רביעי 17 ביולי 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: גבריאל בהרליה
    7 לילות • 28.05.2019
    "היום כולם קוראים לי ככה ברחוב: 'שלום ברכה, שלום צדיקה'"
    נסרין קדרי עשתה הכל לגמרי בדרכה: כשהייתה בת 17 הופיעה מול גברים, אפילו שהשכנים הרימו גבה, ושברה כוסות על לקוחות מטרידים. לאחרונה השלימה הליך גיור ועובדת על הקשר עם המשפחה. כעת, היא חושבת גם על הורות יחידנית. אחרי שחיממה את 'רדיוהד' בלי לדעת מי הם והגשימה חלום להיות מנטורית ב'דה וויס', נסרין ברכה בת אליהו הנביא קדרי מרגישה סוף סוף שלמה
    אנה בורד | צילום: גבריאל בהרליה

    "למה התגיירתי? הרגשתי שיש משהו שחסר בי", מסבירה נסרין קדרי. "כל הזמן הייתי סביב זה, סביב היהדות, רציתי לדעת מה קורה שם, ואז מצאתי את זה: משהו שאני שייכת אליו. אני מדברת עם השם יותר משאני מדברת עם אנשים. מצאתי את זה ברגע שפתחתי את הספר תורה. הרגשתי שכל מה שאני מדברת איתו - זה מתגשם. את לא תאמיני, תגידי, 'את לא רצינית', אבל זה מתגשם".

     

    תסבירי.

     

    "כל דבר שרציתי. הנה סתם סיטואציה קטנה: הייתי יושבת פה בסלון בבית ורואה 'האח הגדול' ואומרת לעצמי, 'יואו, בורא עולם, השם, איך בא לי להיכנס ל'אח הגדול', סתם שמישהו יעבור וישיר את השיר שלי, שתהיה לי חשיפה. יאא, השם, איך בא לי', ופתאום, למחרת, אני פותחת 'האח הגדול' ותאלין, אחת המתמודדות שרה (נסרין מתחילה לשיר) 'רציתי לדבר איתך על הכל'. יא! זה שיר שלי! היא שרה את השיר שלי".

     

     

     

    באמת לא מאמינה לך.

     

    "נשבעת לך! ויום אחרי, חגי, המנהל שלי, מתקשר ואומר לי, 'תקשיבי, הם רוצים שתיכנסי ל'האח הגדול' ותשירי את השיר שלך'. עזבי, קחי עוד סיטואציה. הייתי עם חברה שלי באוטו, שומעות עופר ניסים ואני אומרת לה, 'וואי, איך בא לי להופיע איתו במצעד הגאווה, לעשות איתו שיתוף פעולה', ואנחנו ממשיכות לנסוע, מגבירות את המוזיקה. למחרת, אני מקבלת הודעה, 'מה נשמע? זה עופר ניסים. יש שיר שאני רוצה שנעשה במצעד הגאווה'. זה מה שהיה, נשבעת לך בספר תורה, אני לא משקרת. ככה כל דבר שרציתי עד כה שאני אומרת, 'יא, הקדוש ברוך הוא… הלוואי' וזה קורה. כמו להגיע לכיסא של 'דה וויס'. זה כאילו אני ילדה שלו, הוא שומר עליי".

     

    נבחרת.

     

    "ואת יודעת למה? כי הוא מכיר אותי, את האמת שלי, שאני לא יכולה לפגוע בזבוב. אני ילדה שרודפת אחרי החלומות שלה. ילדה שבאה מהתחתית של התחתית, מהמצב הכי שפל שיש, לא היה לנו מה לאכול, הבית קרס. אמא שלי חלתה וקרסה, אבא שלי בקושי עובד, ואני ילדה שיושבת בחדר הקטן שלה, עם מיטה שבורה וארון שבור, ומראה שהיא גם חצי שבורה, ועומדת מולה ושרה, ומגלמת את הזמרת שהיא רוצה להיות, מנפנפת ביד וכולם אוהבים אותה".

     

    איך הבנת שהאלוהים הזה ספציפית הוא בשבילך?

     

    "אחרי שהייתי עושה חגים עם החברים שלי, שומרת שבת, ונכנסתי לעומק של היהדות - הבנתי שאני רוצה את זה. שאני לא יכולה בלי לשמוע קידוש, לא יכולה לשבת בלי להתפלל, בלי לפתוח תהילים, פשוט הבנתי שזה זה. היה רגע שנפתחו לי העיניים. ואני הכי שלמה עם עצמי. ואני מקבלת מבחוץ מילים כל כך רעות וטוקבקים כל כך רעים, גם מהצד של המשפחה שלי. אני לא באתי לפגוע באף אחד, לא במשפחה שלי, לא בשכנים שלי. אני לא בן אדם כזה. חס וחלילה. ולא שכחתי מאיפה באתי. אני עדיין נסרין־ברכה בת אליהו הנביא קדרי. אני עדיין אותו דבר, אותו בן אדם. האמונה שלי בלב היא משהו שהוא שלי, פרטי שלי".

     

     

    × × ×

     

    מוסכמות זה משהו שנסרין־ברכה לא בדיוק לוקחת בחשבון. כבר כשהייתה נערה מוסלמית בחיפה שירטטה לה את הדרך שהיא רצתה והלכה בה, גם כשלמשפחה היה קשה. היא יצאה להופיע בברים עד השחר, מלווה בנגנים גברים. היא הייתה במערכת יחסים עם בחור יהודי עוד לפני שהתגיירה. היום היא אישה רווקה שחיה בתל־אביב ומהרהרת בהורות יחידנית. אפילו את הגיור לא עשתה דרך הרבנות.

     

    "באתי מכלום. ממש מכלום. היו תקופות שלא היה אוכל בבית, אז אכלתי את השאריות של הלחם שנשארו בשבוע שעבר. בסדר, לא נפטרתי מזה", היא מספרת. "הייתי עובדת בכמה עבודות בשביל לפרנס את הבית: ניקיתי בתים, עבדתי בבית אבות, הייתי מטפלת בזקנים. בבוקר הייתי בבית אבות ובלילה הייתי הולכת לשיר, להיות זמרת בברים".

     

    גיל 17, את מופיעה בברים וחמארות, איך זה נראה?

     

    "שלושה אנשים בקהל, תמונות של בחורות ערומות על הקירות, ואת רק רוצה לשיר. הם לא מתייחסים בכלל, מסטולים, מתים. זאת הייתה ההופעה הראשונה, בר קטן ביפו. ואת שרה. מה עבר לי בראש? מה אני עושה פה בכלל. אבל לא עניין אותי כלום. הדלת הייתה פתוחה ופתאום התחילו להיכנס אנשים שבאים מבחוץ ושואלים, 'מי זאת הזמרת הזאת' והמקום התחיל להתמלא, הם רצו לשמוע. ופתאום בעל המקום התחיל לשים שולחנות גם בחוץ".

     

    כמה היית מרוויחה על כזה ערב?

     

    "300 שקל, ומביאה להורים. זו הפעם הראשונה שאמרתי לאמא שלי, 'קחי, עליי, מתנה'. הייתי גאה בזה. עשיתי את זה בשביל להתפרנס. ואז כשהשכנים היו אומרים לה, 'מה, הבת שלך חוזרת בשבע בבוקר עם גברים', והייתי חוזרת באוטו עם הנגנים שלי, כן? והשכנה הייתה מסתכלת ואומרת, 'בושה!' זה היה כואב לאמא שלי באיזשהו מקום, אבל היא אמרה, 'הכל בסדר, אני יודעת שהבת שלי שומרת על עצמה, שהיא אחלה גבר והיא לא פראיירית', אבל כן, זה היה קשה. בחורה ערבייה שיוצאת מהבית ופורצת גבולות, פורצת מחסומים, הולכת אחרי הלב והאמת שלה, זה היה מאוד קשה.

     

    "בעצם מאז ועד שהגעתי ל'אייל גולן קורא לך' שרתי בברים. הייתה את החמארה של ז'וז'ו, בקריית־גת. היינו הולכים להופיע שם כל חמישי ומוצ"ש, אנשים אוהבים מוזיקה ערבית קלאסית, אום כולתום, עבד אל חלים, עבד אל והאב.

     

    "היינו באים להקה, ערבים, שרים מ־11 בלילה עד חמש בבוקר, עד הקליינט האחרון שייצא משם את לא זזה מהבמה. ואני אומרת לבעלים, 'די, אני לא מסוגלת יותר, תן לי לשבת, לשתות, לעשות פיפי'. כלום. תסתכלי על הלקוח, הוא מסתכל עלייך, ואני צריכה לבוא אליו ולשיר לו, שיוציא כסף, טיפים. היינו עובדים על טיפים. ומה הוא היה משלים לנו? 800, 1,000 שקל. כלום כסף. אבל הייתי מסתכלת על לקוח, והוא מסתכל עליי ומחייך אליי, ואז מוציא את השטרות. ככה היו החיים שלי. מי אז עניין אותו בכלל תוכנית ריאליטי, חשיפה, אלבום, קליפ. תני לי את הכסף שלי וללכת הביתה, יש לי מחר בשש בבוקר עבודה בבית אבות".

     

    בחורה צעירה שרה בבר עם מלא גברים.

     

    ״כן, כל המי־טו וזה. ממש התעללות נפשית ומילולית, וכל אחד בא ונוגע בך, שם את הראש שלו על החזה שלך, 'תשירי לי את זה', 'תביאי לי נשיקה', ואחד נוגע לך בתחת, מעבירים יד על הגוף. היו זורקים שטרות, מדביקים למצח, מכניסים לי לחולצה. לפעמים הייתי צריכה להוציא להם את היד. זה היה מביך וממש מביש. אבל מרוב שרציתי במה זה לא עניין אותי. הייתי מעיפה להם את היד".

     

    היו כאלה שלא רצו לשלם?

     

    ״ברור! היו כאלה שצוחקים עלייך, באים, קורעים אותך בהופעה, ולא משלמים. 'אין לי. מאיפה אני אביא לך כסף?'"

     

    מה עשית?

     

    "הייתי שוברת להם את הבר! בטח! הייתי משתוללת, מתעצבנת. מה פתאום שלא תיתן לי את הכסף שלי? הייתי עומדת כמו גבר! כמו ערס. זה הבית ספר של החיים שלי".

     

    מה הרגשת כשגברים העבירו עלייך יד בברים?

     

    "הרגשתי מושפלת, נגעלת מעצמי ברמות של איכס, אבל אמרתי לעצמי שלא משנה מה, אני חייבת להילחם בזה, אז הייתי מעיפה לו סטירה, מעיפה כוס, לא הייתי שותקת. תוך כדי הופעה! באותו רגע לא היה מעניין אותי אם הם לא ישאירו טיפ. והייתי זמרת שעובדת על טיפים, הייתי צריכה כל קליינט, זה הפרנסה שלי, הלחם והתרופות של אמא שלי. אבל כשהרגשתי שהם מגזימים, הייתי מעיפה אותם קיבינימט אפילו שזו הפרנסה שלי. היו לי גבולות".

     

    היה מישהו שניסה יותר מזה?

     

    ״לא. היו מפחדים לבוא לדבר איתי. זוכרת שהיו גם נשברות עליי כוסות. אם לא הייתי עושה את השיר הזה שמבקשים ממני, זורקים עליי את הכוס, לא רואים ממטר. בסדר, לפעמים דיממתי, לא קרה כלום, אני עדיין נושמת, הכל טוב. יורדת מהבמה, מנגבת את הדם וחוזרת לבמה לשיר. מה לעשות. זה היה לפני 17 שנה. בהתחלה שלי, הייתי ילדה. אבל כל מה שעברתי זה דברים שאני באמת לא מתחרטת עליהם לדקה. זה רק כדי לרדוף אחרי החלום שלך, לסמן מטרה ולהגיע אליה".

    היא רצתה להיות מנטורית, והקדוש  ברוך הוא הגשים. קדרי ב'דה וויס'
    היא רצתה להיות מנטורית, והקדוש ברוך הוא הגשים. קדרי ב'דה וויס'

     

    × × ×

     

    מאז היא לא מפסיקה לסמן מטרות. היא פרצה לתודעה כשזכתה ב'אייל גולן קורא לך' ב־2012, ובשנים האחרונות שורפת כל במה, כולל בטקס הדלקת המשואות. השנה הוציאה עם עברי לידר שיר ליום הזיכרון בעברית ובערבית, 'מהכפר אל הכיכר', לזכרם של חיילים דרוזים. עכשיו היא גם מסמנת וי על הפריים־טיים, כמנטורית ב'דה וויס' של רשת 13 (ימי ראשון ושני, 21:15), ובהמשך השנה תופיע פעם שנייה בקיסריה ב־9.9.19 ("תאריך יפה, נכון?").

     

    את הבחירה להתקרב ליהדות עשתה כבר לפני כמה שנים, בעקבות מערכת יחסים בת 13 שנה עם אביעזר בר מוחא, שניגן איתה. "אבל זה לא בגללו. הוא בא כשליח, כמישהו שנתן לי משהו והלך", היא ממהרת להדגיש. וזה גם לא שהתהליך היה חלק: היא התחילה ללמוד יהדות כשחשבו להתחתן, אבל אחרי שנה הפסיקה. "עצרתי את זה כי הייתי מבולבלת. צד אחד רצה את הדבר הזה, ומצד שני המשפחה שלי, החברים. חשבתי שהם לא יקבלו את זה בחיים, אז למה לצער אותם?"

     

    דווקא כשנפרדו החליטה לצלול פנימה. אבל בסגנון שלה, כמובן. "שמעתי על בית ספר לגיור שלא שייך לרבנות. דרך הרבנות זה מאוד קשה ומורכב, לא מחבקים ומקבלים שם כל אחד שרוצה להתגייר ולהיות שווה. והמקום שמצאתי מאמין שכל בן אדם שרוצה להתגייר ולהיכנס ליהדות - לא צריך להקשות עליו, להפך, צריך לקבל אותו ולחבק אותו. באתי ושפכתי בפניהם כמה שאני רוצה את זה וקיבלו אותי באהבה. הם לא פחות מקפידים, אבל הם כן מקבלים את הגר, לא שמים עליו קשיים כדי שייכשל".

     

    ומה היה שם?

     

    "נכנסתי למבחן אחרי שראו שלמדתי לגיור שנה, ועמדו שם שלושה רבנים ודיברתי איתם מהלב. הם הבינו את הכאב שלי, שאני כל כך רוצה את זה, שהנפש שלי רוצה את זה, שאני שייכת אליכם. הם הבינו את המשמעות. ויצא מכל זה שברוך השם תודה לאל, הגעתי למקווה, עשיתי את כל מה שאני צריכה לעשות, ואישרו לי את הגיור.

     

    ״ואחד הרבנים עמד ואמרתי תקשיב, ׳אני זמרת אני עושה מצווה, אני משמחת אנשים ומעלה חיוך על פני האדם, ואני שרה מול קהל מעורב׳. הרי בעצם בדת אסור לאישה לשיר מול גברים, אבל כששרה יצאה עם התוף וגברים היו שם ושמעו אותה זה בסדר. את מבינה? אז עדיין אני חושבת שאני עושה את המקסימום שלי והרב אמר לי ׳ברכה, אל תפסיקי לשיר לעולם. וזאת אחת המצוות שהקדוש ברוך הוא שלח לך - תעשי!'.

     

    איזה עוד מצוות את עושה?

     

    "אני עושה את הדברים הבסיסיים: נטילה, ותפילות, אני שומרת שבת, ברור. כשרות", היא מונה. "כשאני טסה לחו"ל אני משתדלת לקחת איתי חטיפים מהארץ, קופסאות שימורים. מסתדרת טוב מאוד. מן הסתם אני שומרת בשר וחלב שש שעות. מפרידה כלים? לא עד כדי כך. אני גם לא אוכלת בבית, זה לא רלוונטי. אבל אני עדיין לא דוסית, אני לא מתלבשת צנוע".

     

    התאכזבת שהרבנות לא תכיר בגיור שלך בדרך האורתודוקסית?

     

    ״אין מה לעשות, אם את רוצה להיכנס ליהדות את צריכה ללכת לפי החוקים האלה, ונראה לי שצריך להקים חוק של חופש הביטוי, גם ביהדות. הנה מה שעשו ללינור אברג׳יל, היא פאקינג רוצה להיות מי שהיא. היא מאמינה שהיא רוצה ללבוש שמלה צמודה - תנו לה לעשות מה שהיא רוצה לעשות. זה כל כך מגעיל להציב חוקים שאת היום לא תלבשי גופייה. מי אתה היום שתגיד לי את זה? אם אני מסתכלת על עצמי במראה ושלמה עם עצמי, מי אתה שתבוא ותציב לי חוקים. מי אתה שתיכנס למדינה שלי ותגיד לי מה לעשות ומה לא לעשות?״

     

    איך הרגשת כשקיבלת את האישור?

     

    "וואי, אמא'לה. הרגשתי הקלה, נושמת. שמחה, מאושרת, בוכה. הכל. וזהו, אז השלמתי את החתיכה החסרה בפאזל. אני יהודייה לכל דבר, יש לי תעודה והכל. בגלל שזה לא קשור לרבנות יש מי שאומר שזה לא רלוונטי, אבל זה לא נכון".

     

    למה השם ברכה?

     

    "כי זו ברכה (צוחקת בקול), שתהיה ברכה עלינו, על עם ישראל. אני בחרתי את השם. לא התלבטתי, ישירות - ברכה. היום כולם קוראים לי ככה, ברחוב. 'אה ברכה, שלום ברכה, שלום צדיקה'. ברחוב, כולם, הקולגות בעבודה, 'ברכה, שומעת רגע'".

     

    אמרת להם, 'מהיום תקראו לי ברכה'?

     

    "לא־לא, ברור שאני עונה כשקוראים לי נסרין, אני לא שוכחת את השם הזה. נסרין נמצאת, היא כאן. אני נסרין ברכה בת אליהו הנביא קדרי, אבל על הבמה אני עדיין נסרין. לא הייתה מחשבה להופיע בתור ברכה, ברכה זה משהו אישי, זו אני. זה הבית שלי, השקט שלי. נסרין זה שם במה".

     

    מי שהתקשו לקבל בזרועות פתוחות את ברכה החדשה הם בני משפחתה, ונסרין מודה שעד היום מדובר בתהליך לא פשוט. "הם קיבלו את זה מאוד קשה, אבל בסופו של דבר, עם כל הקושי הזה, אנחנו מדחיקים את זה, אמא שלי היא עדיין אמא שלי, היא מפרגנת, היא אוהבת, עם כל הקושי שיש בזה".

     

    קחי אותי רגע לשיחה איתם.

     

    "אני לא רוצה להרחיב בזה כי אני לא רוצה לפגוע באמא שלי. היא יושבת וקוראת את זה, תתארי לך את ההרגשה שלה, זה קשה. תראי, הלב של אמא זה משהו אחר, היא רוצה שיהיה לי הכי טוב בעולם, ולפעמים יש אינטואיציה של אמהות שהן חושבות לעצמן, 'מה שאני אומרת, מה שאני מרגישה, זה מה שאת צריכה לחוות' - אבל זה לא נכון. כי אני אעשה מה שטוב לי בסוף, כי זה מה שנכון לי. אני גדולה, אני אחראית, תני לי לטעות, תני לי להבין מה טוב לי. ואם זה נכון לי - תשמחי בשמחתי. תהיי מאושרת איתי".

     

    את מרגישה שההורים שלך מאושרים איתך?

     

    "זה ממש לא קל, אני עוברת עדיין את התהליך הזה, אבל אני מתמודדת עם הכל. הכל יהיה בסדר. עדיין יש רגישות. הם הופתעו לראות שקיבלתי את ההחלטה הזאת. אני מבינה אותם, את הצד שלהם, מבינה שזה קשה. אני עדיין בתהליך הזה, אבל אני אומרת שהכל יהיה בסדר".

     

    יש חגים מוסלמיים שאת חוגגת עם המשפחה?

     

    "כן בטח, אני מכבדת, יש את הרמדאן אז אני הולכת לשבת עם אמא שלי, ברור, איזו שאלה".

     

    חלק מהגיור היה בשביל להתקבל יותר בחברה הישראלית?

     

    ״לא חשבתי על זה קודם, נשבעת, להיות חלק מאיזו חברה. באמת שלא חשבתי על זה. פשוט רציתי להיות חלק מעצמי. הלכתי אחרי האמונה שלי, זה לא עניין של להיות שווה או לא שווה. ראיתי ידיעה ש׳עכשיו בגלל שהיא התגיירה קיבלו אותה ל׳דה וויס׳. איזה שטויות. הצילומים היו לפני שעשיתי את התהליך של הגיור. שטויות.

     

    "יצאו גם על זה שהופעתי בהדלקת טקס המשואות לפני שהתגיירתי, ועל זה שהופעתי בטקס יום הזיכרון, וטוקבקים על זה שאני צריכה ללכת לשיר במסגד, ואני לא שייכת למדינה שלנו. יש יהודים שמחבקים ואוהבים וכל כך מעריכים ומפרגנים, ואחרי הגיור יש יהודים שאומרים מה אני שרה מול קהל מעורב ואני יהודייה. זה מכל הצדדים. ובצד הערבי כותבים שאני יהודייה ושכחתי מאיפה באתי, ושאני בן אדם אומלל, שיורק בצלחת שהוא אוכל ממנה. אני אוספת את כל השברים ועומדת איתנה, בכל הכוח".

     

    ישראל עדיין חברה עם המון גזענות. לוסי אהריש וצחי הלוי הסתירו שנים את הזוגיות.

     

    "אין מה לעשות, עדיין המציאות שאנחנו חיים בה היא מאוד קשה והנה הם יצאו לאור ולא ראו בסוף אף אחד ממטר".

     

    הם חטפו ועוד איך.

     

    "נו, ו? קרה להם משהו? הם חיים באושר ואושר. הקולות המהדהים מסביב - לא צריך להתייחס אליהם״.

     

    יוסף סוויד, שבזוגיות עם עדי שילון, דיבר על זה שהוא לא רוצה לגדל פה ילדים.

     

    "אני הייתי נשארת ומגדלת את הילדים שלי פה - ושכולם יתפוצצו. נשבעת לך, ולא הייתי צריכה לברוח, כי אני נולדתי פה, במדינה הזאת, ואת צריכה לקבל אותי ואני צריכה לקבל אותך. זה הכל".

     

    היום אם יתחיל איתך בחור ערבי, תצאי איתו?

     

    "אני וחברות שלי צוחקות על זה. הן אומרות לי, 'תארי לך את מכירה עכשיו ערבי פתאום, מה תעשי?' או 'תכירי נוצרי ותתנצרי', אבל אף פעם לא חשבתי על זה".

     

    מה זאת אומרת? בקטע שזה לא משנה לך?

     

    "לא־לא־לא, ברור שזה משנה לי, אני עדיין עשיתי הכל בשביל שגם יהיה לי גבר יהודי, ברור שזה משנה לי".

     

     

    × × ×

     

    נולדה בחיפה. אבא, עלי, נהג מונית, אמא נועד, אחות. "עד שחלתה במחלת הסוכרת. היום היא קטועת רגליים, זה גם תהליך מאוד קשה. מילדה שאמא שלה טיפלה בה הפכתי לילדה שמטפלת באמא שלה. העברתי לא מזמן את ההורים שלי ללוד, שכרתי להם דירה. הייתי נוסעת לטפל באמא שלי בחיפה, אז העברתי אותם קרוב יותר אליי. אבא עדיין עובד במונית, עובד קשה מאוד".

     

    באחת התוכניות של 'דה וויס', הגיעו הוריה לצפות בה בקהל. הם ישבו שם, לבושים בלבוש מוסלמי מסורתי, והיא הייתה הכי נסרין שיש: לשון משוחררת, הומור.

     

    "אמא שלי מאוד קרובה אליי. עם כל מה שעברנו, ואנחנו עדיין עוברות מסע ביחד, אבל מעבר להכל, עזבי את הדת והכל, היא גאה בי. כשהיא יושבת בשורה הראשונה בקיסריה, היא גאה בילדה שלה. הם כל הזמן באים להופעות. כשהם באו ל'דה וויס' זה היה ממש כיף, הסתכלתי על אמא שלי והבנתי שהיא גאה בי, זה מעמד מאוד מרגש. היא גאה בי".

     

    זה לא משגע אותך שאנשים יכולים להגיד "מוות לערבים" ודקה אחרי זה...

     

    "דקה אחרי זה הם אצלי בהופעה. זה הדבר הכי יפה שיש. המוזיקה מנצחת. לפני כמה שנים הייתה שוב הסלמה בדרום ושלחו טילים גם לתל־אביב. הייתה לי באותו יום הופעה, ואמרתי למנהל שלי, 'אני מתה מפחד בעצמי, עזוב, בוא נחזור הביתה, מי יבוא להופעה?' ובכל העניינים האלה הייתי באמצע בכל הקונפליקט הזה. ואז נכנסתי למועדון בתל־אביב והיה מפוצץ. אנשים לרגע מתעלמים מכל מה שקורה מסביב ורוצים לשבת ולשמוע מוזיקה. לשכוח מכל מה שהיה".

     

     

    בימים שלפני הפריים־טיים:  קדרי בגמר 'אייל גולן קורא לך'
    בימים שלפני הפריים־טיים: קדרי בגמר 'אייל גולן קורא לך'

     

    את מצליחה לשכוח?

     

    "איפה שאני יכולה לעזור ושהקול שלי ישפיע - אני שם. חוק הלאום, כל דבר שיש. איפה שצריך לצעוק. אמא שלי מדברת בערבית, אבא שלי מדבר בערבית, השכנים שלי מדברים בערבית, החברים שלי, הקהל שלי, כל מי שמסביבי, אז איך אפשר לבטל את הדבר הזה? מנסים להדחיק את אמא שלי, לסתום לה את הפה. ואי־אפשר. זה דבר שמאוד פגע בי. אני לא מוותרת על זה. וזה לא סותר את העובדה שהתגיירתי - אני עדיין חושבת שצריך להילחם כדי שלא יבטלו כאן בני אדם. אי־אפשר לבוא ולבטל אותי, את השפה שלי, את מי שאני".

     

    היית רוצה לייצג את ישראל באירוויזיון?

     

    "ברור. זה כבוד בשבילי. אני מייצגת את ישראל כל הזמן, בלי קשר לאירוויזיון, גם בארץ וגם בכל פעם שאני בחו"ל, אני מספרת שאני מפה. השפה שלי מייצגת את ישראל, המוזיקה שלי, אני הכי צברית בדם. זו גאווה".

     

    וכשאת רואה את הגזענות שמופנית כלפי ערבים בישראל?

     

    "זה קשה, ברור. מאוד קשה. למדינה שלנו יש תסכולים לפעמים, תסבוכים, אבל אני לא יודעת אם הקונפליקט הזה, וכל מה שאנחנו עוברים והמצב הביטחוני יסתדר. צריך לקבל את האחר. גם הקהילה (הלהט"ב), נגיד גבר וגבר רוצים לעשות ילד, אני בעד זה. אם מחר אני רוצה לצאת מהארון, אם אני רוצה להביא ילד מחוץ לנישואים, אני אעשה. אני רוצה להרגיש שיש לי חופש במדינה שלי, שלא יציבו לי חוקים. אני מציבה לעצמי את החוקים. והנה, עובדה, מאז שהתפרסמתי ועד עכשיו עמדתי איתנה ומחוזקת, ושברתי כל מוסכמה, כל דבר שעמד מולי".

     

    זה לא מעייף?

     

    "כן, מעייף. אבל זה כמו ראש הממשלה שלנו ביבי. תבואי ותגידי לו, 'זה לא מעייף אותך? לא בא לך לשכב עכשיו בטן־גב בזנזיבר עם קוקוס ביד? ולהתנדנד בערסל?' הוא יגיד לך שזאת השליחות שלו, אז זאת השליחות שלי. גם ביבי בא לו לנוח לפעמים, לא?"

     

    הוא ממשיך לרוץ בכל הכוח.

     

    "הוא הולך עם האמת שלו".

     

    את מזדהה איתו?

     

    "מאוד. מאוד. הצבעתי לליכוד. אני חושבת שהמדינה הזאת צריכה מישהו שיחזיק אותה, צריך שליט והוא שליט. ביבי שליט. הוא חזק. מישהו צריך להשתלט עלינו, צריך מישהו שיש לו כוח".

     

    ומה לגבי החקירות?

     

    "וואי, תמיד יש מה להגיד. תמיד־תמיד, לא משנה מה. זה העם הישראלי, חולים על ריכולים. לשבת עם חבר'ה ולהגיד, 'ראיתם ביבי מה עשה'. אבל אין מה לעשות".

     

    ומה לגבי 'הערבים נעים לקלפיות'?

     

    "עזבי, לא מתעסקת בפוליטיקה, אני חושבת שהוא מנהיג טוב שיכול להנהיג את המדינה, ולתת מעבר לכל מה שכל אחד אחר היה נותן, וזהו".

     

     

    × × ×

     

    חיה בתל־אביב, רווקה פלוס נטפליקס. בלי יותר מדי פנאי לכל השאר. "חברות שלי כל היום יוצאות, פאבים, שתייה, מכירות את זה, מדברות עם ההוא. אני? כלום. בבית שלי מול הטלוויזיה. מול הסדרות שלי, הפרויקטים שלי. אני יוצאת לפעמים. זה משעמם. אני אוהבת את הבית. אני לא הרווקה התל־אביבית. אני רווקה, אבל לא תל־אביבית".

     

    היית בטינדר?

     

    "פעם אחת, וסגרתי את זה. את לא מבינה, סתם משיעמום חברה אמרה לי, 'תפתחי טינדר', פתחתי בשם בדוי".

     

    אז מה כתבת, ברכה?

     

    "(צוחקת) לא־לא, הייתי מאיה, שם יפה כזה, של כוסית. ושמתי תמונה של מישהי כוסית כזאת, מהאינטרנט. ואז התחלתי לדבר שם עם מישהו ובסוף הוא עלה על זה שאני נסרין. אין, מטומטמת. כי אין, באמת, אני מטומטמת, אני לא יודעת לדבר עם גברים ולהתחיל דייטים. כל אחד שהכרתי, הכרתי דרך חברים. ואז סגרתי את הטינדר, אמרתי אללה יוסתר".

     

    לעשות ילד לבד זו אופציה עבורך?

     

    "אני בת 33, לא מצאתי את הגבר שאני רוצה, ואם אני לא אמצא, ברור שאני לא אחכה ואעשה לבד. אני רוצה להיות אמא, להרגיש אמא. אני עושה את כל זה רק כדי שהילד שלי יגדל ויהיה גאה בי. אני רוצה להעביר משהו למישהו, להעביר את כל מה שעברתי, לשבת עם הילד שלי ולספר לו. אז כן, חשבתי על זה, אני לא אשקר".

     

    איך המשפחה שלך תקבל את זה?

     

    "המשפחה שלי קיבלו כבר יותר מדי דברים ממני (מחייכת). כל החיים שלי הייתי בזוגיות וזה לא הסתדר, אז אני חושבת שצריך ללכת אחרי התחושות בטן. וכן, אמא שלי והמשפחה שלי רוצים לראות אותי נשואה עם משפחה, אבל אם זה לא מתאפשר, אז את יודעת. עדיין בגלל שזה מורכב, והמשפחה והכל, אני כן מעדיפה למצוא את הגבר הנכון, שיכיל אותי, שיאהב אותי ויקבל אותי איך שאני. אבל אם אני רואה בשנים הבאות שאין לי את האופציה הזאת, אז כן.

     

    "ראיתי גם את שרית (חדד) שעשתה את זה. אני כל כך גאה בהחלטות שלה. ואם מתאפשר לך לעשות דבר כזה, ובסופו של דבר כל בחורה חולמת על ילדים, על משפחה, על בעל. אז יש משפחה וילדים ואין בעל? זה גם בסדר".

     

    לקלחת הזהויות של נסרין אפשר להוסיף את זה שהיא זמרת מזרחית בתחום שכמעט כולו גברי. "זמרת מזרחית היום במדינה, אין לה באמת את המקום הראוי, היא בקיפוח היום", היא מכריזה. "באתי לליאור נרקיס לפני תקופה, והוא סיפר שהוא מוציא עוד מעט שיר עם משה (פרץ), 'את לא מבינה איך זה הולך להפגיז, נסרין'. הסתכלתי עליו ושאלתי, 'לא הבנתי למה אתם לא מוציאים שיר עם זמרת'. למה הזמרים המזרחים לא חושבים רגע לעשות דואט עם זהבה בן, עם שרית חדד? למה אנחנו תמיד בקיפוח, למה אין לנו את המקום שלנו כמו הזמרים? וליאור אמר לי, 'וואלה, את צודקת'.

     

    "הקיפוח הוא שהיום הזמרים המזרחים שולטים במדינה, אבל אני מנסה להוכיח אחרת. הקהל הישראלי היום שומע יותר זמרים מזרחים מאשר זמרות. באה עדן בן זקן עם הפופ החדשני. נטע ברזילי הביאה משהו אחר. אבל זמרת מזרחית שמביאה ממש צלילים מזרחיים - אין באמת. חוץ משרית חדד וממני. שכחו את אביבה אבידן, וזהבה בן ואהובה עוזרי ועוד זמרות אחרות. אז מהמקום הזה באתי לליאור נרקיס ואמרתי לו, למה זמר עם זמר? עומר אדם עם ליאור נרקיס, אייל גולן עם משה פרץ, משה עם ליאור. למה הקיפוח הזה?"

     

    בינתיים, נסרין כובשת עוד כמה פסגות שמשה פרץ וליאור נרקיס לא חלמו עליהן. כמו לחמם את רדיוהד בסיבוב הופעות בינלאומי, ביחד עם דודו טסה והכוויתים. ״פעם לא האמנתי בעצמי, חשבתי שלשם אני שייכת, לחמארות. לא האמנתי שמזמרת ברים הכי קטנה שיש במקום של ז׳וז׳ו, אני יכולה להיות על הבמות הכי גדולות ולחמם את רדיוהד. מי היה מאמין שאני אחמם את רדיוהד ואעשה איתם סיבוב הופעות? בהתחלה לא ידעתי מי הם בכלל אבל עזבי את זה (צוחקת)״.

     

    התחברת לשירים שלהם?

     

    "לא (נקרעת מצחוק). אבל כן, תתארי לך מה זה בשבילי להופיע איתם. פגשתי אותם, הייתי במסיבת קוקטייל עם שחקנים מפורסמים, הופענו בקואצ'לה. מטורף. ראיתי איזה מישהי שם ואני אומרת לעצמי, 'מאיפה אני מכירה אותה? חשבתי שהיא איזו זמרת. בסוף עמדתי שם, הסתכלתי עליה, חייכתי, היא חייכה אליי, ואז ניגשה אליי ודיברנו. היא שאלה אותי מה אני עושה, עם מי אני מופיעה, וסיפרתי לה שאני מופיעה עם דודו טסה והכוויתים, באנו במשלחת מישראל, וזה ופה ושם, ואז הראיתי לה גם סרטונים שלי, שאני זמרת ויש לי שירים משלי, התחברנו".

     

    באיזה שלב של השיחה איתה הבנת מי זאת?

     

    "אחרי חצי שעה בערך".

     

    חצי שעה של שיחה?!

     

    "כן, ניר המתופף של דודו, בא, אומר לי בשקט באוזן, 'תגידי, את יודעת עם מי את מדברת?' אמרתי לו שלא. 'זאת אריאנה גרנדה!' הוא הסביר לי שהיא מאוד מפורסמת (נקרעת מצחוק). וסתם, לא ביקשתי ממנה תמונה. אני דבעית. ותום יורק, הסולן של רדיוהד, בכלל לא הבנתי מי הוא. הוא עבר לידנו, וניר המתופף אומר לי, 'אמא'לה'. אמרתי, 'מה יש לך? אתה לא מרגיש טוב?' והוא אומר לי, 'את לא מבינה מי עבר לידנו עכשיו! תום יורק! ואני שואלת, 'מי זה?'

     

    "ואחר כך את רואה את הסרט של ביונסה בנטפליקס על ההופעה שלה בקואצ'לה ואומרת לעצמך, 'וואלה! הייתי שם!' כן, הייתי שם, לא בקהל בין האנשים, הייתי מאחורי הקלעים, איפה שהיא עשתה את המסיבת קוקטייל, שם אני הייתי, יושבת עם אריאנה גרנדה. מהחמארה של ז'וז'ו לשם. זה מטורף".

     

    איזה עוד חלום הגשמת?

     

    "קניתי ריינג' רובר, גג נפתח. הבאתי אותו מחו"ל. מה אני אעשה, זה היה החלום ילדות שלי. כן. כמו עבריין (נקרעת מצחוק) כמו ערס. אני עובדת קשה. אני אוהבת לחיות טוב".

     

     


    פרסום ראשון: 28.05.19 , 21:32