דנה פרידר לא מסוגלת לרבוץ במיטה עד מאוחר עקב קוצים בישבן, ואין מה לדבר איתה על שנ"צ, אבל בתחום החופשות היא זכאית לתואר בהצטיינות. לאחרונה טסה עם חברה לתאילנד, למנוחה של בטן־גב בים ובבריכה. "כמו פולנייה טובה, אני חייבת לעבוד קשה־קשה לפני שאני מפרגנת לעצמי חופש", היא מבהירה.
את פולנייה טובה?
"לא", היא צוחקת, "עובדה, אני לא מקטרת, אבל כשאני קונה כרטיס טיסה אחרי תקופה ארוכה שבה עבדתי כמו סוסה, החופשה הרבה יותר מתוקה".
אם רציתם לדעת מה זה לעבוד כמו סוסה, עליכם רק לבחור בין הקולנוע לבמה. בימים אלה היא מככבת בקומדיה "אול אין" ומדי ערב מפגינה את השילוש הקדוש שלה ‑ שירה, ריקוד, משחק ‑ במחזמר "שיגעון המוזיקה" בתיאטרון הקאמרי, שעלה רק לפני שלושה חודשים וכבר מדפיס הזמנות להצגת המאה.
"אז למה כולם שואלים אותי מתי אני מתכננת היריון?" היא מתבכיינת. "מישהו מעלה בדעתו שסטפני יכולה לרקוד את הבי־ג'יז עם בטן?"
ומה את עונה?
"כל דבר בזמנו".
לפני שלוש שנים יצאה פרידר (32) לבליינד דייט עם איש העסקים דין שטרן (38) ובבוקר שאחרי דיווחה לאמה, "אתמול הכרתי את בעלי". בצידו השני של הקו אמה נאנחה בשקט ואמרה, "טוב, תמיד היית מיוחדת".
זה סוג של מחמאה?
"למה שלא תשאלי את אמא שלי? זה כינוי שנולד בילדותי המוקדמת, כי שני אחיי היו ילדים טובים שגדלו בדיוק לפי הספר ‑ תומר (34) הוא הייטקיסט וטל (24) הוא קצין משוחרר שהתחיל ללמוד הפקה מוזיקלית ברימון ‑ ורק אני, מאז ומתמיד הלכתי בדרך אחרת. בגיל 14 התחלתי להופיע כליצנית בימי הולדת והוריי לא הבינו למה בחרתי במקצוע המטורלל הזה, שאין בו חוקים ויציבות ובמקרה הטוב את שורדת. ה'מיוחדת' של אמא שלי הביע דאגה".
ואיך ידעת, בסוף הדייט הראשון, שהגבר הזה באמת יהפוך לבעלך?
"אינטואיציה, שלשמחתי לא איכזבה. כשחברה משותפת נתנה לו את הטלפון שלי, דין היה בחו"ל ובמשך שבוע היינו המון בטלפון ובסמסים. זה מדהים, לדעתי. העובדה שאני חשופה במקצוע לא אומרת שאני לא ביישנית בדייטים. הם תמיד מרגישים לי כמו ראיון עבודה וזה לא הכי נעים. השבוע הזה של שיחות אינסופיות יצר בילד־אפ אדיר, וכשסוף־סוף נפגשנו כבר היינו הרבה אחרי הגישושים המביכים. חוץ מזה, דין היה מקצועי".
מקצועי?
"ברור, כפרה עליו. הוא לקח אותי למקום הנכון, מסעדה אינטימית בפלורנטין, והוא היה הכי ג'נטלמן בעולם. בסוף הארוחה הזמנו מונית לדירה שלי והוא התעקש לנסוע איתי. אמרתי לו, 'אני לא אסנג'ר אותך, זה מטורף, תיסע איתי לצפון תל־אביב ואחר כך תחזור לדירה שלך בדרום תל־אביב?' אחרי שממש הכרחתי אותו לרדת נהג המונית אמר לי 'תשמעי, אני ותיק, כבר נתקלתי בהמון מצבים, אבל דבר כזה עוד לא ראיתי'. וזה נכון. דין הוא נסיך".
הבשלנית
דירתם השכורה ("נראה לי שזו הפעם הראשונה שאני מזמינה עיתונאית הביתה, כנראה שהגיל עוזר לי להיפתח") נראית כמו חלומו הרטוב של מעצב פנים מקורי. האופניים שלו משתלשלים מתקרת הסלון ("הוא גבוה והם קלים, ככה חוסכים מקום"), הגלשנים שלה תלויים על הקירות, על חזית המקרר מודבקים עשרות מגנטים עם מילים באנגלית שהאורחים מוזמנים להרכיב מהם משפטים ועל שולחן האוכל ניצב פסל בצורת נעל. "רוב הקרדיט מגיע לדין, שיודע למצוא את הדברים המגניבים, אני רק זורמת איתו. שיביא בובות של ביגי וטופאק אם זה מה שעושה לו טוב. אף פעם לא הייתי מהבחורות האלה שמשתלטות לגבר על הבית ועושות בו כרצונן. מי שנכנס לכאן רואה השתקפות של שנינו, אבל אנחנו לא עמוק מדי בקטע של רוחניזם".
היא מגישה מפירות העונה וסוחטת ליים מעל פרוסות המלון. ככה זה כשאת נשואה לבעלי מסעדת "ג'וסה" שמגישה מיצים בכבישה קלה ("טעמת פעם פודינג צ'יה? אוכל זה החיים") ונהנית לבלות את שעות הפנאי במטבח. "יש לי אחלה מקלובה והספציאליטה שלי הוא תבשיל אורז ועוף ברוטב חמאת בוטנים, סויה וכוסברה"
ביתה השני הוא התיאטרון. "עשיתי הרבה אודישנים לקאמרי", היא לא מתביישת להודות. "כמה זה הרבה? המון, ובכולם פישלתי. באודישן את עולה לבמה הענקית, מרוב שקט הצעדים שלך גוברים על הרעש של דפיקות הלב, שלושת הבוחנים יושבים רחוק ממך והם לא הקהל הכי אוהד, ואז מבקשים ממך לעשות סצנה או לשיר. איך אפשר שלא למות? ההתרגשות גרמה לי לפספס או שהגעתי לשלב האחרון ומישהי אחרת קיבלה את התפקיד. באסה. ברור שזה מתסכל. אבל אחרי כל כך הרבה שנים במקצוע למדתי להודות גם כשאומרים לי, 'לא'. הסירוב מאתגר. כשפירסמו את מועד האודישן ל'שורת המקהלה', סרט הפולחן שעליו גדלתי, חטפתי גירודים בכל הגוף. הסתגרתי בבית, עשיתי מיליון פעמים את המונולוג של ואלרי קלארק והגעתי מאוד מוכנה וממוקדת. צדי צרפתי בחן אותי ולמרות המרחק הפיזי ראיתי איך הבעת הפנים שלו משתנה. הוא קרא, 'לא ידעתי שאת קומיקאית, לא ידעתי שאת מצחיקה' והבנתי שהרוח נושבת לכיוון הנכון. על האודישן בריקוד הוא ויתר לי, כי הוא ידע שאני רוקדת, וכשהמפיק צילצל ושאל אם אני פנויה בתאריך זה וזה צרחתי מאושר".
כבר גילית שאת ביישנית. את גם חסרת ביטחון עצמי?
"לא חסר לי ביטחון, אבל אני שומרת עליו בפרופורציות הבריאות. במקצוע הזה חייבים להנמיך ציפיות, לא לעלות יותר מדי גבוה ולא לצלול יותר מדי למטה, הקצוות מסוכנים. למדתי ליפול, לקום מהר על הרגליים ופשוט להמשיך. במקביל, אני כל הזמן לומדת. פיתוח קול, שיעורי משחק, סדנאות. לימודים זה משהו שכל החיים אהיה צמאה אליו, למרות שבכל ראיון אני מבטיחה שבקרוב אסיים את התואר בקולנוע ופסיכולוגיה. בחיי שנשארו לי רק כמה סמינריונים".
אחרי 120 הצגות של "שורת המקהלה" היא התייצבה לאודישן ל"שיגעון המוזיקה" מול הבמאי גלעד קמחי. "הוא אמר, שאם היו מספרים לו שאני אהיה סטפני הוא היה פורץ בצחוק מתגלגל, מפני שהוא הכיר אותי בתור ואלרי, דמות מוחצנת של וויט טראש. לקחתי סיכון כשהחלטתי להקצין אותה, ידעתי שאנשים מסוימים יגידו שאני לא שחקנית טובה, אלא אחת שפשוט מגישה את עצמה. זה קרה לי כשהייתי אלינור ב'האלופה'. ברחוב כולם צעקו לי, 'שמע ישראל' והיו בטוחים שאני מסורתית ולסבית ושכונתית. אחרי האודישן הייתי אמורה לטוס לניו־יורק לצילומים של רשת ההמבורגרים BBB, וכשגלעד קרא לי הייתי בטוחה שהוא רוצה להודיע לי באופן אישי שלא התקבלתי".
ושוב צרחת?
"ברור, אבל מחזמר זה פחד מתמיד מאסונות. כל הפחדים שלי התגשמו. כשהתקבלתי ל'שורת המקהלה' הפשלתי שרוולים והכרזתי שאני מתחילה מחנה אימונים. אחרי עשרה ימים יצאתי לריצה, נפלתי ושברתי את הרגל. במקום להגיע לחזרות בשיא הכושר הייתי חייבת לעבור שיקום. בחורף, כשהתחיל מרתון של הצגות, איבדתי את הקול, שלחו אותי לרופאה שמערבבת סטרואידים ושרתי, למרות שהיא פקדה עליי להתחזות לאילמת. אחר כך הצטננתי, במדגרת החיידקים שבחדרי השחקנים, ולקינוח, באחת ההצגות הראשונות של 'שיגעון המוזיקה', גל פופולר המקסים והנהדר הרים אותי חזק מדי והצלע שלי נסדקה. בימים הראשונים קיוויתי שסתם מתחתי שריר, רק אחרי חודש הגעתי לפיזיותרפיסט, ובעקבות צילום ריאות הרופא פסק, 'החדשות הטובות הן שחודש של כאב כבר מאחורייך, והחדשות הרעות הן שעוד חודש של כאב לפנייך'. בלעתי משככי כאבים עד שהעצם התאחתה".
אחרי שני מיוזיקלס בשירה חיה, יש סיכוי שתחזרי לפלייבק של הפסטיגל?
"אני לעולם לא אירק לבאר שממנה שתיתי בכיף. עשיתי שישה פסטיגלים, כל אחד מהם היה לי כמו לונה פארק גדול שגם פירנס אותי יפה מאוד, אבל אין ספק שלשיר בלייב זה הדבר האמיתי. כשיהיו לי ילדים אני אקח אותם גם לתיאטרון וגם לקרקס וגם לפסטיגל, למה לצמצם? זה כמו שאני, חולת אוכל, יכולה לעוף על שווארמה בלאפה, הכי ארוחת פועלים, ולמחרת לשבת באיזו סושייה מפונפנת ולהתענג מכל ביס".
החתולית
לסרט "אול אין" לא היה עליה לעבור אף אודישן. "לפני תשע שנים עבדתי עם הבמאי יהונתן בר אילן ב'חתולים על סירת פדלים', שהיה הסרט הראשון שלו וגם הראשון שלי. כל אחד מאיתנו המשיך לדרכו, ופתאום יהונתן בא, הושיט לי תסריט ואמר 'תקראי ותבחרי'. זו קומדית אקשן על ארבעה חברים מהתיכון שהפסידו במשחק פוקר ומחליטים לנקום במי שניצח אותם. אין ישראלי שלא יתחבר להומור של החבורה".
עוד לפני שהגיעה לסוף התסריט ידעה פרידר שהיא תהיה רחלי, "דמות של חתולת רחוב שעשתה המון חלטורות כדי לשרוד, ודווקא כשהחליטה לחזור לדרך הישר מוציאים אותה למשימה האחרונה. הסרט הזה דרש ממני לצבוע את השיער לג'ינג'י, לרכוב על סוסים, לנגן על גיטרה ולחלק קלפים כדילרית מקצוענית. בעלי לא התלהב מזה שאשתו הפכה לאדמונית, נשבעתי לו שזה זמני ולקח לי שנה לחזור לצבע הטבעי. אני שמחה על כל הזדמנות לשנות צורה וללבוש חליפה שונה. מצד אחד לשחק ב'סירות בודפשט' בחג המחזמר ומצד שני לקמפן את חברת הקוסמטיקה 'פאיו'. בתור מישהי שסבלה מאקנה, זה הניצחון הקטן שלי. בעצם, הגדול".
בין לבין היא חובשת כובע נוסף ‑ דמות אינסטגרם העונה לשם ליבת חמו, נערה שמפוצצת בלונים תוך כדי דיבור בקצב אוטוסטרדה ובקול צווחני. "ביום ההולדת של חבר שלי החלטתי לשלוח לו משהו מצחיק. פתחתי את הסנאפצ'ט, צילמתי ברכה, שיחקתי עם הפילטרים ושלחתי. בערב, כשנפגשנו בהצגה, הוא סיפר שראה את הסרטון בלופ ונקרע מצחוק. אז העליתי אותו לסטורי. כשהתחילו להגיע תגובות בסדר גודל חסר פרופורציות, התחלתי להעלות את הסרטונים לפיד. ליבת בת ה־16 לא מתביישת לומר הכל על הכל, כמו זה שהיא עוד לא קיבלה מחזור, והקול שלה נשמע כאילו שהיא אכלה בלוני הליום לארוחת בוקר. כיוון שיש לה אובססיה על אושפלו המון אנשים מתייגים אותי בתמונות של אושפלו, וברחוב שואלים אותי מתי אעלה את 'הליבת הבא'. מצטערת, אני לא עובדת בליבת. כל הכיף זה לצלם רק כשבא לי".
את עדיין מרגישה שחובה עלייך להוכיח שאת לא רק בלונדינית?
"לאחת כמוני יש הגדרה מיוחדת: סופיסטיכוסית".
