פעם בשבוע, בשעת ערב מוקדמת בשכונה, חבורת אנשים נפגשת כדי לשחק כדורגל. מדברים קצת, עושים חימום קצר, ומתחילים. הרמה לא גבוהה במיוחד, הם לא ממש בכושר, אבל זה לא משנה: האמוציות שם, העצבים, הצעקות, אבל גם הצחוקים. בסוף יושבים לדבר עוד קצת, סחוטים מעייפות ומיוזעים. אחר כך הולכים לאכול משהו ביחד.

מפגשים כאלה מתרחשים כל כך הרבה פעמים מדי יום בישראל. אבל בימי ראשון, בבית הנוער העברי בירושלים, המפגש השבועי של הקבוצה הירושלמית מעמותת "מגרש ביתי" נטען במשמעות אחרת. השחקנים הם דרי־רחוב, "חסרי בית", או "הומלסים".

כ־20 שחקנים מגיעים באופן די עקבי למפגש. הכדורגל מספק להם כמה שעות של ביחד, של מפגש חברתי. המשחק הוא גם כלי טיפולי, אבל משמש כעיקר כדבק. דרכו זוכים המשתתפים למעטפת שלמה של ליווי, תמיכה וסיוע.

יניב, אלכוהוליסט משוקם בן 36 מאזור ירושלים, מנסה להסביר מה הוא מקבל מהאימון השבועי: "כשהגעתי להוסטל שמעתי על הקבוצה והצטרפתי. זה שאני עושה ספורט עוזר לי להישאר מחוץ לאלכוהול, אבל גם הקבוצה ביחד זה כוח. זה חשוב לי". בזמן שהוא מדבר, הגוף שלו כל הזמן מושך לכיוון החברים על המגרש. "זה הספורט האהוב עליי", הוא אומר. "חבל לי שלא השקעתי בזה מאז שהייתי ילד". דקה אחר כך הוא בועט לקורה ומחייך כאילו כבש בגמר ליגת האלופות.

צילום: עוז מועלם

עמרי אברמוביץ', מנכ"ל העמותה, הקים אותה ב־2013 יחד עם שותפו אורי שוהם כ"עמותת כדורגל לחסרי בית". הרעיון הגיע לשוהם בעקבות סרט תיעודי בו צפה על גביע העולם לחסרי בית (Homeless World Cup). "יש לי שריטה די עמוקה עם חסרי בית", מסביר עמרי. "זו אוכלוסייה שמעניינת אותי, כתבתי עליה את התזה וגם הדוקטורט שלי יעסוק בזה. עשיתי 'ניסויים' על עצמי כדי לחוות את הדבר עצמו, ברחוב. גם התנדבתי בארץ ועם הומלסים בניו־יורק. בנוסף, אורי ואני, שנינו חולי כדורגל. ברגע שהוא העלה את הרעיון, היה לי ברור מיד שהולכים על זה".

אורי שוהם

איך בכלל גורמים לאנשים מהרקע הזה להגיע ולהתחייב?

"חלק מהמודל הוא עבודה משותפת עם הממסד, שגם עוזר מאוד במימון. השותפים המקוריים של התוכנית היו עיריית ת"א־יפו והמשרד לביטחון פנים, ובהמשך נוצרה שותפות עם עיריית ירושלים, והקמנו שם קבוצה חדשה. אנחנו משתפים פעולה גם עם בתי מחסה ומעונות. כל הגופים האלו יחד עוזרים לנו בגיוס האנשים, והיום הגענו למצב שאין לנו קושי בתחום הזה".

לבקש סליחה מהילדים

מלבד הערך הטמון בכל פעילות ספורטיבית, יש חשיבות גם לאופי של המשחק עצמו. "הכדורגל מתאים מאוד לאוכלוסייה", מוסיף עמרי. "מעבר לצד הפיזי, יש בו משהו שיוצר תחושת ביחד. זו ממש משפחה. מה שמייחד את העמותה הוא המעורבות האישית שלנו. אנחנו משחקים איתם והם גם נכנסים לנו לחיים. את ליל הסדר לפני שנתיים אשתי, אני והילדות עשינו איתם ולא עם המשפחות".

עמרי אברמוביץ'

נוסף על האימון השבועי וארוחת הערב שאחריו, השחקנים זוכים לליווי אישי צמוד, שהוא למעשה העיקר. גם אסף יונוביץ', רכז העמותה בירושלים שהקים את הקבוצה החדשה, הוא "חולה כדורגל" כהגדרתו. יונוביץ', סטודנט למשפטים, עובד גם ביחידה למעורבות חברתית באוניברסיטה העברית כאחראי על החיבור בין סטודנטים לארגונים חברתיים. "הסיוע של 'מגרש ביתי' הוא בכל תחומי החיים", הוא אומר. "יש מערך של כ־20 מלווים מתנדבים. הם הולכים איתם לביטוח לאומי, מסייעים בטיפול בבעיות מול ההוצאה לפועל ובתי המשפט, מלווים אותם לרופאים ולפסיכיאטרים. הכל".

אחת הבעיות שאנשי העמותה זיהו הייתה דווקא אצל אלו שנחלצו מהרחוב ועברו לדירות. "היחידה לדרי רחוב בעיריית ירושלים היא שותפה נאמנה, מכל הבחינות, גם כלכלית. אבל גילינו שדווקא בשלב הכניסה לבית, מסיבות שלא תלויות בהם, קשה להם לתת מענה", מסביר יונוביץ'. "כאן אנחנו נכנסים לתמונה, מלמדים התנהלות בחיי הבית, מסייעים במציאת עבודה ועוזרים להשתלב בקהילה".

דיאנה, בת 45, היא האישה היחידה שהגיעה לאימון. "עד גיל 17 הייתי ילדה טובה, אבל אז התחלתי להכיר כל מיני דברים שהם 'לא לגיטימיים בחברה', כמו שאומרים. יצאתי מכל הבלגן, אבל היום יש לי ילדים בני 12, 14 ו־26 שלא מוכנים לראות אותי. אני מבינה אותם, כל כך הרבה זמן לא הייתה להם אמא, כשלא היה גם אבא", היא אומרת בדמעות. "הגדול אמר לי שאם יהיה לי מקום משלי ואני אמשיך להיות במצב טוב אז נדבר שוב. הגעתי להוסטל ב־2017 והייתי עם המון אגו. כל הזמן אמרתי 'לא' לדברים. ואז גיליתי על קבוצת הכדורגל. אני מתמידה היום ועושה הכל רק בשביל הזדמנות להגיד סליחה לילדים שלי".

"הערך של הנסיעה הוא עצום"

אחרי האימון הם יושבים לאכול ומדברים על המשחק. מפרגנים על גול יפה, המנצחים יורדים על המפסידים. כמו בקבוצת חברים רגילה. "הגענו למסקנה שאיך שבן אדם מתנהג על המגרש, זה גם איך שהוא בחוץ", אומר יונוביץ'. "אנחנו רואים איך בן אדם שמשנה גישה באימון נותן לזה גם ביטוי בחוץ. מישהו שמפסיק לוותר לעצמו במגרש - יש לזה השלכה בחיים, ולהפך".

בימים אלו העמותה מריצה קמפיין לגיוס כספים דרך האתר drove, כדי לשלוח את הקבוצה הירושלמית לאליפות העולם שתיערך בין ה־27 ביולי ל־3 באוגוסט בקרדיף, בהשתתפות קבוצות מ־60 מדינות. חוקי האליפות אומרים שכל אדם יכול להשתתף בה רק פעם אחת, ובשנים קודמות נסעו הקבוצות מת"א.

"הערך של הנסיעה הוא עצום", אומר אברמוביץ'. "זו חוויה מעצימה שיכולה לעשות את ההבדל בין התמדה בתהליך לבין נשירה ממנו".

מי יודע כמה זמן עוד ייקח עד שנבחרת ישראל תצליח לעלות למונדיאל. כרגע, נראה שהאליפות בקרדיף היא הכי קרוב שאנחנו יכולים להגיע לשם.

מבקשי מקלט ונגמלים: "מונדיאל ההומלסים"

היוזמה לקיומו של גביע העולם לחסרי הבית היא של ארגון בעל שם דומה, שמנסה להביא לסיום התופעה בעולם. הטורניר מתקיים מדי שנה מאז 2003, ומושך יותר עניין מפעם לפעם. בשנה שעברה, למשל, הגיעו כ־500 שחקנים מ־47 מדינות לשחק במקסיקו סיטי.

המשתתפים, גברים ונשים (כל מדינה יכולה לשלוח קבוצת גברים/מעורבת, וגם קבוצת נשים, בנות שמונה שחקנים/ות), חייבים להיות בני 16 ומעלה, ולהתאים לפחות לאחד מהקריטריונים: חיו ברחוב בשנה שלפני הטורניר, מתפרנסים מרוכלות רחוב, מבקשי מקלט וחסרי בית לשעבר שנמצאים בגמילה מאלכוהול או סמים. השחקנים בכל מדינה מאותרים על ידי הסניף המקומי של הארגון העולמי.

פרטים על האפשרות להשתתף במימון הנסיעה ניתן למצוא בעמוד הפייסבוק של "מגרש ביתי".