כשבועז ברמן מדבר על הנסיעה ההיא לניו־יורק עם להקת מיומנה, לפני 13 שנה, העיניים שלו נוצצות. נכון, סיבוב ההופעות של הלהקה נחל הצלחה גדולה, אבל ברמן, 56, בעיקר פגש שם את אהבת חייו, ג'רי קוק. הוא היה אז בתחילת שנות הארבעים, ממייסדי הלהקה, מתופף שליווה עשרות זמרים ישראלים ידועים, והיא הגיעה לתפוח הגדול מסינגפור כדי ללמוד תיאטרון באוניברסיטת ייל.
"הופענו שם שמונה חודשים", הוא נזכר. "ג'רי, בוגרת ייל, עבדה כמורה במכון פילאטיס קרוב לתיאטרון. המורים מהמכון הגיעו לראות אותנו ונדלקו. לאט־לאט נקשרנו זה לזו, והתאהבנו".
"בדייט הראשון שלנו בועז שאל אותי, 'מה אני יכול לעשות כדי לגרום לך להיות מאושרת?' וזה קנה אותי", אומרת ג'רי ומחייכת מאוזן לאוזן. "מאז הוא עושה אותי מאושרת, יום־יום, שנה־שנה".
בועז, מתי אתה הבנת שמדובר באהבת חייך?
"כשההופעות שלנו בניו־יורק הסתיימו. נשארתי שם עוד קצת כדי להיות עם ג'רי. כשנכנסתי למכונית בדרך לשדה התעופה, ראיתי אותה מנופפת לי לשלום, מקסימה ויפה, וידעתי שאני רוצה לחיות עם האישה הזאת כל חיי. שאני לא אוותר עליה לעולם. ג'רי גם הייתה הבחורה הראשונה שהתחלתי איתה. כל הנשים שהיו לי קודם התחילו איתי, כנראה בגלל שאני ביישן לא קטן".
על הבמה אתה לא נראה ביישן.
"כן, אבל זה שונה. בדברים שאני טוב בהם — על הבמה ובספורט — אני פנתר. אני ביישן בחיים עד שאני מקבל את השיגעון, ואז פורק הכל בספורט. אף פעם לא הייתי מאצ'ו או אחד שיוצא לברים יותר מדי. למזלי הגדול בחורות התחילו איתי. אשתי הראשונה (הדוגמנית דפנה ווטר — י.ב) ביקשה טלפון מחבר שלי והתקשרה אליי, ונופר (נופר אילון, שותפתו להקמת מיומנה — י.ב) התחילה איתי כשהיא באה ללמוד אצלי כלי הקשה. היא חיזרה אחריי במשך שנה עד שהתפתיתי. הזוגיות שלנו נגמרה די מהר, אבל המשכנו לשתף פעולה בלהקה הרבה שנים אחר כך".
אהבה ממבט ראשון
מיומנה, מהלהקות הישראליות המצליחה ביותר בחו"ל, חוגגת השנה עשרים שנות פעילות — וזה לגמרי לא מובן מאליו. בשנים האחרונות, מאז פרישתה של נופר אילון, בועז וג'רי יוצרים יחד. במוצאי שבת תעלה הלהקה מופע חדש, "GARAGE 6IX". הצצה לחדר החזרות הדחוס בנמל תל־אביב, מלמדת שהזוגיות שלהם — בניגוד להרבה זוגות אמנים אחרים — רק תורמת לעבודה המשותפת. "אנחנו כל הזמן יחד", אומר בועז, "אנחנו גם מגדלים משפחה וגם בוחרים ליצור ביחד. אנחנו שייכים אחד לשני מתוך בחירה, ובוחרים זה בזו כל יום מחדש. כשג'רי נכנסה למיומנה, הרבה אנשים פיקפקו בכך והרימו גבות. אנשים אוהבים את המוכר והצפוי, ככה פועל הטבע האנושי, והם לא הכירו את ג'רי".
הבחירה שלכם באמת לא פשוטה.
"אני פחות חשוב על זה. המצב הזה נראה לי מובן מאליו, אבל אנשים דואגים לי להזכיר לי כל הזמן שיש בינינו לא מעט הבדלים", אומר בועז. "ברגע שאתה מחליט שזה מה שאתה רוצה, הכל הרבה יותר פשוט לך. המכשולים תמיד קיימים, השאלה היא איך אתה מתייחס אליהם. הרבה זוגות במצבנו, שהיה להם קשה עם כל הביורוקרטיה והטרטורים של השגת אישורי שהייה בארץ לג'רי, היו מתייאשים. צריך להביא מסמכים מסינגפור, טביעות אצבעות, הרבה בלגן, אבל אנחנו באנו לקשר שלנו עם אנרגיה טובה ואחרי מערכות יחסים שלא הצליחו. ג'רי מעולם לא התלוננה למה הבאתי אותה לישראל. כשעזבנו את ניו־יורק, אמרתי לה, 'אסע איתך לאן שאת רוצה. אם את רוצה שנגור בסינגפור או בניו־יורק, אין לי שום בעיה. אני הרפתקן מטבעי. נסתדר. אהיה רק איפה שטוב לך'. אבל היא באה לישראל והתאהבה במקום".
ומה עם מריבות?
"לפעמים אנחנו לא מסכימים ומתווכחים", מתקנת אותו ג'רי, "אבל מעולם לא היו בינינו משברים. לא הייתה לי שום בעיה להגיע לישראל. רציתי רק להיות עם בועז. זה מה שעניין אותי. אני כבר 12 שנים כאן, ולא מתלוננת. בהתחלה זה היה די שוק. בכל זאת, האנשים כאן שונים מאוד מהאנשים שהכרתי, אבל יש בישראלים משהו שאני מאוד אוהבת — כנות, ישירות, פתיחות וחום. בארצות־הברית אומרים לך משהו ואתה לא יודע אם הם באמת מתכוונים לזה. יכולים לחייך אליך, ומאחורי הגב לרצות לתקוע לך סכין".
בועז: "בגלגול הקודם של מיומנה היו לנו הצלחות גדולות. אבל תמיד היה משהו קשה בעבודה ולא מעט חיכוכים. מאז שהכרתי את ג'רי עברתי שינוי. הבנתי שבעיקר בא לי ליהנות ממה שאני עושה. אני גם אומר לאנשים במיומנה, 'אם אתם רוצים עבודה מתשע עד חמש, לכו לעבוד בבנק. זה לא יקרה פה. אני פרפקציוניסט בעבודה וג'רי אפילו יותר. היא נכנסת לעומק של הדברים, וזה מדליק אותי".
"בלי סימני שאלה"
הם נישאו בקפריסין וחובקים שני ילדים — שייאן ("מתנת שלום" בשילוב של עברית וסינגפורית) בן ה־10, ולייאן ("לי שלום") בת ה־8. "הפכתי להיות אבא בגיל מבוגר יחסית, 45 — וזה נפלא", אומר בועז. "לפני זה לא ראיתי את עצמי כאבא. הייתי עדיין ילד. אהבה לילדים זו אהבה שלא הכרתי, האהבה הכי מרגשת בעולם".
ג'רי: "אנחנו אוהבים ילדים, אבל שניים זה מספיק. כרגע המופע החדש הוא הילד שלנו".
אתם מסתובבים עם הלהקה ברחבי העולם. לא פשוט לגדל ככה ילדים.
בועז: "אני נסעתי פעם ראשונה לחו"ל בגיל 22, לטיול גלישה של שנתיים. הילדים שלנו כבר טסו בגיל שלושה חודשים לניו־יורק, אוסטרליה ותאילנד, כמעט לכל מקום בעולם. הם מתים על זה. פעם בשנה אנחנו גם טסים לסינגפור, לבקר את המשפחה של ג'רי. אני מת על סינגפור".
המופע הראשון שבו שיתפו פעולה כיוצרים היה "מלבי", שהתבסס על שיריו של מתי כספי. "זה היה בית ספר נהדר לעבודה משותפת", אומר בועז. "למדנו שם איך ליצור ביחד. לא רבנו. אבל התוצאה לא הייתה מושלמת מבחינתי. עשינו את זה בתנאים בלתי אפשריים, בשלושה חודשים. זה היה מטורף. באותה תקופה גם הגג בהאנגר שלנו הלך. אני אוהב אתגרים, אבל זה היה באמת גבולי".
במופע החדש שלהם שיעלה במוצ"ש ברידינג 3 בתל־אביב, מככבים חברי הלהקה החדשים. במרכזו סיפורם של חבורת מוסכניקים שחולמים להקים להקת בנים. הפסקול מורכב מלהיטים מכל התקופת, החל מ־Take On Me של להקת ha־A, ועד Thunder של אימג'ן דראגון. "יש הקבלה בין העבודה שלנו לחיים שלנו", אומר בועז. "במופע מדובר בלהקת מוסכניקים שחולמים חלום שמרוחק מהם כל כך. העניין הזה להפוך את החלום למציאות, וזה מה שאנחנו עושים".
זה קשה לעשות אמנות בישראל 2019?
"בהחלט. זו עבודה קשה מאוד, סביב השעון", אומר בועז. "הרבה מגופי האמנות והמחול בארץ יושבים על עמותות ומקבלים שכר. הדרישה היחידה מהם היא מספר הופעות. גם אם אם יהיה להם מופע אחד לא טוב, לא יקרה כלום. אם לנו יהיה חס וחלילה מופע אחד לא טוב — יכול להיות שלא תהיה יותר מיומנה. החרדה הזאת קיימת כל הזמן והיא מאלצת אותך להיות תמיד טוב. אתה לא יכול להירדם בשמירה. עכשיו, כשאנחנו משפחה, האחריות גדולה עוד יותר".
ומה קורה כשהחששות מתעוררים?
"אני אומר להם 'זוזו'. אם אתה סגור על מה שאתה עושה, הכל בסדר, אבל אם יש לך יותר מדי סימני שאלה, עזוב הכל. היו לנו תקופות לא קלות שהכל הלך בהן נגדנו, אבל אני לא אוהב להגיד אכלו לי שתו לי. הדי־אן־איי שלנו זה לא לא לוותר, לכן אנחנו גם מצליחים כל כך. הציעו לי הצעות עבודה מחוץ למיומנה, אבל לא הסכמתי. אני רוצה שנמשיך להגשים את החלומות שלנו".
ג'רי: "עם כל הקשיים שעברנו, אנחנו פשוט נס".
