ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    מר אריאל ז"ל במהלך קורס הטיס. "ופתאום - שקט. שקט פסטורלי, ואני תלויה באוויר, לבדי, ומעלי המצנח"
    7 ימים • 28.05.2019
    בין שמיים לארץ
    באוקטובר הקרוב ימלאו חמש שנים למותה של נווטת הקרב הדתייה הראשונה, תמר אריאל ז"ל, בסערת שלגים בנפאל. במשך השנים, הפכה אריאל לסמל ולדמות מופת עבור רבים ‑ ובעיקר רבות ‑ שהחליטו ללכת בדרכה המיוחדת. מתוך שיחות עם בני משפחתה, חבריה ומפקדיה, יחד עם מכתבים שכתבה, יצר הסופר רזיאל ממט יומן אישי מרגש המתעד את חייה. השבוע מפרסם "ידיעות אחרונות" קטע מתוך הספר "הנווטת", ובו מתואר האירוע הדרמטי שבמהלכו נאלצה אריאל לנטוש את המטוס שלה. סיפורה של גיבורה ישראלית אמיתית
    רזיאל ממט

    הספר "הנווטת" (הוצאת "ידיעות ספרים") הוא פרי עמל של שנים רבות. הוא נבט בראשו של המחבר רזיאל ממט שעה שראה את תמר צועדת במסדר הכנפיים של קורס טיס, והבין מיד שתמר תיכנס להיסטוריה כפורצת דרך למגזר שלם. הוא גמר אומר בליבו לכתוב עליה בבוא מועד, אך לא שיער שפתיל חייה ייקפד בעודה צעירה, ברכס האנפורנה, בסופת שלגים איומה שגבתה מחיר דמים. וכך למגינת הלב ומוקדם מהמצופה, יצא המחבר לכתיבת ספר, אך כזה שלא יהיה עוד ספר זיכרון אלא מסע אל חייה של תמר. הספר נכתב לאחר מפגשים עם רבים ממשפחתה ומחבריה של תמר בכל אחת מתחנות חייה. הוא נכתב בגוף ראשון ומשולבים בו עדויות וסיפורים על תמר והתוצאה היא ספר פרוזה מרגש דמוי יומן אישי, המחבר את פיסות חייה של תמר לסיפור שלם המעורר השראה.

     

    לרכישת הספר באתר "ידיעות ספרים"

      

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    שמי תמר. תמר אריאל.

     

    ב"סולו" הראשון בחיי ריסקתי מטוס. מטוס חדש, גדול, אחד ממעטים.

     

    לפעמים אני מדמיינת מצבים גרועים יותר, למשל, שהמטוס מתהפך ועולה באש ואני בתוכו מתייסרת מכאבים, הַכָּרתי באה והולכת ולמרות הכול אני שולטת ברגשותי שם, בתוך האש והעשן וחתיכות המטוס הפזורות סביבי...

     

     

    אריאל במהלך קורס הטיס
    אריאל במהלך קורס הטיס

     

     

    גיא, מפקד הטייסת שלי, היה הראשון שהגיע אלי. הוא רכן מולי בעיניים מלאות דאגה.

     

    אילו רק יכולתי לשמור באותו רגע על קור רוח ולהקרין כוח ועמידות. במציאות, בכיתי.

     

    נטשתי מטוס. ממש כך.

     

    שרועה עם מצנחי על המסלול, בשקט שסביב, סירבתי להאמין. זה לא באמת קרה. אבל האירועים שחלפו במוחי בזה אחר זה, כשהם מתרחשים "לפי הספר", בהתאם לכל הנהלים שלמדתי בקורס טיס, טפחו על פני ואיששו חד וחלק את העובדה המרה: נטשתי מטוס. הרגשתי כמו בסרט, גדול, אמיתי, ובראשי התרוצצו שאלות רבות:

     

    ואם מישהו מחברַי לקורס הטיס היה בתוך המטוס הזה במקומי?

     

    ואם זה היה קורה לי בעוד חודשיים ולא בטיסת היחיד הראשונה שלי, זו שבעגה שלנו קרויה "סולו"?

     

    ואם זה היה קורה לי במטוס האימונים הקודם של חיל האוויר, הצוקית, הפוגה מגיסטר הצרפתי, ששימש את החַיִל במשך שנים רבות, ומאות פרחי טיס התאמנו עליו?

     

    יש לי זכות לשאול?

     

    אין לי זכות לשאול?

     

    דבר אחד היה ברור לי. אם זה היה קורה לי בצוקית לא הייתי נשארת בחיים. מדוע? כי בצוקית אין כיסא מפלט שמאפשר נטישה כשהמטוס על המסלול. מדהים, לא? מדובר במטוס אימונים דו־מושבי שהכשיר מאות טייסי קרב, טייסי מסוקים. במלחמת ששת הימים שישה מטוסים מהסוג הזה נפגעו במהלך תקיפות קרקע שביצעו וכל ששת הטייסים נהרגו, בשל העובדה שלא היתה במטוס מערכת פליטה מסודרת. באוקטובר 2008 התרסק מטוס צוקית באזור צאלים ומדריך הטיסה, סרן מתן אסא והחניך הטוראי כרמי אילן, נהרגו במקום.

     

    אחרי 50 שנה הוצא מטוס הפוגה מגיסטר משימוש בחיל האוויר ובמקומו נכנס העפרוני, מטוס אימונים חדש מתוצרת ארצות־הברית, בעל מנוע יחיד מסוג טורבו־פרופ. ב־7 ביולי 2009 החלה קליטת המטוסים הראשונים מסוגו בחיל האוויר עם נחיתת רביעיית המטוסים הראשונה שהוטסה מארצות־הברית בידי טייסים אמריקאים. רבע מעלוּת המחיר של המטוס החדש נובע מעלותם של שני כיסאות מפלט, מתקדמים ואמינים במיוחד, בעלי יכולת פליטה אפס־אפס, שמשמעותו היא שגם אם המטוס נמצא בגובה אפס, דהיינו על הקרקע, וגם אם הוא באפס מהירות, כלומר, במצב נייח, עדיין יושביו יכולים לפלוט את עצמם במקרה של תקלה, ולהישאר בחיים.

     

    ולכן נשארתי בחיים. פצועה, אבל בחיים.

     

    אני מנסה לשחזר את מה שאירע ביום ההוא, למן ההתחלה.

     

    התאריך: 15.7.2010. יום קיץ רגיל. אך לפני זמן קצר הייתי תלמידת תיכון וזו היתה העונה שכולנו חיכינו לה - תחילת החופש הגדול, ללא עול לימודים ובגרויות. עונה נטולת דאגות, לי ולבני גילי, במושב הקטן משואות יצחק שבו נולדתי ובו עברה ילדותי המאושרת.

     

    חזרה ל־15 ביולי 2010. יום חמישי בשבוע. עשיתי את כל הבדיקות שיש לבצע במטוס ואושרתי לטיסת סולו. גיא, מפקד טייסת "ראשונִי קרב", היה במגדל הפיקוח ואישר את המראתי. המטוס מתחיל לרוץ על המסלול, צובר תאוצה ומהירות. אני מתרגשת מאוד, אבל מרסנת את ההתרגשות ומתרכזת בעיקר. פתאום חודרת למוחי ההכרה ששום מדריך לא יושב בכיסא מאחורי כפי שהיה בכל הפעמים הקודמות. המטוס שלי, רק שלי! אני מגבירה מהירות והעפרוני מתחיל להמריא כמו ציפור קלה ומהירה לשמים. זו הרגשה אדירה, עילאית. אני מביטה שמאלה וימינה, קדימה ואחורה. אני היחידה על העפרוני, והוא טס, חותך את השמים, משמע, אני זו שמטיסה אותו, כלומר, אני הטייסת!!!

     

    אריאל בטייסת. "ההרגשה היתה עילאית"
    אריאל בטייסת. "ההרגשה היתה עילאית"

     

    בפעם הראשונה אני חשה במלוא חושַי ובמלוא הכרתי את התגלמות המושג "טייסת".

     

    תפסיקי לעוף על עצמך, אני לוחשת לעצמי, מנסה בכוח להכניס לפרופורציה את ההרגשה הנהדרת, המשכרת, של לטוס לבד. אני מקבלת את הנזיפה העצמית ולוחשת לעצמי, טוב. נו. חניכה בקורס טיס. לא טייסת. עדיין לא טייסת.

     

    אני מתחילה להנמיך לקראת נחיתה. אני מביאה את המטוס לקראת נגיעה במסלול. זה הרגע שבו הכול נהיה מורכב יותר. כל כולי מרוכזת בנקודה שבה ייגעו גלגלי המטוס בקרקע. עתה, חלק גדול מהתהליך מתבסס על כישוריו ויכולותיו של הטייס: כושר זיהוי וכושר שיפוט נכון ומדויק. בנחיתות הרבות הקודמות שביצעתי, תמיד עם מדריך מבית הספר לטיסה, התקשיתי ברגע הנגיעה להרחיב את המבט מעבר לנקודת ההשקה של המטוס על המסלול, המבט שלי הצטמצם פיזית למה שנמצא לפני ומתחתי ולא לַסובב אותי. והנה, אני עוד לא ערה לכך, אבל זה מה שקורה גם הפעם. המטוס נוגע במסלול, ועכשיו מה שחשוב הוא לשמור על ציר הנחיתה. כדי לנוע כמו שצריך על המסלול ולשמור את הציר אני מפעילה את רגל שמאל. ככל הנראה לחצתי על הדוושה חזק מדי, כי המטוס מתחיל לסטות שמאלה לעבר קצה המסלול. אני ממש לא מבינה מה קורה למטוס. אני מנסה להוריד את כנף שמאל כדי שהמטוס יֵשב על המסלול, אבל המטוס מגיב בחריפות ומושך שמאלה לקצהו השמאלי של המסלול. אני רואה כיצד מסלול האספלט הולך ונגמר ואני מתקרבת במהירות אל החול שמעבר לו. אני נבהלת ומשאירה את רגל שמאל שלי על הדוושה, ועד שאני מרימה אותה זה מאוחר מדי. עוד שבריר של שנייה אני יורדת מהמסלול...

     

    כל מה שתיארתי נמשך שניות ספורות. העפרוני שעט לקצה המסלול במהירות של יותר מ־50 קשר. משכתי בידית ההפלטה, וכמו לחצתי על הדק של כלי ירייה, נשמע פיצוץ עז וכוח אדיר העיף אותי כלפי מעלה. באותה שנייה לא ראיתי דבר, כי עיני נעצמו אוטומטית בתגובה לפיצוץ האדיר של חופת הטייס. טולטלתי בחוזקה, ובבת אחת מצאתי את עצמי תלויה על המצנח, בין שמים וארץ. המעבר היה חד. רגע לפני כן עוד ניסיתי להשתלט על המטוס, שסירב להגיב לפעולותי בתוך תא הטייס העמוס והרועש, כשהמטוס מיטלטל בפראות וההגאים אינם מגיבים, ופתאום - שקט. שקט פסטורלי, ואני תלויה באוויר, לבדי, ומעלי המצנח.

     

    הסתכלתי על הקרקע שהלכה וקָרבה והכנתי את עצמי לחבטה. הצמדתי רגליים והחזקתי ברצועות הכתפיים של המצנח, בדיוק כמו שלימדו אותנו בקורס הצניחה, ואז נחבטתי בקרקע ונשארתי שרועה. חופת המצנח שעוד היתה מלאה באוויר החלה לגרור אותי על פני האדמה לכיוון מזרח. כדי להקריס אותה, כלומר, להוציא ממנה את האוויר, משכתי באחת מרצועות המצנח ואחר התנתקתי מהמצנח. הורדתי מעלי את מסכת החמצן ועדיין סירבתי לקלוט מה בדיוק עשיתי ובראשי רצה המחשבה: אני לא מאמינה שנטשתי, אני לא מאמינה שהרסתי מטוס...

     

    אבל העובדות טפחו על פני והיה עלי להתעמת עם ההכרה שריסקתי מטוס. זו היתה תחושה איומה. מימי לא חשתי מועקה כזאת. מימי לא נקף לבי בעוצמה כזאת. חשתי אשמה בכל רמ"ח איברַי. ביצעתי פשע. ריסקתי מטוס לשווא, בלא כל הצדקה. בתוך שנייה גרמתי נזק אדיר כל כך.

     

    וכשהבנתי שעשיתי דבר שלא אמור היה לקרות, פרצתי בבכי.

     

    אריאל עם ההורים, ענת וחנן, בטקס הכנפיים
    אריאל עם ההורים, ענת וחנן, בטקס הכנפיים

     

    *

     

    את גיא, מי שהיה מפקדהּ של תמר בקטע המכוּנה "ראשונִי קרב", אחד השלבים במסגרת קורס הטיס, והיה על מגדל הפיקוח באותו יום של הנטישה, פגשתי לאחר מותה של תמר. ביקשתי ממנו להסביר לי, למי שמעולם לא היה בחיל האוויר, כמה דברים בסיסיים הקשורים לקורס טיס.

     

    "אלַי", פתח גיא ואמר, "מגיעים לאחר שנה בקורס טיס. השנה הראשונה של קורס טיס היא שנה קרקעית. לאחריה, החניכים והחניכות שעברו את השנה הזאת ולא עזבו או הודחו, מגיעים לשלב הכשרה שאורך כחצי שנה ומטרתו לבדוק אם הם בעלי פוטנציאל להיות טייסי קרב".

     

    "איך נראית טיסת סולו?"

     

    "זהו יום מרגש מאוד עבור החניכים. היום מתחיל כעוד יום אימונים שגרתי. החניך יוצא לטיסה עם מדריך, והרוטינה הידועה: המְראה, הקפה, נחיתה. אבל הפעם, לאחר שהוא או היא נחתו, המדריך שטס איתם מאשר להם לטוס לבד. בזמן הטיסה אני מתמקם על מגדל הפיקוח".

     

    "ואיך ההרגשה שלך, כשחניך יוצא לטיסת סולו?" אני שואל. "אתה בטח רגיל לזה..."

     

    "תתפלא", הוא אמר. "גם אני נרגש מאוד. אני מרגיש קצת כמו אבא שלהם. הם נערים ונערות בני 19 ואני בן 32. מבוגר מהם, בָּשל מהם, מודע לסכנות הרבה יותר מהם. במשך חצי השנה שהם אצלי אני לומד להכיר אותם אחד אחד. עד שהם מגיעים אלי הם טסים תמיד בליווי מדריך שאני סומך עליו, שיודע לתקן טעויות ועכשיו, רגע לפני שאני נותן להם אישור להמראה, זה שונה. הם אמורים לטוס לבד. אם תצוץ תקלה כלשהי בכל שלב בטיסת הסולו, החניך נשאר עם עצמו בלבד. האם יֵדע להתגבר על התקלה? האם תדע החניכה לפעול נכון ולנחות בשלום? כן, אני נרגש. ויותר מזה, אני דואג להם ומקווה שטיסת הסולו תעבור בשלום".

     

    "בוא, ברשותך", אני מבקש מגיא, "נגיע לטיסת הסולו של תמר, שבסופה נאלצה לנטוש את המטוס".

     

    "לפני שנדבר על הנטישה, נדבר על מה שקרה יום לפניה".

     

    אריאל בת השנה וחצי בפורים
    אריאל בת השנה וחצי בפורים

     

    *

     

    האמת היא שטיסת הסולו הראשונה שלי היתה לא ביום שבו נטשתי את המטוס, אלא יום קודם לכן.

     

    ביום רביעי, 14 ביולי, לאחר טיסה עם המדריך, אישר אותי המדריך וקבע שאני מוכנה לטיסת סולו. קצת הופתעתי שאושרתי, אבל סמכתי על שיקול דעתו והייתי בטוחה בעצמי. קיבלתי אישור להמריא והתחלתי להריץ את המטוס על המסלול במהירות שהלכה וגברה לקראת ההמראה. לפתע שמתי לב שנתוני המנוע אינם תקינים ועצרתי את המטוס על המסלול.

     

    זהו אירוע די חריג והחלטה כלל לא פשוטה לעצור המְראה בעיצומה, אבל עשיתי זאת. אף על פי כן הרגשתי מועקה גדולה, חששתי שעצירת ההמראה היתה אולי מיותרת, אך משניתחו את הנתונים והתקלה אותרה, חשתי הקלה עצומה על שפעלתי כפי שפעלתי. אם הייתי טועה בשיפוט ונכשלת, הייתי מתקשה מאוד לקבל את הכישלון. כולם שיבחו אותי מאוד, הציגו את האירוע כדוגמה לאחרים וצפינו פעמיים בסרט, בהשתלשלות האירועים, בנוכחות מפקד בית הספר לטיסה. הדבר חיזק את הביטחון העצמי שלי והייתי גאה על האופן שבו נהגתי.

     

    ועם זאת, חשתי תסכול על כך שהסולו שלי נדחה למחר ושיהיה עלי לבצע את הטיסה יחד עם אחרוני החניכים שאושרו לטיסת סולו.

     

    ואז הגיע אותו יום חמישי, 15.7.2010, שבו נאלצתי לנטוש את המטוס.

     

    *

     

    "באותו היום", סיפר גיא, "יום לפני ההתרסקות, תמר יצאה עם המדריך שלה לטיסה. טיסה שגרתית: המְראה, הקפה ונגיעה במסלול. אבל הפעם זה היה שונה. אם המדריך יאשר שהכול בסדר, היא אמורה לצאת לטיסת הסולו הראשונה שלה. ואכן, בתום הטיסה ירד המדריך מהמטוס ואישר את תמר לטיסת סולו. אני הייתי על מגדל הפיקוח. שאלתי אותה כמה שאלות מקצועיות ובסופן אמרתי לה, 'בהצלחה, רשאית להמריא'".

     

    הוא המשיך וסיפר איך תמר הניעה את המטוס והתחילה להריץ אותו על המסלול. הוא התבונן בה באמצעות משקפת חזקה וראה בבירור את המטוס מגביר מהירות משנייה לשנייה. כשהגיע המטוס למהירות של 150 קמ"ש וכבר אמור היה להתנתק מהקרקע ולהמריא, דיווחה תמר בקשר שהיא מזהה תקלה ועצרה את המטוס.

     

    "אני חייב לציין", אמר גיא, "שהפסקת ההמראה שלה היתה ללא דופי". הוא שתק לרגע והוסיף, "לא הרבה טייסים חווים בימי חייהם מצב של הפסקת המראה. זה לא פשוט. ותמר, בטיסת הסולו הראשונה שלה, שבה היא לבד על המטוס, עשתה זאת בשקט ובמקצוענות רבה. זה הרשים אותי מאוד".

     

    הוא סיפר איך תמר החזירה את המטוס לחניית המטוסים, שם כבר חיכו לה כולם - מדריכים, טכנאים, מכונאים. התחיל הליך של תחקיר ובדיקות טכניות, שבסופן מצאו שאכן היתה תקלה במנוע. אספו את כולם, תמר סיפרה את כל מה שהיה, למדו על אודות התקלה והמפקדים שיבחו את תמר, שפעלה כפי שצריך.

     

    גיא התרווח קמעא על הכיסא, לגם מהקפה שלפניו ואמר, "עכשיו אפשר להגיע לטיסת הסולו של תמר ולנטישה שלה". והוא החל לתאר את אירועי אותו היום.

     

    "למחרת, שוב אותה שגרה. תמר מבצעת מהתחלה טיסת צ'ק סולו עם מדריך שטס איתה. בתום הנחיתה המדריך יורד ומאשר אותה לטיסת סולו. אני מולה בקשר. אני שואל והיא עונה לי על כמה שאלות הקשורות בפעולות השונות שיש לבצע, כולל מצב של הפסקת המראה. אני שואל אותה איך המרגש והאם היא מרגישה בסדר ותמר עונה לי בביטחון: 'חיובי.' אני אומר לה בקשר: 'רשאית להמריא,' ותמר מתחילה להריץ את המטוס על המסלול, בדיוק כמו אתמול, אלא שהפעם היא ממריאה. אני עוקב במשקפת אחר כל תנועה שלה. המְרָאה ללא דופי, הקפה באוויר והנה היא מבקשת אישור נחיתה. אני מאשר לה לנחות ותמר ניגשת לנחיתה. הכול מתנהל כרגיל. היא נוגעת במסלול נגיעה טובה מאוד והמטוס מתחיל לרוץ על המסלול. לפתע אני רואה מבעד למשקפת שהיא מפתחת סטייה שמאלה. אני קורא לה בקשר: 'ימינה! ימינה!' אין תגובה והמטוס ממשיך בסטייתו שמאלה לכיוון קצה המסלול. אני אומר שוב בקשר: 'ימינה! ימינה!' אבל רואה שאין שום תיקון. המטוס מגיע לשפת המסלול, עוד שבריר שנייה הוא יֵרד מהמסלול ויתהפך. ואז אני צועק בכל הכוח: 'לנטוש! לנטוש!' ובעוד אני צועק את ה'לנטוש' הראשון אני רואה שתמר כבר קיבלה החלטה לבדה ונטשה את המטוס. היא לא חיכתה לפקודה שלי ופעלה שבריר שנייה לפני. מרגע זה אני מתפקד בצורה אוטומטית לחלוטין. אני רץ בטירוף, נכנס לאוטו שלי ומתחיל בנסיעה פראית לכיוון המטוס. אני לוחץ על דוושת הדלק עד הסוף ומקלל חרש את המכונית שלי שלא מפתחת מהירות גדולה יותר. הזמן נראה כמו נצח. פעם ראשונה בתולדות חיל האוויר שמישהו נוטש עפרוני על הקרקע. מחשבות קיצון טסות במוחי. מה אני אמצא שם מתמר? גופה במצב לא טוב? מרוסקת? ואם היא פצועה ואני אאלץ לבצע החייאה, איך? הרי תמר שומרת נגיעה.

     

    "אני מגיע למקום. המטוס עולה באש, כל האזור מלא חתיכות של החופה ואני לא רואה את תמר. איפה היא? אני שואל את עצמי ועיני תרות סביב, איפה היא? אני מחפש את כיסא המפלט ובראשי עוברת המחשבה שהגרוע מכול קרה. לבסוף אני מזהה אותה במרחק של עשרים מטרים, יושבת על הקרקע, ראשה בין הברכיים וידיה על הקסדה שעל ראשה. היא מזהה אותי, מרימה את הראש, כולה נסערת ובוכה.

     

    "אושר בלתי רגיל שטף אותי. תמר חיה! תמר חיה! אני מתקרב אליה. היא מרימה את ראשה בוכה ואומרת לי, 'אני לא מאמינה שהרסתי עפרוני'. אני מתנפל עליה בשמחה ומרגיע אותה ואומר לה, 'בכלל לא משנה, תמר, עשית את מה שמצפים ממך, פעלת נהדר'. 'כואב לי הראש', היא לוחשת לי.

     

    "הורדתי ממנה את הקסדה. נותרנו לבדנו. מסביבנו חתיכות של המטוס, גוף המטוס הבוער ושלווה מוזרה עוטפת הכול. תמר נשכבה על הגב וחיכינו לכוחות ההצלה שיגיעו. ידעתי שיש לנו דקה או שתיים עד שיגיעו לפנות אותה. היינו רק שנינו לבד. כמעט לא דיברנו, אך השתיקה שהיתה בינינו באותם רגעים דיברה יותר מאלף מילים".

     

    "ומה היה אחר כך?" שאלתי את גיא.

     

    "לי זה נראה כמו נצח, אבל כוחות ההצלה הגיעו בתוך שתי דקות. תמר הועלתה על מסוק ופונתה לבית החולים, כשגלית (שם בדוי), מפקדת הקורס שלה, מתלווה אליה".

     

    "ומה עשיתם עם שאר חניכי הקורס?" שאלתי.

     

    "לאחר הטיפול בפינוי של תמר הגעתי לטייסת וכינסתי את כל חניכי הקורס. לפני כן התקשרתי לחנן, אביה של תמר, וסיפרתי לו שתמר נטשה, שהכול בסדר ושהיא בדרך לבית החולים לבדיקות שגרתיות. אחר כך חזרתי לחניכים וסיפרתי להם את כל מה שהיה ידוע לנו באותו הזמן.

     

    "לאחר מכן עשינו תחקיר ראשוני יחד עם הגף הטכני, ועד מהרה התברר לנו שהפעם, בניגוד לאתמול, זו לא היתה תקלה טכנית אלא טעות אנוש של תמר. בדיעבד התברר שתמר קפאה על מקומה והגם ששמעה את קריאתי 'ימינה, ימינה' היא פשוט קפאה. זה ארך אלפיות השנייה, אבל די כדי שהמטוס יתקרב לקצה המסלול. ברגע שתמר ראתה זאת והבינה שאין יותר מה לעשות, היא קיבלה בעצמה את ההחלטה לנטוש, ונטשה. כאשר צעקתי בקשר 'לנטוש, לנטוש,' תמר כבר היתה מחוץ למטוס, תלויה על המצנח.

     

    "חשבתי שהיעדרותה של תמר תימשך כמה ימים עד שיסתיימו הבדיקות השגרתיות ואז תחזור לטוס. למעשה, זה לקח כמה חודשים טובים".

     

    "עוד שאלה", אמרתי לגיא. "השתמשת במושג 'שמירת נגיעה', מה זה אומר?"

     

    "גם אני לא ידעתי מה בדיוק זה אומר עד שפגשתי בתמר", אמר גיא. "שמירת נגיעה אצל הדתיים משמעותה שבנים ובנות אינם לוחצים ידיים ולא נוגעים זה בזה. כולם בקורס ידעו שתמר שומרת נגיעה, וכיבדו אותה, ומי שניסה להתחכם, תמר ידעה יפה מאוד להעמידו במקומו".

     

    *

     

    (ההחלמה של תמר כתוצאה מהפציעה במהלך הנטישה מתארכת ועוברים שבועות ארוכים שהיא מחוץ לקורס. בשלב מסוים, היא מתחילה לחשוש שלא תשוב)

     

     

    ואז, בוקר אחד, הטלפון צלצל. גיא, מפקד הקורס, היה מעברו השני של הקו, ומה שאמר היה בעבורי כמים צוננים לתועה במדבר.

     

    "זהו, תמר. מספיק להיות בבית. את חוזרת אלינו".

     

    "ישששששש!" צרחתי משמחה.

     

    עברתי חיול מחדש וחזרתי לבית הספר לטיסה. גיא ריאיין אותי והסביר לי שאני יורדת קורס בשל הפציעה ובשל היעדרותי במשך חצי שנה. "החבר'ה בקורס המקורי שלך, קורס 164, התקדמו מאוד בשלבים המקצועיים שלהם ואת לא יכולה לחבור אליהם. את יורדת קורס ותצטרפי לקורס 165".

     

    "באסה..." אמרתי בלחש.

     

    "ועוד דבר", המשיך גיא, "את עוברת למגמת נווטי קרב".

     

    משהו חנק את גרוני. המילים נעתקו מפי.

     

    גיא הסביר לי בקול שקט ובטון מרגיע, "אין בהחלטה הזאת אקט משמעתי או אקט של ענישה. ממש לא. החלטה כזאת, כפי שאת יודעת, אינה מתקבלת בהינף יד או על פי שיקולו של אדם אחד. לכל חניך יש כמה מדריכים או מדריכות, וחוות הדעת של כל אחד מהם על חניך או על חניכה בקורס שלהם מתקבלות בנפרד, מבלי שחוות דעת אחת תושפע מחברתה. הגענו למסקנה שאת מתאימה יותר למגמת נווטי קרב ולא לטייסי קרב".

     

    "בגלל התאונה?" שאלתי בלחש.

     

    "לא, ממש לא", אמר לי גיא. "לכל אחד מהחניכים והחניכות יש הכישרון הטבעי והסגולות המיוחדות לו. יש שמתאימים יותר להיות טייסי תובלה או מסוקים, יש שמתאימים להיות נווטי קרב או נווטי תובלה ואחרים מתאימים להיות מהנדסי טיסה. הגענו להסכמה שאת, באופן טבעי, מתאימה יותר למגמת נווטי קרב. זה לא אומר שאת לא יכולה להיות טייסת".

     

    "אז מה זה אומר?" קטעתי את דבריו.

     

    "זה אומר שהחוזקה הטבעית שלך היא להיות נווטת קרב. את פשוט בנויה לזה יותר".

     

    הוא לא ראה את הדמעות שעלו בעיני.

     

    הוא המשיך: "תפקידנו בבית הספר לטיסה הוא לא רק להכשיר את החניכים והחניכות למגמות השונות של הטיס אלא, מה שחשוב יותר, למצוא את ההתאמה האישית של החניך למגמה שבה כישוריו יבואו לידי ביטוי. ואם את שואלת אותי, תמר, איזו מגמה חשובה יותר, אומר לך בבירור, שלכל מגמה החשיבות והמיוחדות שלה".

     

    "בטח..." הפטרתי במרירות, "עוד מעט תאמר לי שלהיות טייס קרב ולהיות טייס מסוק זה ממש ממש אותו הדבר".

     

    "תתפלאי," ענה לי גיא, "אני באמת חושב כך. אין יותר טוב או פחות טוב. נכון שלפני כמה שנים, כשאני עצמי הייתי בקורס טיס, חשבתי כמו כולם שטייסי קרב זה הכי־הכי, שהם עולים על טייסי מסוקים ועל נווטים. התבגרתי מאז. היום, ממרום גילי ודרגתי, אני יודע בוודאות שאין חשוב או חשוב יותר. מה שחשוב הוא כיצד אנו מוציאים לפועל מהחניך או החניכה את הפוטנציאל הטוב ביותר שיש בהם וכיצד אנו מנתבים את הכישרון של כל אחד ואחת לתפקיד שהכי מתאים להם. תמר, גם כך את הולכת לעשות היסטוריה. את תהיי נווטת הקרב הדתייה הראשונה של חיל האוויר הישראלי".

     

    "בשביל לזכות בתואר הזה עלי לסיים את הקורס בהצלחה", כמו סנטתי בו... ובעצמי.

     

    "אין לי ספק שתסיימי", עודד אותי גיא, ואז כלאחר יד הוא הוסיף: "נותר עוד דבר אחד לעשות".

     

    "מה?" שאלתי.

     

    "להשלים את הטיסה שהופסקה".

     

    "למה אתה מתכוון?" שאלתי ברעד.

     

    "את ואני נעלה על העפרוני. את תטיסי אותו ואני אשב מאחורייך על כיסא המדריך". הוא שתק רגע והוסיף בטון ממזרי: "סתם, ליתר ביטחון".

     

    אני מעריכה מאוד את גיא ומרגישה פתוחה מאוד וכנה איתו, ולכן שאלתי, "ובכל זאת... מה מטרתה של הטיסה הזאת? הרי את מגמת טייסי קרב סיימתי לעולמי עד..."

     

    וגיא אמר, "עכשיו ברצינות. את חייבת לי ואני חייב לך טיסה. טיסה אחת איתי. להרגעה, לגַשר על הנתק שנוצר כתוצאה מהפציעה שלך ולרפא את הטראומה שיש לך מריסוק המטוס". ואז הוא הוסיף בקלילות: "מותר לי, בתור מפקד הקורס שלך, לבקש לטוס איתך רגע לפני שאת עוברת למגמת נווטי קרב. לא כך?"

     

    "בטח שכן", עניתי ושמחתי על ההזדמנות הנוספת שהוא נתן לי להטיס בעצמי את העפרוני.

     

    למחרת עלינו שנינו על המטוס. התיישבתי על מושב הטייס וגיא התיישב במושב שמאחורי. בדקתי את כל הדברים וקיבלתי אישור להמריא. גיא ישב ושתק. אין ספק, נוכחותו הרגיעה אותי, גם אם הוא לא הוציא מילה.

     

    הרצתי את המטוס על המסלול, הגברתי מהירות והמראנו. ההרגשה היתה עילאית. איזה כיף לראות את הנוף שמתחתינו. עכשיו גיא כבר לא שתק. דיברנו. על כל מיני נושאים. רק אני והוא.

     

    חזרנו לקראת נחיתה. הנשימות שלי נעשו חזקות יותר, כבדות, כל גופי היה דרוך. הייתי במתח. גיא שמע כנראה את הנשימות שלי ובקולו הרוגע אמר, "תמר, את עושה את זה בלי בעיה בכלל".

     

    אריאל בטיול בנפאל, שבו נהרגה. "'את עושה את זה בלי בעיה בכלל', אמר לי מדריך הטיסה"
    אריאל בטיול בנפאל, שבו נהרגה. "'את עושה את זה בלי בעיה בכלל', אמר לי מדריך הטיסה"

     

    הנמכתי טוס. אף שעל הקרקע לא היה שום אדם, ידעתי שהרבה זוגות עיניים מתבוננות בנו.

     

    הגלגלים נגעו במסלול. המטוס רץ על הקרקע בבִטחה. הפעם הוא לא משך אותי הצדה, הפעם שלטתי בו לחלוטין. נעצרנו ברחבת המטוסים. ירדנו שנינו מהמטוס. הסרבל שלי היה רטוב מזיעה. ומהתרגשות.

     

    גיא ניגש אלי וחייך. "עשית את זה מצוין", הוא החמיא לי.

     

    לפני שנפרדנו פניתי אליו בעיניים מצועפות ואמרתי שתי מילים: "תודה, גיא".

     

    "תודה על מה?"

     

    "על האמון שנתת בי, על הכול".

     

    הוא הביט בי לרגע, שתק כחוכך בדעתו אם לומר את מה שהתכוון לומר, ולבסוף אמר: "תמר, את נועדת לגדולות. את תגיעי רחוק".

     

     

    עטיפת הספר
    עטיפת הספר

     


    פרסום ראשון: 28.05.19 , 22:47