עד הפירור האחרון

השירים הגנוזים // לאה גולדברג - הקיבוץ המאוחד - 453 עמודים

לאה גולדברג, אפשר לומר, היא האפיפיור האחרון של הספרות העברית. או האפיפיורית הראשונה. ואם לא אפיפיור, גולדברג היא כנראה איש האשכולות המובהק ביותר שהצמיחה הספרות העברית במאה ה־20. ילדת פלא שהיקף ההשכלה, הידע האינטלקטואלי, המקצועי והיושרה האמנותית שלה בבגרותה שקולים רק למידת הביקורת העצמית, לאכזריות הקרירה שהפגינה כלפי עצמה כאדם וכיוצרת.

"אוהבת אני ביקורת", אמרה פעם בראיון לגליה ירדני, "הקורעת את הבשר החי". אמרה, והוכיחה. פרסום היומנים הפרטיים של גולדברג ב־2005 איפשר בין היתר חשיפה לכישרון האכזרי הזה של גולדברג. ניתוח פסיכולוגי ואמנותי שלא הייתי מאחל לאויביי המרים ביותר. היומנים הללו היו יצירת המופת האחרונה שגולדברג הורישה, על אפה ועל חמתה, לציבור. שם באמת מופיעים הטקסטים הגנוזים של גולדברג. אחורי הקלעים, אולם האִגרוף וחדר ההלבשה המיוזע שבהם דובבה את עצמה בחופשיות אלימה. תא וידויים ספרותי שבו היא מתייצבת מול עצמה כמין אח גדול עריץ וחסר פשרות, ובו מופיעים גם חלק מהשירים שנכללו בספר החדש, במהדורת 'השירים הגנוזים'.

כ־300 שירים כולל הקובץ, מאורגנים לפי חלוקה כרונולוגית בעיקר. לפעמים לפי היקף הפרסום שלהם או מקורם: שירים גנוזים שלא הודפסו מעולם, טיוטות, גרסאות לא סופיות או דחויות של שירים מוכרים, שירים שנדפסו בעיתונים ולא כונסו, שירי ילדות, חלקם מתורגמים מרוסית או גרמנית. גם זו עדות למעמדה הסמכותי של גולדברג - הביטחון של הוצאת הספרים שקיים ביקוש וקהל לספר כזה.

"וכאשר אינני יכולה/ לצעוק בקול", כותבת כאן גולדברג, באחד השירים שאכן לא פורסמו עד כה בשום במה, ונדמה שיכול היה להשתרבב לשיר של דליה רביקוביץ, "אני כותבת שיר./ וכאשר אינני יכולה לקרוא בשם/ אני כותבת שיר./ אני כותבת שיר/ אחד אילם/ שאין בו צעקה/ ואין בו שם". האם זה שיר חשוב או משמעותי של גולדברג? לא יודע. מה שכן, 'השירים הגנוזים' כספר, כחיבור, כמוצר ספרותי, לא עורר בי צורך לשאול שאלה כזאת. וגם לא את הריגוש המסוים של תגלית ספרותית או הצצה למעבדה ספרותית. הגילוי המשמעותי ביותר כאן כרגע, לפחות מבחינתי, הוא שלא קיימת לשכה אפלה של כתבים סודיים, וגם לא מילה או דימוי סודיים, בתוליים, שחיכו לקורא הנכון. גולדברג הייתה קוראת כזאת. אשת מקצוע פר־אקסלנס. וגם המעגל הראשון של מקורבים וקולגות סביבה. מה שראוי לדפוס, נדמה לי, בדרך כלל קיבל הזדמנות על גבי העיתון.

"לעת מחר אתם/ באים על סף ביתי", כתבה גולדברג בשיר מאוחר שלא נכלל כאן, ובו היא מדמיינת ומסדירה את הימים שאחרי מותה, "באים על סף ביתי/ לחלוק את הכבוד/ ולחלק שלל". גדעון טיקוצקי, עורך הקובץ החדש ומי שהפך לדמות המרכזית בחקר ובהוצאת כתביה של גולדברג בשנות האלפיים, הקדיש את 'השירים הגנוזים' למשורר טוביה ריבנר, כלומר, לעורך ולפרשן החשוב ביותר של גולדברג אחרי מותה. ריבנר היה בין היתר העורך של 'שארית החיים', קובץ השירה האחרון של גולדברג, שפורסם לאחר מותה, וריבנר כלל בו את מה שנראה כמו המיטב משיריה המאוחרים והגנוזים. את הספר המיוחד הזה ההוצאה כבר לא מדפיסה. ולכאורה, 'השירים הגנוזים' מפצה על כך. בכלל, בעצם הריכוז של כל 'השירים הגנוזים', טיקוצקי עושה סדר יסודי בשיקולי העריכה ובשיבושי העריכה של פרסומים קודמים של שירי גולדברג המפוזרים בבמות שונות, ולכאורה משיב את הגלגל לאחור, לפני תהליכי הסינון והשכחה של חומרי הגלם. ומעניין לדון בקשרים ובהבדלים בין ריבנר וטיקוצקי כעורכים וכמהדירים, וגם בהבדלים בתקופות שבהן תרם כל אחד מהם לספרייה של כתבי גולדברג. האחד, בשנות ה־70 וה־80. והשני, בקצה המאוחר של התקופה הזאת, שבה כוכבה של גולדברג זרח והתעצם מחדש, בין היתר בזכות האופי האינדיבידואליסטי של כתביה ושל הפרסונה הציבורית שלה.

ההבדל הבולט מבחינת התקופות הוא הבדל כלכלי ופוליטי שמייצר איזו תכליתיות, קורקטיות, גישה שירותית, שמאפיינות את הספר הזה כמוצר מודפס. הוא עומד דווקא בניגוד לידע, להיכרות ולבקיאות של טיקוצקי בכתבי גולדברג, שמקבלים כאן ביטוי פורמלי, בלתי אישי. הגישה הזאת כביכול הכרחית לבנייה של מהדורה מסוג כזה - שהאידיאל שלה הוא כתב יד ראשוני, בלתי מטופל - אבל היא גם יוצרת את הרושם של אנטי־פגישה, קריאה בספרות שאי־אפשר באמת להגיב אליה באופן רגשי מפני שהיא כוללת הכל. הכל מלבד דרמה ממשית. מי שצריכים לנקוט עמדה כלפיה הם הקוראת או הקורא. לבודד מתוך המסה הזאת שירים משמעותיים או בולטים יותר. לשרטט סיפור כלשהו מתוך הקטלוג.

נכון, אפשר להרגיש איזו התפתחות או השתנות לאורך השירים. אבל מהדורת 'כל שיריה' מאפשרת קריאה דומה, ממוקדת ואסתטית יותר. שהרי השירים שם עברו מחזורים של עריכה ושל סינון מצד גולדברג, מצד קולגות ועורכים שפירסמו לראשונה את השירים. בעיניי, מי שירוויחו יותר מכל קורא אחר ב'השירים הגנוזים' הם קוראים שמתעניינים בעריכה ספרותית כמיומנות מקצועית וכתהליך נפשי. כלומר, יוצרי שירה.

מהי בכל זאת השאלה או המחשבה הבולטת שמעוררת המהדורה הזאת? השערה: למה השיר המסוים אוחסן ולא קיבל רישיון כניסה לספרי שיריה. לאלבום הציבורי, למוזיאון. התשובות שאפשר לספק הן בדרך כלל: הביטוי המאומץ, העודף הלא־משכנע, הפאתוס הלא־מוצדק. יותר מכל, הספר עוקב אחרי חוש הביקורת העצמית שגולדברג פיתחה ושיכללה לאורך השנים כלפי שיריה - ויעידו על כך המוני שירים שבהם היא בוחנת במפורש את דמותה ואפילו את גופה כיצור כתוב, כלומר את הדיוקן שהיא עצמה יוצרת. לפעמים אפשר לראות איזה רעיון או דימוי כאילו שלמים - כלומר, כאלה שנראים כמו ביטוי גולדברגי מאוחר, שמתאימים לתבנית המוכרת - שרק מבליחים אבל לא מצליחים לעמוד על הרגליים ולהתרומם. וישנן שורות שגם ללא הקשר, ללא פיתוח בהמשך השיר, יפות ומוזיקליות בפני עצמן: "אני זוכר את יום השלגים: לאט־לאט/ נפלו כוכבים לבנים. ואת/ לא היית עדיין".

אפשר היה לדבר על כל הדברים הללו, אבל 'השירים הגנוזים' משאיר את העבודה הזאת למישהו אחר. וזאת כנראה נקודת הביקורת העיקרית שמעורר הספר הזה - שראוי להערכה ומן הסתם יתרום תרומה הכרחית לקוראים מקצועיים ולגרופים מתקדמים של המשוררת. אם גולדברג היא מאסטר ברמה כזאת שיש חשיבות ותועלת גם בפרסום הפירור האחרון בכתיבתה הלירית, כמעט ללא סינון - הרי שמוכרחים לתת לפרסום כזה הקשר אישי, אסתטי, סיפורי. להצדיק אותו. אחרת, המרוויח העיקרי והמובהק מפרסום הספר הוא לא אותו קורא ספציפי, נמען מדומיין אך ממשי, שהיה האידיאל של גולדברג ככותבת וכמבקרת. וגם לא הציבור המדומיין של מי שימצאו עניין בספר הזה. מעבר לחוקרים ולפרשנים, לקהל אקדמי, המרוויח העיקרי מפרסום הספר הוא הוצאת הספרים, שמשתמשת בגולדברג כמקור הכנסה - עניין לגיטימי כמובן - אבל מתכחשת לעיקרון הגולדברגי: התייצבות אישית, נקיטת עמדה, צורת תקשורת לכאורה אסתטית, ספרותית, שהתכלית שלה חורגת מעבר לעניין אסתטי. לספר סיפור. להעמיד תקופה, תמונה, דמות. להתחייב לקשר בין כותבת וקורא. לאפשר להווה לדבר עם העבר, לא מתוך יראת כבוד וצייתנות, אלא מתוך שילוב של ביקורת, השתוקקות ורצון להיאהב.

"מהו הדבר המעליב ביותר שקורא הפרוזה העברית נתקל בו בפותחו כל ספר (כמעט)", שאלה לאה גולדברג בשנות ה־40, ברשימה מסאית שפורסמה מחדש לפני כשנתיים בזכות טיקוצקי וחמוטל בר־יוסף ('לאה גולדברג: יומן ספרותי'). לשאלה ההיא הציבה גולדברג תשובה שכדאי למסמר למקלדת גם היום. "נראה לי, לפרקים, כי הפגם הגדול ביותר הוא: אדישות, חוסר האהבה, חוסר הכתובת, כתובתו של אותו האדם היחיד אשר למענו נכתב מה שנכתב. כמעט בין כל כותבי הפרוזה אצלנו אין אחד אשר כתיבתו תהיה אותו דו־שיח נסער, משתוקק, דו־שיח עם (...) קורא מדומה אולי, שהסופר מתייחס אליו בדחילו וברחימו, מכבדו ללא גבול, 'מאוהב' בו".

מותר, אם כן, להיעלב בשמה של גולדברג מול הספר המרוסן והתכליתי הזה, שלא מציג אותה במיטבה ולא בחולשתה, ובמובן העמוק, לא מציג אותה. ודאי שלא קורע, במונחים שלה, "את הבשר החי" מעל יצירתה, אלא מניח אותו, את הבשר, מסודר ומהודר בחלון ראווה. אבל ממש לא חובה להיעלב. אפשר, בתור קוראים, לעשות את המאמץ ולמצוא ספרי שירה ספציפיים שלה. להיזכר איך עובד ספר אחד, דיוקן ספציפי, מתקופה מסוימת, ולא מקבץ של 'כל כתבי' או 'השירים הגנוזים'. ואפשר גם ללכת צעד אחד קדימה ולחשוב איך הכלים הספרותיים והטכנולוגיים שעומדים לרשותנו - אנשי העידן הדיגיטלי, הסריקות, הגישה החופשית כביכול לכל ארכיון, לכל ספרייה, לכל מחברת סודית - איך כל אלה מאפשרים לספר סיפור מחודש על גולדברג, שלא יכול היה להתגלות עד כה. •