חמישי 17 באוקטובר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    ניקוי רעלים
    7 ימים • 29.05.2019
    ניקוי רעלים
    מבחוץ הם נראים מסורים ומשקיעים, הם גם לא מפעילים אלימות פיזית או מינית ‑ אבל בבית, בחדרי חדרים, הם מתנכרים, מבקרים, מזלזלים, מעליבים ומתעלמים מילדיהם. דנה ספקטור פגשה את הפסיכותרפיסטית דנית בר, בעקבות "ילדוּת של נסיכה", ספר חדש שכתבה על הורים מרעילים ‑ התעללות שקטה, שקופה וקשה לזיהוי, בתוך המשפחה ‑ ואת הבוגרים, שגדלו בצילם וסיפרו לה על הנזקים הנפשיים שהם נושאים איתם. זהירות, הורה מרעיל ‑ או: מה לעשות כשאמא ואבא פשוט לא יודעים איך לאהוב
    דנה ספקטור | איור: שחר לוי, אנדרומדיה

    נירית (כל שמות המרואיינים בכתבה, פרט לסופרת, בדויים), בת 42, מחלקת את האנושות לשניים. "אלו ששמחים לראות את השם 'אמא' על הצג, כשהטלפון מצלצל", היא מסבירה, "ואלו שממש, אבל ממש לא. אני כמובן שייכת לסוג השני. ואני לא סתם לא שמחה, אני אשכרה מפחדת, כלומר הלב שלי ממש מתחיל לפעום חזק כשאני רואה את המילה 'אמא' על הצג. כי לכי תדעי איך אני אצא, או יותר נכון אזחל מהשיחה הזאת. מה היא תגיד לי הפעם? שהפכתי ללוזרית בעיניה, כי עזבתי את הקריירה ועברתי לגליל כדי לגדל את הילדים? האם שוב היא תרמוז לי בעדינות של קרנף שאני נראית מוזנחת או שתגיד משהו מקסים כמו: 'ממש ויתרת לעצמך, נירוש, רואים שעלית במשקל'".

     

    אמא שלה, היא אומרת, אף פעם לא מתקשרת סתם. "רק אתמול", היא אומרת ומשחקת בקווצה משערה, "שמעתי ברדיו את השיר של סטיבי וונדר: 'איי ג'אסט קול, טו סיי, איי לאב יו', ופתאום, משום מקום, התחלתי לבכות. חשבתי על זה שאמא שלי אף פעם לא התקשרה אליי סתם, באמצע היום, כדי לשאול אותי מה שלומי או להגיד לי שהיא מתגעגעת. לחברה הכי טובה שלי יש אמא כזאת, איך אני מקנאה בה כשהיא עונה לטלפון ואומרת: 'אמוש, אכפת לך לאסוף את ירין מהגן היום? לא מאמו, אני לא צריכה שתקני לי עוד חולצה, נשארו לי מלא ממה שהבאת לי בחג'.

    ליביה סופרנו ובתה, ג'ניס, מתוך הסדרה “הסופרנוס". "כשההורים בעלי אישיות נרקיסיסטית, אין מקום לאף אחד לפרוח ולשמוח לידם", אומרת דנית בר
    ליביה סופרנו ובתה, ג'ניס, מתוך הסדרה “הסופרנוס". "כשההורים בעלי אישיות נרקיסיסטית, אין מקום לאף אחד לפרוח ולשמוח לידם", אומרת דנית בר

     

    "אמא שלי בדרך כלל מחכה שאני אתקשר אליה, כי היא הגבירה, היא המלכה, ולכן צריך לחלות את פניה. ואז אני כמובן דוחה את זה בכל מיני תירוצים וזה הופך לאישיו, וכשאני סוף־סוף אוזרת אומץ להתקשר, היא ישר עונה בכעס: 'הו, הנה היא, הילדה האובדת שלא טורחת לכבד את ההורים המבוגרים שלה'. לפני כמה חודשים הקטן שלנו אושפז בבית חולים עם חשש לחיידק טורף וגם אז היא התקשרה רק פעם אחת, בלילה, וחיכתה שאתקשר אליה חזרה. וחשבת שהיא ויתרה על משחקי האגו כשהתקשרתי אחרי יומיים ואמרתי לה שיש הקלה בתסמינים? לא, היא ענתה לי בקור, בטון קפוא וכועס. אמרה, 'יופי, רק בריאות לכולם'. ישבתי על הספסל מחוץ למחלקה ובכיתי. הייתי כל כך עייפה מיומיים שבהם לא ישנתי ולא אכלתי ורק חשבתי שאלוהים, בבקשה שלא ימות לי, וגם אז היא בחרה שלא לתת לי מילה אחת רכה. מתתי שהיא תגיד לי, 'מאמי, מסכנה שלי, מה שבטח עבר עלייך’. כל כך רציתי לשמוע את אמא שלי אומרת לי את זה, ובמקום זה, כלום".

     

    אני מסתכלת עליה, קצת מתקשה להאמין שהבחורה החכמה והמרשימה הזאת, עם התואר השני וזנב הסוס הגבוה היא ילדה דחויה. "איזו אמא נורמלית לא תשמח בבת כמוך?" אמרתי לה קודם, כשסיפרה לי איך היא מגדלת שיער כדי לתרום אותו לחולות סרטן. עלו לה דמעות בעיניים כשאמרתי את זה, אולי לרגע נזכרה איזה ילדה חמודה הייתה, וכמה תמימה, עם רווח בין השיניים, ואיך היא ישבה לצייר לאמא שלה ציור יפה ליום האם, אולי הפעם היא תצליח לחלץ ממנה חיוך שמח אחד. את החיוך שהיא מחלקת לאח שלה ולאחותה בלי בעיה, אבל פשוט לא מצליחה להדליק בשביל הילדה נירית. "את יודעת", היא אומרת, "לפעמים אני שואלת את עצמי מה עשיתי בגלגול הקודם שאני צריכה לחיות ככה, אף פעם לא תינוקת של אף אחד, תמיד המבוגרת שצריכה לטפל בכולם, גם בילדים וגם בהורים האנוכיים שלה".

     

     

    יום לפני זה דיברתי עם יואב, שאמא שלו זרקה גם אותו בפח של הריג'קטים, הדחויים. וגם הפעם לא מצאתי שום סיבה שבגללה אמא לא תצליח לאהוב גבר מצליח, מוכשר ורגיש כמוהו. הוא מטפל ידוע באמנויות. וגם ילד טוב, היחיד מהאחים שבא וסידר לאבא שלו פסים נגד החלקה באמבטיה אחרי שמעד. "אמא שלי חיה בסרט", הוא אומר, "תמיד שידרה לנו שאנחנו חייבים להצטיין ולהביא לה כבוד. מין תחושת זכאות ופריבילגיה כזאת של, ‘אני בת מלוכה שרק במקרה חיה בדירת שיכון בחולון’. אני התחלתי טוב מבחינתה, הייתי ילד חכם שלמד לכתוב ולקרוא כבר בגן. נורא בנו עליי להיות יורש העצר. אבל כשהתבגרתי, גיליתי שיש בעולם גם כיף וחבר'ה ואז הפכתי לאכזבה. היה את המשפט הקבוע שהיא אומרת לי עד היום, גם ליד הילדים שלי: 'היית ילד פלא, הלך הפלא, נשארתי רק עם הילד'”.

     

    התפוח של שלגייה

     

    "הורה מרעיל הוא בראש ובראשונה הורה שנשאר מנוכר רגשית אליך", אומרת דנית בֵּר, פסיכותרפיסטית שעוסקת בנושא זה שנים, שניהלה את השירות הסוציאלי בבית החולים הדסה בהר הצופים ושימשה במשך שנים כחברת הצוות המקצועי בתוכנית הייעוץ ברדיו "שנינו ביחד וכל אחד לחוד", של יובב כץ. אני מראיינת אותה. בעקבות הספר החדש והמטלטל שכתבה על הנושא בהוצאת הקיבוץ המאוחד - "ילדות של נסיכה - סיפורי חיים של ילדים להורים מרעילים". השם "ילדות של נסיכה" רק נשמע תמים, בפועל הוא כמובן אירוני, ומגיע ממטופלת של בר, בת לאמא מרעילה, שניסתה להתלונן בפני האמא ונענתה במשפט: 'מה את רוצה ממני? נתתי לך ילדות של נסיכה'. וכמובן, מרמז לשלגייה, שאמה הייתה האם המרעילה האולטימטיבית, עם התפוח.

     

    נוסף לשמו המתקתק, הספר גם זכה לעטיפה ורודה ורגועה שממש לא מעידה על מה שהיא מחביאה מתחת - פצצת ניטרון של כאב שלא מרפה לך מהנשמה. נתתי אותו לחברה שלי, היא לא הפסיקה לבכות במשך יומיים. היא אף פעם לא חשבה שהיא עברה התעללות, לא הכו אותה ולא התעללו בה מינית, ופתאום נהיה שם לתחושה שלה שההורים מגדלים אותה בלי טיפת הנחת מועדון, בלי קמצוץ של אמפתיה.

     

    "הורה מרעיל לא מנוכר אליך רק לפעמים", בר אומרת, "או רק כשאתה עושה משהו שלא מוצא חן בעיניו. זה כמעט תמיד. כמו שאמרה לי אמא אחת, שבהחלט עונה להגדרה של אמא מרעילה: 'הלב שלי פשוט לא נפתח אל הילד הזה. עמוק בלב רק אני יודעת שמעולם לא אהבתי אותו'. חוסר היכולת שלה להודות בטאבו הזה, שהיא לא אוהבת את בנה, גורם לה להתעלל בו בשלל דרכים שונות: לחפש מה לא בסדר בו, להאשים אותו שבגללו היא מתנהגת כמו אמא לא בריאה".

     

    אבל מה גורם להורה לא לאהוב את הילד שלו?

     

    "אני מחלקת את זה לשלוש סיבות. הראשונה היא נסיבות חיים קשות: הורים ששרדו את השואה, הורים שחולים במחלות קשות, הורים שחוו שכול ואובדן ופשוט לא פנויים רגשית להורות. הסיבה השנייה מתייחסת להורים שסבלו מהורים מרעילים בעצמם וטוענים ש'זה מה שאני מכיר/ה'. כלומר ינקו חלב מורעל בעצמם ופשוט לא יודעים איך לאהוב. ושלישית, הורים שיש להם אישיות נרקיסיסטית פצועה, אין מקום בשביל אף אחד אחר לפרוח ולשמוח לידם. זה סיפור שלגייה קלאסי, האמא שמקנאה בבת הצעירה והיפה ממנה. ועדיין, כמעט בכל המקרים שפגשתי, זאת הייתה בעיקר אישיות נרקיסיסטית ולא נסיבות חיים קשות שהיוו עילה להרעלה הורית. כי באותה המידה יש אינספור דוגמאות של הורים ששרדו את אושוויץ ואהבו את הילדים שלהם".

     

    כך או כך, התוצאה היא אחת, הורה שמפגין יחס "אובייקטיבי" כלפי הילד ומותיר אותו במצב של תימהון ובלבול. כי הרי כמו שאומר הפתגם, “כל קוף בעיני אמו צבי". לכן, ילד שההורה שלו לא מסתכל עליו במשקפיים ורודים של התפעמות ‑ כמעט תמיד ירגיש שהוא עד כדי כך פגום והחסרונות שלו עד כדי כך חמורים, שהם מצליחים לשבור אפילו את האהבה האוטומטית של האבא או האמא שלו.

     

     

    "הייתה לי מורה שמאוד אהבתי בכיתה ז'־ח'", סיפרה לי גוני, רופאת ילדים, שקנתה אותי מיד בחוכמתה ובהומור שלה. "פגשתי אותה פעם אחרי הצבא, והיא אמרה לי: ‘אני חייבת לספר לך משהו על אמא שלך’. היא סיפרה איך ביום הורים, היא תמיד הייתה יושבת בפרצוף חמוץ ותמיד היו לה טענות. ‘היא כאילו הייתה האויבת שלך, אמרה שאני מפנקת אותך, מוותרת לך יותר מדי’. ואז פתאום המורה שלי עצרה ואמרה לי, 'הייתי בחורה צעירה, ובחיים שלי לא ראיתי אמא כל כך אובייקטיבית, כל כך לא מחבקת. כזאת קרה'. והיה לה כזה צער בעיניים עליי, מהעומק של הנשמה שלה היא אמרה לי את זה. ואני חשבתי, אני הייתי ילדה בת 13, אינטליגנטית כמו שד, ילדה טובה, יפה מאוד, וכל זה לא הספיק לה, היא לא מצאה בי שום הנאה. אין יום שאני לא חושבת על זה כשאני מסתכלת על הבן שלי וכמה שאני מחמיאה לכל ציור שהוא מביא מהגן. שהגיע לי יותר".

     

    כאמור, זה בדרך כלל מתחיל בסוג של נרקיסיזם אצל ההורה, אבל הוא יכול לפעמים להתלבש על כל מיני נסיבות. בת יפהפייה שגדלה ומפריעה לאמא שלה להישאר האמא הצעירה והנחשקת בעצמה. ילד סופר־חכם שזוכה בתחרויות שחמט בינלאומיות ומעורר באב שעדיין עובד במשלוחים בסופר סוג של קנאה, ואולי גם זעם על החיים שהוא עצמו החמיץ.

     

    ואולי הילד בעצם נולד עם תכונת אופי שההורה פשוט אלרגי אליה? אני שואלת את בר.

     

    אני מספרת לה שאתמול דיברתי עם מכרה שחושדת שהיא אולי אמא מרעילה בעצמה והסכימה לעזור לי. היא עצמה מרצה סופר־חריפה ומהירה, שמעידה על עצמה שהיא לא יכולה לסבול את הבת האמצעית שלה כי היא חולמנית ואיטית בעיניה, "לוקח לה חצי שעה להשלים משפט", היא אומרת, "ואני נמלאת בכזה כעס עליה, תדברי כבר, תתקדמי".

     

    "כנראה האיטיות הזאת היא איזושהי תכונה פנימית שקיימת גם אצלה והיא לא חיה איתה בשלום", מסבירה בר. "יש בפסיכולוגיה היונגיאנית תכונות שמכונות disowned. שאלו תכונות שלנו שנישלנו מתוכנו, שאנחנו כאילו לא מחוברים אליהן. לפעמים זה לוזריות או רגישות מוגזמת, לפעמים זה חולמנות ותמימות, שההורים שלך עצמם דרשו ממך להכחיד כי הייתם בית ציני עם מענה לשון חד. כשאחד הילדים שלך נולד עם התכונה המנושלת שלך, זו שאולי ההורים המרעילים שלך עצמך חייבו אותך להדחיק ‑ זה מעורר בך רגשות מאוד שליליים. במקרה הזה, הורה עם מודעות יגיד לעצמו: היא יושבת לי על נקודה רגישה, אני אעבוד על עצמי', וההורה המרעיל ילעג לילדה ויבקר אותה כי היא פדיחה ולא דומה לו, המכובד".

     

    ובאמת, הורה מרעיל אף פעם לא יאהב אותך אהבה ללא תנאי, גם לא יתפעם ממך, אתה לא תהיה הסלב של הבית בגיל חמש, לא יצלמו אותך ויחגגו אותך רק על זה שאתה קיים וימלאו אלבומים בתמונות שלך. זו תמיד תהיה אהבה שבאה עם תגית קטנה ליד, כלומר עם מלא תנאים. "ייתנו לילד להרגיש שיאהבו אותו אם ישנה את ההתנהגותו 'הרעה'", אומרת בר, "או אם יקפיד על מצוינות יתר, אם הוא ירַצה אותם, בכפל המשמעות - כלומר יהיה גם ילד מרַצה וגם ירַצה סוג של עונש. אבל זו רק אשליה של אהבה, והיא קפריזית והפכפכה ומניפולטיבית. בתוכה ההורה נשאר מרוחק. ילדים חייבים להתפכח ולהבין שהורה מורעל לא יאהב אותם אף פעם, אין משהו שביכולתם לעשות כדי לשנות את היחס שלו, וכן, צריך להתנתק ממנו אם זה אומר לקבל את עצמך בחזרה. זה בסדר גמור".

     

    פירורים של אהבה

     

    המונח הורות רעילה התפרסם בעקבות ספרה של ד"ר סוזן פורווארד האמריקאית משנת 89’, "Toxic Parents". "אבל הספר שלה לא תפס מספיק משום מה", אומרת בר, "ואני הרגשתי צורך אישי להרחיב ולפענח את סגנון ההורות הזה".

     

    היא לא צריכה להגיד מאיפה נבע הצורך האישי הזה. בהקדמה לספר היא כותבת יפה על איך היא הייתה הילדה של סבא וסבתא היקרים שלה, זוג וינאים ערכיים, כמה אהבה הם נתנו לה, כמה אמונה ותמיכה. בסוף הדבר שהיא מצרפת, היא כבר חושפת שהיא לא סתם קוששה אהבה אצל סבא וסבתא, היא עצמה הייתה קורבן להרעלה הורית מצד אמה. לא שנוח לה לדבר על זה. מזה שנים רבות שהיא פסיכותרפיסטית מוערכת המתמחה בנושא, ומטפלת במאות אנשים שגדלו אצל הורים כאלו. לא מרגיש לה טבעי ואפילו מביך אותה להפוך את עצמה למרכז הסיפור.

     

    "כן", היא מתרצה בסוף, "זה נכון. משהו באמא שלי היה מאוד חסום כלפיי. מחברות של המשפחה אני יודעת שזה קרה עוד לפני שאבי הביולוגי נהרג".

     

    דנית בר. “משהו באמא שלי היה מאוד חסום כלפיי"
    דנית בר. “משהו באמא שלי היה מאוד חסום כלפיי"

     

    היא כבר ילדה גדולה, דנית בר, אישה אדמונית ונאה מאוד בראשית שנות ה־70 שלה, ועדיין הקול שלה נסדק ורועד כשהיא אומרת את זה. אבא שלה, צבי זוירי ז"ל, נפל במלחמת השחרור, בקרב לטרון. האם, שהתאלמנה בגיל 23, נישאה לגבר חדש, ומאז עברו חייה של בר שינוי. "מגיל שלוש היא פקדה עליי לקרוא לאבי החורג אבא. אסור היה לי להגיד 'אבא שלי' כשאני מדברת על אבי האמיתי שנהרג, במקום זה הורשיתי לקרוא לו בבית רק צבי. אבל אבי החורג לפחות היה אבא טוב כלפיי וכלפי אחותי, אמנם אבא מרכז־אירופאי נוקשה, אבל הוא אהב אותי. וגם את הילדים שנולדו לי, הנכדים שלו. היא אף פעם לא. אולי כי אותי היא ילדה בגיל 21, כשהייתה צעירה מדי. היה לה ביטוי קבוע, היא נהגה לומר על עצמה, ‘ילדה־ילדה־ילדה’ ואני חשבתי לעצמי, בסדר, אבל עם השנים, הילדה שילדה ילדה, כבר לא ילדה ‑ אז למה את לא משתפרת? ולמה כולם חייבים להגיד לך כל הזמן שאני נראית כמו אחותך ולא כמו הבת שלך, כשהייתי ילדה מילא, אבל כשגדלתי, גם אז, מה שחשוב זה לדבר על כמה את צעירה ויפה?

     

    "אני יודעת שהיא הייתה אלמנה צעירה, אבל זה לא תירוץ, את בטח כבר מבינה שבמהלך חיי נתקלתי בכמה וכמה משפחות שהתמודדו עם שכול, ואני לא מכירה תגובה עד כדי כך קיצונית לאובדן של בעל. אולי היא אף פעם לא הסתדרה עם כמה שאני דומה חיצונית לאבא שלי. אבל בעיקר היא התנהגה ככה פשוט כי זאת הייתה היא. מצד אחד היא הקימה וניהלה בית ספר מקצועי למטפלות והייתה אשת חינוך וספרות, ומצד שני איתי היא הייתה הכי רחוק מחינוך שאפשר".

     

    היא פשוט ניסתה להשכיח ממך שהיה לך אבא.

     

    "נכון, ומה שקרה זה שמגיל מאוד צעיר חייתי חיים כפולים. היה לי אבא סודי בלב, משלי. רק אחרי 60 שנה סוף־סוף העזתי לצאת מהארון ולתבוע בעלות על האבא שלי. אבי ז"ל היה סופר, ובשנת העשור אמי הוציאה את הסיפורים לילדים שכתב, שהופיעו ב’דבר לילדים’, בתור ספר שנקרא ‘הרפתקאות יובל’. בשנת ה־60 למדינת ישראל הוצאתי את הספר הזה מחדש. הפקתי משהו נורא מרגש, עם האיורים שהיו במקור של נחום גוטמן".

     

    ב"ילדות של נסיכה" בר מרחיבה גם לגבי בני המשפחה האחרים. יש את ההורה השני, מה שהיא מכנה "המאפשר". בדרך כלל אדם פסיבי שרואה את המתרחש אבל לא מעז לעצור את ההורה המרעיל, במקרה הטוב הוא מווסת אותו לפעמים, מרגיע אותו, משמש כמין פקק שעוצר בינתיים את האמת הקשה של אי־האהבה והאפליה. יש גם את האחים והאחיות המועדפים, אלו שהאמא או האבא מבכרים בגלוי. הילדים המועדפים לרוב משתפים פעולה עם ההרעלה, מלשינים על הילד הדחוי ששוב לא הלך לשעת אפס, מאשימים אותו בעובדה שההורה לא אוהב אותו, הנה - הם מסתדרים נהדר עם אמא, להם היא לא אומרת מילה רעה.

     

    בר טוענת שהילדים המרעילים האלו, האחים "הטובים", גדלים לרוב להיות הורים מרעילים בעצמם, ועוד הרבה לפני זה הם הילדים הבריונים שעושים לאחרים צרות וחרמות בבית ספר. אולי כי ההורים שלהם לימדו אותם שאין דבר כזה סולידריות או ברית בין ילדים, אפילו עם האחים שלהם.

     

    "אין ספק שכולנו מתחרים כמו גוזלים מורעבים על האהבה שלה", אומר חגי, צייר בן כמעט 50, "גדלנו בבית שבו היא עודדה תחרות על מי הילד הכי טוב, את מי היא הכי אוהבת כרגע. מי הנבחר. וזה פירורים של אהבה, זה אפילו לא שמקבלים ממנה חיבוק, היא סתם מרימה גבה באופן משועשע וחיובי, וזה כבר נותן תחושה של עונג רגעי. אבל הכי קשה לי עם אח שלי, שתמיד הולך אליה ומספר מה לא בסדר אצלי כדי להרחיק את האש ממנו. בפעם האחרונה, הוא סיפר לה שהילדה שלי נתפסה בבית ספר מעשנת מריחואנה, העיקר שלא תשאל אותו מה קורה עם העבודה שלו והוא יצטרך להגיד ששוב כנראה מפטרים אותו".

     

    אם יש ספק ‑ אין ספק

     

    "כל ההורים פוגעים בילדיהם. אי־אפשר למנוע את זה", כתב מיץ’ אלבום, מחבר הספר "ימי שלישי עם מורי". "הילדות, כמו זכוכית טהורה ומבהיקה, סופגת את טביעות האצבעות של כל מי שהחזיק בה".

     

    הוא כנראה צודק. זה כמעט בלתי אפשרי לגדל ילד איתך 18 שנה, בלי להניח עליו איזושהי טביעת אצבע פוגענית. הרי לא ייתכן שאבא לא יחזור הביתה לפעמים במצב רוח מזעזע ויוציא אותו עליך. לא ייתכן מצב שבו האמא תמיד תהיה מאושרת ומרוצה מהילד שלה, ואף פעם לא תראה בו תכונות, נגיד רגישות מוגזמת, שיעוררו בה פחד שהוא לא יצליח בחיים, אז חייבים להזכיר לו שבנים לא בוכים.

     

    אז איך מבדילים בין הורה מרעיל לסתם הורים נורמליים שמשאירים לך כתם על הנפש כמעט מבלי משים? "זה מתחיל בספק", בר אומרת, "אם יש לך איזשהו ספק שההורה שלך אוהב אותך, אם אתה תוהה אם יכול להיות שמה שהרגשת בילדותך נכון, אבא או אמא לא ממש מת עליך או מתפעל ממך, זה בבחינת 'אם יש ספק ‑ אז אין ספק', ועברת הרעלה".

     

    "זה קצת קשוח", אני אומרת. "ממש לא", היא קובעת, "ילדים מרגישים כשההורים שלהם אוהבים אותם, גם אם הם קשים או אפילו מכים. כשילדים לא בטוחים ב־100 אחוז ביחס של ההורים שלהם כלפיהם ‑ זה מעיד על בעיה".

     

    את הספק הזה, האם היא אוהבת אותי ואני סתם מגזימה, או האם היא לא אוהבת אותי ואם זה ככה, מה לא בסדר בי, תיארה לי סתיו, רווקה בת 31. "אמא שלי כאילו דואגת לי שאני לא מתחתנת, אבל רק גורמת לי להרגיש יותר ויותר רע. כל האמהות של החברות שלי מנג'סות להן, אבל אני היחידה שנכנסת למיטה אחרי שיחה כזאת עם אמא שלה ליומיים, מרוב דיכאון. זה מבלבל, כי היא אומרת לי דברים כמו: 'מה את רוצה? אני רק דואגת שגברים ירצו אותך. בגלל זה אני אומרת לך שאת מתחילה להקריח וחייבת להשתמש בשמפו מיוחד', ואז כשאני נעלבת היא אומרת, 'תמיד היית דרמה קווין. מכל דבר את עושה עניין'. לדעתי הדאגה הזאת שלה זאת התחזות, זה רק תירוץ לסדיזם שלה, לזה שהיא מאוכזבת שאני שמנה. ובכלל, ממתי היא אוהבת תינוקות? לדעתי היא תשמח יותר אם אביא לה עציץ של סחלב נדיר מאשר נכד".

     

    "כל מי שנכח בחג הפסח הזה, לא ישכח אותו כל החיים", מיכל אומרת. היא מדברת על מה שקרה לה בליל הסדר האחרון, איך הפכה מאישה חזקה בת 38 לילדה קטנה שבוכה באמצע הארוחה המשפחתית. ולא סתם בוכה, מתייפחת את נפשה, מקיאה את כל הכאב הקבור שלה. כמה דקות לפני זה אמא שלה אמרה עליה שהיא "בושה וחרפה, אישה מבוגרת שמתנהגת כמו תיכוניסטית, כמו לוזרית", וכל זה כי העזה לעזוב את העבודה הנחשבת שלה במשרד ממשלתי גדול ולעשות דברים שהיא אוהבת לשנה אחת. מיכל לא תיכננה לבכות ככה, אבל העוול פשוט גמר אותה. מכל האחיות שלה, היא היחידה שניסתה בכל כוחה לרצות את חלומות הגדולה של אמא שלה. בשבילה היא למדה משפטים. דווקא האחיות שלה היו אלו שנסעו לחפש את עצמן בסדנאות בהודו, רק שהאמא מעדיפה אותן משום מה, עליהן היא לא צועקת שהן בושה בשבילה.

     

    "אני עצמי לא ממש הייתי בהכרה כשזה קרה", מיכל אומרת, "אבל אחותי סיפרה לי אחרי זה שפשוט עמדתי וצעקתי כמו משוגעת, שהוורידים שלי בצוואר התנפחו, שהאדמתי ככה שהיא פחדה שאני הולכת לחטוף התקף לב". ומה צעקת עליה? אני שואלת, “יותר התחננתי אליה", היא אומרת, "תראי אותי, תסתכלי עליי, תגידי לי מילה טובה פעם אחת, תתמכי בי אחרי שנים שאני מרצה אותך. תאהבי אותי, קיבינימט, תאהבי אותי".

     

    ומה שהכי הרג אותה, היא אומרת, זה שאמא שלה לא עשתה כלום. "סתם עמדה שם והסתכלה עליי. לא הבנתי איך היא רואה אותי כמעט מתמוטטת מרוב כאב ובכי, ולא עוצרת את הכל ובאה ומחבקת אותי. הרי יש לי כבר ילדים, אני יודעת שזה אינסטינקט של הורה, ישר לעטוף את הילד, להרגיע בחיבוק. מילה טובה אחת היא לא אמרה לי, אפילו לא כשהתחננתי. היא כמו קזינו, הבית מנצח תמיד, אתה תמיד מפסיד".

     

    אז הנה עוד סימן ודאי, שמזכיר קצת את המבחן שקובע אם אתה רובוט או בן אדם מהסרט "בלייד ראנר". שם זו הייתה שאלה כמו, "אתה הולך במדבר ורואה צב הפוך, מפרפר על הגב, האם אתה הופך אותו או ממשיך הלאה?" כמובן שרובוט לא יצליח לענות על השאלה, הוא לא יבין את אלמנט החמלה והאנושיות שיש בה. והנה השאלה שתאפשר לכם לזהות אם ההורה שלכם אוהב או מתחזה לאוהב, תנסו לגרום לו להגיד לכם את המילה "סליחה" פעם אחת בחיים. כי הורים מרעילים פשוט מתחילים להעלות קצף ברגע שמבקשים להגיד את המילה הזאת, הם לא מסוגלים אפילו להודות שהם אולי טעו, קצת, כשקראו לך הומו ובכיין כשפחדת לעלות על רכבת ההרים.

     

    "הורים מרעילים תמיד 'צודקים'," אומרת בר, "הם יוצאים טוב בכל ויכוח או טענה מצד הילד. הביקורת האינסופית שלהם על הילד נתפסת על ידם כלגיטימית, בעוד טענות הילד המורעל זוכות לרוב לביטול, להקטנה, לזלזול".

     

    "אני חושב שהבנתי שהם לא בסדר בגיל ההתבגרות", אומר אלון, מהנדס בן 45. "כשנחשפתי לבתים ולהורים של ילדים אחרים. הבית של החברה הראשונה שלי בגיל 15, שמה אני ראיתי את זה. אני זוכר שהאחות הגדולה פשוט נתנה בפרצוף את כל התסכול שלה מהאמא, והאמא אשכרה הקשיבה לה, ומדי פעם קצת צעקה חזרה. לא יכולתי להאמין. אני זוכר שחשבתי, אה, אז ככה נראית שיחה נורמלית במשפחה נורמלית. אף אחד לא מגיב כמו אצלי באלימות של פצצת אטום, "צא עכשיו מהבית ואל תחזור". אני, כבר מגיל שש ושבע אומרים לי תעוף מהבית, ופותחים את הדלת ומגרשים אותי כי העזתי להתלונן שלא עטפו לי את המחברות או קנו לי נעלי ספורט. אני זוכר את עצמי בתור ילד הולך ברחובות, מפחד פחד מוות שאני אשן הלילה ברחוב, ומה יקרה אם האיש המשוגע מהמקלט יתקיף אותי בשנתי".

     

    הרעלה עצמית

     

    עם ההורה המרעיל, אתה כמו עליסה בארץ הפלאות. מצד אחד, אתה מרגיש גדול, נושא את כל כובד האחריות לבדך, בודד לגמרי בעולם, כי אף פעם לא היית ילד חמוד שזכאי להגנה או לסליחה בעיניים שלהם. מצד שני, אפילו בגיל 50 ו־60 אתה עדיין מרגיש קטן. "אני כבר בת 53", אומרת לי גאיה, "יש לי משפחה משלי, מדהימה, קיבלתי לאחרונה פרס על אחד העיצובים שלי. ועדיין, משהו בתוכי עדיין מרגיש כמו ילדה. ולא ילדה טובה, ילדה פגומה וטיפשה שצריך לחנך אותה. זה כל כך מוטמע בתוכי, שכשאני מתקשרת לאמא לספר שהחלטתי לקחת את כל המשפחה לחופשת יוגה ביוון, אני מכינה מראש נאום קטן שיסביר לה למה זה מעולה וגאוני לעשות חופשת ספורט שזזים בה, ואם היא לועגת לי שזה בזבוז כסף, אני ישר מרגישה שזה לא שווה, כי אמא לא מסכימה עם הבחירה שלי".

     

    "הילדים האלו", אומרת בר, "הרגישו הומלסים עוד כשגדלו בבית ההורים שלהם, אז כשהם יוצאים לעולם הם ממשיכים להרגיש הומלסים, גם אם יש להם בן זוג וילדים". המרואיינים שדיברתי איתם, כולם מרגישים תלושים, חסרי שורשים, לא שייכים לאף משפחה ולאף בית. מין קין מודרני כזה שנע ונד בארץ, בלי שום מפה פנימית שתגלה להם איך נראית אהבה, איך היא מתנהגת, מה הם אמורים לחפש.

     

    שירלי מקליין (מימין) ומריל סטריפ מתוך הסרט “גלויות מהחיים". “הילדים האלו", אומרת בר, “הרגישו הומלסים כשגדלו בבית ההורים שלהם, וממשיכים להרגיש הומלסים, גם אם יש להם בן זוג וילדים"
    שירלי מקליין (מימין) ומריל סטריפ מתוך הסרט “גלויות מהחיים". “הילדים האלו", אומרת בר, “הרגישו הומלסים כשגדלו בבית ההורים שלהם, וממשיכים להרגיש הומלסים, גם אם יש להם בן זוג וילדים"

     

    למשל רונית, בת 52, שהתגרשה לאחרונה בפעם השנייה ותולה את תחושת הבדידות הנצחית שלה במה שעברה עם ההורים. "לי לא הייתה חוויה של תינוק", היא אומרת, "אני יודעת את זה בתוך העצמות שלי, אף אחד לא ישכנע אותי אחרת. אני מעולם לא שכבתי עטופה בתוך שמיכה רכה וחמה, כשמעליי מציץ הראש של אמא והיא מסתכלת עליי באהבה אינסופית. אני לא יודעת מה זה חם, עטוף, מוגן, אינטימיות. אני מעולם לא הייתי מושא ההתפעלות של אף הורה כמו שהילדים שלי הרגישו כשהם היו תינוקות ולא הפסקתי ללטף אותם ולצלם אותם".

     

    והכי גרוע, שההרעלה לא נפסקת גם כשהילד עוזב את הבית, הוא עצמו ממשיך להרעיל את עצמו, לטפטף לעצמו מילים רעות ושיפוטיות באינפוזיה. כמעט בכל דקת קיום הוא יספר לעצמו שהוא שמן, מכוער, טיפש או פשלונר. את הסיבה להרעלה הפנימית הזאת מיטיב לתאר בפניי ד"ר לורנס מייטליס, פסיכותרפיסט שאני מאוד אוהבת לשמוע ושהקים את מכון "מעגלים". "כשמישהו עובר אביוז רגשי, שנמשך שנים, הוא מפנים אותו", הוא מסביר לי. "זה כמו שאת גדלה בבית שמדברים איתך עברית, אז זאת השפה שאת תדברי עם עצמך. את הרי לא תדברי עם עצמך ביפנית פתאום. כך שאם מתייחסים אלייך בבית בצורה שמקטינה אותך, את מפנימה את זה. את מדברת ככה לעצמך בתוך הראש שלך, בדיאלוגים הפנימיים. את כבר דוברת את שפת ההקטנה. את כל הזמן דרוכה בחיים שלך כבוגרת, מתי תבוא המכה הבאה, ואת לא באמת נהנית מכלום, כי מגיע לך עונש, זו השפה שלמדת".

     

    "אני קוראת לזה אנשי האיקס", אומרת רונית, "זה כאילו אנשים שסימנו עליהם איקס ענק בלורד שחור, ביטלו אותם, לא האמינו להם, אז הם גדלו והם עדיין לא קיימים. אני לא מאמינה אף לְמה שהקול הפנימי שלי אומר לי. לא מאמינה לעצמי כשאני מפסיקה לאהוב בחור כי הוא חרא גבר, תמיד נשארת איתו עוד שנה וחצי. לא מאמינה לעצמי כשהחושים שלי זועקים, ‘תעזבי את העבודה הזאת’, כי אני תמיד אשמה מבחינתי. אני לא השקעתי מספיק, אני לא חייכתי לבוס. אפילו בשופינג אני לא מרשה לעצמי לבחור בגד, שולחת כמה סלפיז לחברה שלי והיא מאשרת, כי בראש שלי יש את הקול שלה אומר לי ש’הג'ינס הזה מבליט את העצמות הכבדות שירשת מהסבתא השנייה שלך’".

     

    אבל ללא מפה פנימית של איך נראית אהבה, הילדים שבגרו עוברים לחשש הבא: איך אני אגדל ילדים כשאין לי אף מודל להסתמך עליו?

     

    "אני כבר לא חושב על אמא שלי", אומר יואב, "עברו אי־אלו עשרות שנים טובות, אני יודע ששנינו לא הולכים להשתנות, זה לא מעניין אותי כמו שאני חושש איך תהיה מערכת היחסים שלי עם הבן והבת שלי. זה הדבר היחיד שמפחיד אותי, שהרעל עובר כמו חלב מדור לדור. אני מת מפחד שאחקה דפוסים שעברתי בילדות. כל הזמן אני שואל את עצמי: מה ההורים שלי היו עושים? ועושה מיד את ההפך הגמור. במקום לצעוק על הבת אני מחבק אותה וזה נפלא. זה תמיד עובד.

     

    "לפני כמה ימים, אמא שלי העירה לאחת הבנות שלי שהיא לא מחונכת ועשתה השוואה בינה לבין הנכדים האחרים, ואני נטרפתי, הרגשתי שהרעל שוב זורם. אז לקחתי אותן לשיחה סודית ואמרתי: 'לסבתא יש בעיה, היא קצת קוקו, לא משנה מה היא אומרת: תחייכו ותתעלמו’. לפעמיים אני ממש נהנה לראות את הילדים שלי מתחצפים אליה. אין לה מה לעשות, את מבינה, היא לא יכולה לאיים עליהם, יש להם שני הורים שתומכים בהם ב־100 אחוז. זה אדיר, זו נקמה מדהימה. מה עוזרת לה כל הפוזה הפטרונית שלה, כשהיא יודעת שהנכדים שלה שמים עליה זין ויודעים שסבתא שלהם כלבה. מבחינתי זה ניצחון".

     

    עטיפת הספר
    עטיפת הספר

     

    10 מאפיינים של הורים מרעילים

    1. הם לא עקביים: הורים רעילים “מזפזפים" רגשית מניכור לאדישות, מארסיות לרגיעה, ולא מעוררים תחושת ביטחון בילד.

    2. הם מאשימים את ילדיהם בבעיותיהם: “הם מטיחים בהם דברים כמו: ‘בגללך נתקעתי בנישואים האלה'; ‘בגללך נגזלו לי נעוריי', ‘לא השלמתי לימודים, נקברתי בבית עם החיתולים והבקבוקים'", אומרת בר.

    3. הם מציבים לילדיהם תנאים: מדוברים ולא מדוברים, לקבלת אהבה.

    4. הם מיתממים: ומעמידים פנים כאילו אינם מבינים מדוע הם מתנכרים אליהם.

    5. הם מציגים לרוב חזות נאורה, מאופקת וסולידית: מה שמייצר דיסוננס קוגניטיבי אצל הילד שלא מבין מה פשר הפער בין החוץ והפנים.

    6. הם לא מתנצלים: ומסרבים בתוקף להכיר בנזק שעשו לילדיהם.

    7. הם לא מוכנים לקבל שום סוג של ביקורת: אבל לא מפסיקים למתוח ביקורת.

    8. סגנון הדיבור שלהם ציני, סרקסטי ומקטין: “הורה עוקץ", מכנה את זה בר.

    9. הם משתמשים די הרבה בשתיקות רועמות: ויודעים שזה מטריף את דעתו של הילד.

    10. הם לא מתייסרים בכלל: “אפשר לטפל בהורים מרעילים", אומרת בר, "הבעיה היא שהם לרוב לא באים לטיפול, כי הם לא מבינים שיש אצלם בעיה".

     


    פרסום ראשון: 29.05.19 , 00:56