שנפתח אצלו מסך אחר. הוריו גוערים בו, מאיצים בו להזדרז, והוא מגיע לבית הספר באיחור, עצבני וכועס. המורה צועקת עליו בגלל שהוא לא יושב במקום או בגלל שהוא מתפרץ לדבריה או בגלל שלא השלים את הכנת שיעורי הבית בכיתה. עד שהוא חוזר לביתו ההשפעה של הריטלין חולפת, ובמשך שלוש שעות, בעזרת הוריו ומורים פרטיים, הוא מנסה לסיים את השיעורים. בנוסף, הוריו מרבים להעניש אותו על הישגיו הנמוכים בהחרמת הסלולרי, באיסור לצפות בטלוויזיה ולשחק במחשב. אלה חיים של סבל. את התסכול שלו הוא מנתב להימנעות מלימודים ולמרד".
גרין, שעבד כמרצה לפסיכולוגיה במחלקה לפסיכיאטרייה בבית הספר לרפואה של הרווארד, ובשנים האחרונות מרצה בווירג'יניה ובסידני, אוסטרליה, הקים את ארגון "החיים באיזון" שמטרתו להפיץ בכל רחבי הגלובוס מודל להתמודדות עם קשיי ויסות והתנהגות.
"הצעד הראשון במודל שלי הוא שיחת עומק עם ההורים שנעים בין הכחשה לרגשות אשמה. אני מסביר להם שכל אחד מילדיהם זקוק לקלפים בגודל שמתאים לאצבעותיו, אין מקום לתחרות ולהשוואה. אם הוזמנתם למסיבת יום הולדת, אתם אלה שתחליטו אם ללכת אליה עם הילד בעל הפרעת הקשב, שעלול להפוך אותה לבלגן. השאלה מה הקשר בין אבחון ההפרעה של הילד לבין גירושים עדיין לא נבדקה, אבל 70 אחוז מהאנשים שמתגרשים הם בעלי הפרעות קשב, מה שמוכיח שהבעיה הזו לא חולפת עם הזמן, ודאי שלא מעצמה".
השלב השני במודל של גרין הוא קירוב בין ההורים למורים שהפכו לאויבים היושבים משני צידי המתרס. "אלה מאשימים את אלה, והילד מתעתע בהם מפני שהילד של הבוקר, שמצוי תחת השפעת ריטלין, הרבה יותר רגוע מהילד של הערב, שלא מקבל ריטלין מחשש שיתקשה להירדם. השלב השלישי הוא הכנת רשימה מפורטת של כל דפוסי ההתנהגות שהילד/נער מתקשה לבצע וחיפוש אחר פתרונות ריאליים לבעיות אלה.
גרין שמח לשמוע על החידושים שהוכנסו לבתי ספר ישראליים בזכות עמותת "קווים ומחשבות", כמו כריות במילוי כוסמת המונחות על הכתפיים והברכיים ופיתות של פילאטיס המונחות מתחת לרגלי התלמיד והוא מדמה בהן תנועות של צעידה. "הגישה האמריקאית זהה לישראלית", הוא אומר, "ורק באירופה התמונה שונה. האירופאים כמעט שלא נותנים ריטלין בגלל החשש מתופעות הלוואי שלו. אילו בני או בתי היו זקוקים לריטלין הייתי נותן להם אותו בלב שקט".
גרין מתחלחל כשאני מציגה לו שאלה בדיונית — מה יקרה אם בעוד כמה עשורים יוכלו לאתר הפרעת קשב בבדיקות גנטיות של העובר? האם ההורים יהיו מעוניינים בהפלה?
"חס וחלילה!" הוא מוחה בתוקף. "ילדים עם הפרעות קשב, שרואים את העולם אחרת, הם ברכה לאנושות. ההפרעה שלהם היא המקור להמצאות וליצירתיות. למה למנוע מהעולם אנשים כמו ליאונרדו דה וינצ'י ואלברט איינשטיין? אם נדע לאבחן אותם בגיל צעיר ולהעניק להם יחס וטיפול מתאימים הרווח והאושר יהיו של כולנו".
