בא לך רילוקיישן, בייבי?
הבן של אושו ובתי / בחיים לא הייתי מאמין שאפתח טור עם אביגדור ליברמן. אז באמת לא אפתח איתו (אולי רק אסיים). כי למרות החתירה או אי־החתירה לממשלה שעמדה במרכז השבוע, זה קרה ביום שני אחה"צ, כשנהגת נכנסה בבתי ונכדתי שחצו מעבר חציה בתמימות, ותודה לאל שהן יצאו מזה בשלום, אחרי ביקור ארוך בבית החולים. והאמת שזה מה שעניין אותי באותו רגע יותר מהכל. בעיקר עסקתי בגיוס כוחות ובהתגברות. כן, במחשבה שנייה, המילה "התגברות" דווקא מתאימה לפה מאוד.
ועכשו לענייננו. ביפן הרחוקה מבקשים בימים אלה להחזיר את הנוהג הישן לשים/ לכתוב/ לטרגט מחדש את שם המשפחה לפני השם הפרטי. ובמילים אחרות - יונג צה ייקרא מעכשיו צה יונג, או נתניהו בנימין. וככה גם גנץ בני, כהן מוריס וגדות גל.
וזה נגע לי ללב, הרילוקיישן הזה בהחלפת השמות. וכיוון שלא פעם אני חולם על רילוקיישן אמיתי להודו, בתקווה שהשכן שלי יהיה הבן של אושו, וכל בוקר אברך בנמסטה, אותו ואת הפרה האדומה שתחנה ליד המנוע של הרכב שלי, נדלקתי לכתוב על זה טור. מה יצא מזה? לא יודע. בינתיים, בא לך רילוקיישן בייבי? כי הנה מסדר הרילוקיישיינרים.
מה זה רילוקיישן / רילוקיישן (עיתוק) הוא ביטוי לתהליך דרמטי של מעבר ממדינה אחת למדינה אחרת, או מעבר מדירה לדירה באותה שכונה ובאותה עיר.
זהו. אז אני האיש. גיבור הטור. ולא כי עשיתי רילוקיישן. אלא להפך. כי לא עשיתי. הרי אפשר לעשות רילוקיישן להכל אם רוצים. אבל בתכל'ס מדובר בהחלפת ארץ בארץ, מה שלצעירים קל יחסית לעשות, גם כי הם צעירים ועדיין עסוקים בחיפוש אחרי אופק ועבודה וגם כי הם מאמינים שאומללות במקום אחד יכולה להתהפך לאושר במקום אחר.
אבל אני וחבריי הוותיקים - שרילוקיישן לחוץ לארץ אצלנו זה גג טיול קצר לאיטליה - אנחנו לא נלך לעשות רילוקיישן אפילו של לילה אצל הילדים, כי לא נוח לישון במיטה שאנחנו לא מכירים.
והנה אפילו כשבשכונה שלנו מחדשים לאחרונה בתים וכל יום נכנסות ויוצאות משאיות רועשות שבלעו בטון וחוסמות ת'רחוב, לא חשבתי בחיים על רילוקיישן לעיר אחרת. כי עבורי עדיף לחיות ברעש הזמני של רמת־גן מלחיות בודד ושקט ברחובות ניו־יורק.
טוב, שנייה־שנייה־שנייה. אני נסחף. יש לי זוג חברים, מיכה ונעמה, שעשו דווקא לאחרונה רילוקיישן לאנגולה לעבוד עם השחורים שם.
ואתה חושב שהיית יכול? שאלתי את עצמי.
בחיים לא. ישר הייתי מפחד שאיזה אריה שברח מהספארי יקפוץ עליי בלילה לתוך המיטה כשאני בתחתונימוס וגופייאתוס.
מלחמת לבנון הראשונה / ב־1980 או ב־81' ישבה קבוצת צעירים כבני 30, רובם קציני צה"ל קרביים, ועסקה בשאלה, האם לעשות רילוקיישן מהמדינה שדעתה השתבשה עליה אז, אחרי מלחמת לבנון.
"אולי ניסע קצת לאוסטרליה?" הציע אחד הצעירים, צל"שניק ממלחמת ההתשה שנתקף זרות במדינתו.
"ומה נעשה באוסטרליה?" שאלתי.
"נגדל כבשים אוסטרליות", הציע, וכולם צחקו.
בסוף כרגיל עבר זמן ובאמת יצאנו מלבנון. אבל בחיים לא הייתי באוסטרליה, והכבשים היחידות שאני סופר הן לפני השינה (וגם זה כבר לא עוזר לי).
אגב , בימים ההם לא היה נפוץ המושג רילוקיישן, אלא נפולת של נמושות - כינוי שיימינג שטבע יצחק רבין למי שעזב את הארץ. כי אז היה אסור לזוז מפה, כמו שהיו אסורים עוד הרבה דברים.
אצבעות קפואות / זוכרים שהיו פעם פופים? מין יצורים פיליים, עשויים מבד עבה וממולאים בגרגירי קלקר, וכשהיית מתיישב עליהם היית מתקשה לקום מרוב שהגב היה נתקע בהם לנצח.
אז סיפור מפורסם במשפחה שלנו היה על איך בא אלינו גיסנו, התיישב על פוף ובטעות פתח את הריצ’רצ'ינו שלו וכל גרגירי הקלקר הקטנים התפזרו על השטיח הצמרי בסלוננו במעוז אביב. חמש שנים לקח לנו להוציא את אחרוני גרגירי הקלקר משטיחנו. ואז, יום אחד, כשעשינו רילוקיישן ממעוז אביב למקום אחר, העפנו ת'שטיח המאוס לפח. והמסקנה? לפעמים כדאי לעשות רילוקיישן לשטיח במקום להיתקע איתו במקום אחד, מלא קלקרים.
ועכשו ללונדון. כי לונדון של שנות ה־70 הייתה המקום שהכי רציתי לעשות אליו רילוקיישן, בגלל סצנת המוזיקה של החיפושיות ואלטון ג'ון וכמובן שחקנית הקולנוע המהממת ג'ולי כריסטי, היפה בנשים אז. וחוץ מזה, רק להוציא את קצות האצבעות הקפואות שלי מהכיסים ולקרוא את "טיים־אאוט לונדון" תוך כדי נסיעה ברכבת תחתית עשה לי להרגיש חשוב, שעה שבתל־אביב כולם הלכו אז עדיין בסנדלים תנכיים ושמעו זמרי קסטות (נהדרים, אגב).
אבל עִזבו את לונדון. אני לא שוכח קייצים שלמים שבהם היינו עושים רילוקיישנים משפחתיים ומאושרים של חופשות בחוף נחשולים. זה היה כאילו העברנו את החיים לשם, עם גיטרות, גזיות, שמיכות, שקיות במבה, ומה לא? ואני זוכר אותנו שוחים בים ולא מתנגבים, כי השמש אידתה לנו את המים מהגוף. ואז? אז פתאום חלק מאיתנו עשו רילוקיישן לחלל (מוות), והכל התחרבש.
תנ"כנו / האם אירשם כאיש הראשון שכותב על רילוקיישן ולא יעשה דבר כזה בחיים? והאם אדם וחווה שחוו רילוקיישן גירוש מגן עדן, או אברהם אבינו שעשה רילוקיישן מארצו אל הארץ הלא־נודעת, הם חלוצי הרילוקיישנים בעולם?
אז דעו לכם שבמשפחה הקטנה שלי מסתובב סיפור על הרילוקיישן האגואיסטי שעשה סבא שלי גבריאל, שעזב את סבתא שלי פאני ברומניה בשנת 1922 וזז לאמריקה, כשהוא מבטיח לשלוח לה ולבנה שעוד מעט ייוולד (אבי) כרטיס לניו־יורק כשיגיע ויתמקם בה. אבל הוא מעולם לא שלח כרטיס כזה, והמפגש הראשון של אבי איתו קרה רק 30 שנה אחרי, ובטעות.
אני מכיר רילוקיישנים שעשו זוגות גייז שלא יכלו לחיות בשקר מול הוריהם ונאלצו לעזוב. ואצלנו, למרות שהורידו השבוע בניין ברחוב שלנו, וקרעו לנו בגלל זה את זוג הכבלים של האינטרנט והווי־או־די, שהם סם החיים שלי, נשארתי עדיין כאמור ברמת־גן סיטי. שמעת שאמה כרמל? (ראש העיר הנמרץ שרוצה להפוך אותה לנקייה, בע"ה).
שיחה שכזאת / מלא אנשים חשים אהבה ותודה לבני זוגם רק כי עשו איתם יחד רילוקיישן לאיזה ארץ. אבל כידוע, להרגיש חייב באמת זה בסוף לבנקים ולסיוטים של עצמך.
אז אני לא חייב כלום, מלבד להנאה שלי לקרוא שלטי נדל"ן בדרך, כי כל שלט הוא אפשרות לרילוקיישן דמיוני עבורי (אגב, אני נתפס בעיקר לשלטים שמציעים בתים אטרקטיביים ליד הים. רק שבסוף מתברר לא פעם שהים נמצא במרחק חמישה קילומטרים לפחות מהמרפסת שלהם).
וכך עברו עליי השנים. זמרי הקסטות נעלמו, לונדון כבר לא מחכה לי וגם בהודו לא הייתי. וגם אם אני נתקף לאחרונה מין תחושת אי־נוחות פה, אני עדיין עושה פסקת התגברות עצמית ואומר לעצמי שזה המקום הכי טוב בעולם וכדאי להילחם עליו.
"בוא'נה, תאר לך שכל המדינה הייתה נתקפת בקדחת רילוקיישן, כולם היו עוזבים מרוב איומי בחירות ורק שנינו היינו נשארים פה", אמרתי לאלעדיק.
"נו?" שאל.
"אז היינו יושבים בנחת על ספסל בכיכר העיר, מנשנשים המבורגר עתיק וטווים סוודרים מקוריים של עכבקשישים, כשלפתע היה בא מולנו מישהו מוכר".
"יכול להיות שאתה מתכוון לליברמן אביגדור בסיפור הדמיוני הזה?", שאל אלעדיק.
"יש מצב", עניתי, "ועכשיו תאר לך שהיינו אפילו מזמינים אותו לשבת איתנו כמו סחים, לשימוע ולדיבור על איך כמעט נהייתה או כמעט לא נהייתה ממשלה. והיינו שלושתנו מתפוצצים מצחוק ומבכי, או מבכי וצחוק. תלוי מה אומרים לפני מה אצל היפנים וגם אצלנו".
לפנייה לכתב/ת 
