חטיף אגו

אחרי עונה בעייתית שהפגינה שחיקה, "מאסטר שף" חזרה לערוץ 12 בתזמון טוב מבחינתה. ראשית, הפריים־טיים לא רווי בתוכניות בישול מסוגה, כלומר זה לא שהצופים עדיין מעכלים את החריימה של "המטבח המנצח" או של "משחקי השף". בנוסף, אחרי שנחשפים לתאונה מצערת כמו "2025", פתאום יש איזו הקלה נוכח מפגש עם פורמט ותיק ומשויף. וכשהתחרות המרכזית היא רצועה נישתית כמו "גב האומה" ‑ ממש כאילו ערוץ עשר עדיין איתנו ‑ מישהו כנראה דואג שקשת תלך לישון מעט יותר רגועה לקראת הרייטינג של הבוקר.

הקונספט של האודישנים הבהיר מי הם הגיבורים האמיתיים של התוכנית, ואלה לא המתמודדים וגם לא הדבר שכביכול לשמו התכנסנו ‑ האוכל. כל משתתף נדרש לעבור באחת מארבע דלתות, שעליהן דיוקן של אחד מארבעת השופטים. מאחורי כל דלת המתינו תמונות של שלושה מאכלים שטילטלו את עולמם. כעת, האלמונים שכמהים לפירורי תהילה צריכים לבחור מנה ולהתקין אותה כהומאז' לאלים הממתינים לקורבן מנחה. "כל דלת שתבחרו בה תשנה את גורל חייכם", אמר אייל שני לקהל. איכשהו, בדרך שהיא לא פחות מנס, אף אחד לא התפוצץ מצחוק לאור הקביעה המופרכת.

כמובן שהרעיון מזמין עיסוק מוגבר במורשתם של שני, חיים כהן, מיכל אנסקי וישראל אהרוני, כאילו שהם תו התקן הבלעדי של הקולינריה. עוד לפני שמתוודעים לאדם שמאחורי הכיריים, עליו להתחייב לדמות שספק אם הוא מכיר מחוץ לטלוויזיה, ובעצם לפאר אותה. דמיינו, לדוגמה, שכל האודישנים ב"דה ווייס" יוקדשו לקאברים של השופטים. זה לא "מבחן כניסה", אלא אגו־טריפ.

במקביל, אירע אמש מחזה נדיר ב"מאסטר שף": מבין אלו שהעפילו לשלב הפרונטלי, בלטה בהיעדרה ה־פחמימה של התוכנית: סיפור מרגש. בסטנדרטים של העונות הקודמות, אם יחידנית לשלושה (ואחיינית של אבי לוי) ועולה לא־חדשה מצרפת הם בקושי טיגון חביתה. גם הבחור שאנסקי השתפכה עליו נראה כאילו הוא בכלל בקורס הכנה ל"חתונה ממבט ראשון". סגן ראש עיריית נתניה שתוקע בשופר? יופי של אייטם במקומון. אגב, אם האיש מדבר על רצונו בשימור האוכל העיראקי לאחר שהשפה נעלמה, אזי להדביק לו שיר של אריס סאן היווני די מוכיח את הנקודה.

אין מה להתבלבל: "מאסטר שף" איבדה עניין בקיטש בערך כמו שחתול משתעמם מרדיפת עכברים. שאלות השופטים בהחלט ניסו לפתוח את הברזים, פשוט הפעם הזרם היה חלש למדי. מעניין אם בהמשך המאגרים יתמלאו, או שכל מה שידחפו לנו לגרון בעונה הזאת יהיה פולחן אישיות.